שמש של דרום צרפת, הרוח הקרירה שהגיעה מהים ונחשול הפלאשים ששטף וליווה כל צעד על השטיח האדום של פסטיבל הקולנוע בקאן, כל אלה היוו רקע מושלם לפנטזיה של יובל שרף. אפילו לה היה קשה להאמין שהיא נמצאת שם. לרגע אחד, בין גרם המדרגות הראשון לשני, נעצרה והביטה בקהל הנרגש שצרח את שמה. גם היא לא באמת הבינה איך הם מכירים אותה. הטיפוס במדרגות המיוחסות הוא כנראה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לשחקנית צעירה, ויובל לא התכוונה לתת לחוויה הזו לחמוק לה מבין האצבעות.
"זה היה הדבר הכי מדהים בעולם", יובל מחייכת לעצמה, לרגע חיה את הרגע מחדש. "עכשיו זה רק זיכרון, נראה כל כך רחוק", היא ממלמלת ומזמינה לעצמה עוד כוס שתייה. קל להיות ציניים ולזלזל במעמד המכובד כשאתה בסנדלים, מזיע באיזו חצר אחורית של בית קפה במרכז תל אביב. "הכל שם כל כך חגיגי, אנחנו פה עושים פרמיירות בראשון לציון", היא נאנחת.
כנראה שהחוויה החד פעמית של שרף בקאן הצליחה לעצבן כמה אנשים. "תשאל אותה מה היא עשתה בקאן, כשהיא מופיעה בסך הכל בסצנה אחת בסרט 'הערת שוליים'", לחשו לי נשמות טובות וקנאיות רגע לפני הראיון. "היא רדפה אחרי יוסף סידר שנה שלמה עד שנתן לה תפקיד", נידבו נשמות אחרות והוסיפו, "היא גם התחילה עם שלומי שבן בבר, ישבה לו על הצוואר עד שהסכים לצאת איתה". כאילו כל זה לא מספיק, "יודעי דבר" דאגו להבהיר, "אתה יודע שהיא באה מבית עשיר וקיבלה את הכל בקלות, נכון?".
אם מניחים את הרכילות הזאת בצד, נשארים בכל זאת עם כמה עובדות פשוטות: היא מוכשרת כמו שדה, יש לה חיוך שיכול להמיס את הקוטב, והיא רוכבת על אופניים. אה, ויש לה גם ארוס מפורסם אחד.
"זה מה שאמרו עליי?", היא אומרת בקול רועד, "באמת?", היא מניחה את כוס התה־ג'ינג'ר־לימון־דבש שלקח לה שעה לבחור, "אני עוד שנייה מתחילה לבכות". לפתע ההתרגשות שאפיינה את תחילת השיחה נמוגה, ויובל חוזרת להיות הילדה הג'ינג'ית הקטנה מאבן יהודה, זו שהתפתחה מאוחר וספגה השפלות מחבריה לכיתה. "זה שקר וכזב!", היא מרימה את הקול, "זה פשוט לא נכון!". "מי אמר לך את זה?", היא תפציר בי לגלות ולא תחדל עד לסוף הראיון.
את רצינית? זו אפילו לא ביקורת רעה.
"זו ביקורת לא נכונה. הסיפור של חיי זה שתמיד אומרים לי 'איך הפתעת אותי', תמיד חושבים שאני ילדת שמנת שקיבלה הכל בלי עבודה, שהכל הגיע נורא מהר ונורא בקלות, אבל הדבר האחרון שאני זה ילדת שמנת. אני באה ממשפחה ממוצעת ולא היה חסר לי כלום בחיים ברמה הבסיסית, אבל למשל כשכל החברות שלי היו בחו"ל, אני אף פעם לא הייתי. למדתי שלוש שנים, עבדתי הרבה בשביל להגיע לאן שהגעתי”.
אף אחד לא אמר שלא.
"יש לי המון תעוזה", היא ממשיכה להתגונן, "אם אני רוצה משהו, אשיג אותו. אם יש לי אודישן ואני רוצה אותו, אעבוד קשה ואשיג מה שאני רוצה, אבל לא בפרוטקציות. וזה נכון שהתחלתי עם שלומי".
אבל לא ישבת לו על הצוואר שיסכים.
"אני צריכה להתחנן לשלומי עד שיסכים לצאת איתי? שיגיד תודה!", היא צוחקת בקול.
צודקת. אז איך עשית את זה באמת?
"אז זהו, יש לנו שתי ורסיות שונות. אני שמעתי שהוא ביקש ממישהו את הטלפון שלי, אבל לא התקשר אליי. אחרי כמה חודשים הלכתי לראות הופעה שלו עם אסף אמדורסקי וערן צור, ועפתי ממנו. התאהבתי בטירוף. אחרי ההופעה שלחתי לו SMS שנורא נהניתי בהופעה. עברו כמה ימים ולא דיברנו, הוא נעלם, ואז אחרי שבועיים שלחתי לו הודעה...".
ער?
"לא, רק 'מה העניינים?'. ואז יצאנו לדייט".
ומאז האהבה פורחת.
"היו חודשיים שהיינו פרודים, אבל בזכות הפרידה הזו אנחנו פה היום. טוב שזה קרה, אם זה לא היה קורה לא היינו היום ביחד".
_____________________________________________________________________________________________________________
עוד בפנאי פלוס:
_____________________________________________________________________________________________________________
"עשיתי את זה"
לשלומי שבן היא סימסה כדי שיזמין אותה לצאת, אבל זה ממש לא היה המקרה עם יוסף סידר. הוא דווקא התקשר במיוחד אליה כדי להציע לה את התפקיד ב"הערת שוליים" - אומנם סצנה אחת, אבל משובחת מאוד.
"נראה לך שאני התקשרתי לסידר?", היא מבהירה. "אני אספר לך: זה היה יום שישי בבוקר, ואני תמיד ישנה עם הנייד על רטט, אבל כנראה שבאותו היום שכחתי. משום מה התעוררתי, ראיתי שהמספר לא מזוהה ובכל זאת עניתי. בצד השני שמעתי 'יובל? זה יוסף סידר, הערתי אותך?'. הכי שיקרתי, אמרתי 'לא, אני בדיוק עושה כביסה', ואז הוא שאל אותי אם אהיה מוכנה לעשות תפקיד של סצנה אחת".
זו דרך לקום בבוקר.
"באותו הרגע אמרתי 'ברור, אפילו אם זה משפט אחד, אחד החלומות שלי זה לעבוד איתך, ומה שתגיד לי אני אעשה'. נפגשנו לארבע־חמש חזרות, שזה המון. בארץ עושים יום חזרות אחד לארבע־חמש סצנות. ואז הגיע יום הצילום, ויוסף היה מקסים. אחרי כל טייק הוא לחש ביקורת קטנה באוזן כדי שזה יהיה מושלם, ועד שזה לא היה מושלם הוא לא אמר קאט.
"אפילו בבחירת התלבושות הוא היה מעורב. הוא לא אישר את הבגדים ולא הסכים להגיד לי למה, ורק אחרי שדחקתי בו וניסיתי להבין מה אני יכולה לעשות הוא אמר לי, 'את יפה מדי'. פחדתי שהוא רוצה להעיף אותי מהסצנה. בסוף מצאנו איזה בגד סתמי, אספתי את השיער הכי ברישול וכמעט שלא התאפרתי. רק אז הוא היה מרוצה".
שרף (שחגגה 26 לפני כשבועיים, מזל טוב) נולדה בתל אביב לאבא עורך דין ואמא מורה לחינוך מיוחד. בגיל 12 עברה המשפחה למושב אבן יהודה. את האהבה למשחק ספגה כבר בגיל צעיר, ורק בשנות התיכון, כשלמדה במגמת תיאטרון, קיבלה אומץ לעלות על במה. בגיל 16 נרשמה לסוכנות הדוגמנים של רוברטו והחלה לעבוד. "מגיל צעיר אני מפרנסת את עצמי, לא מבקשת כלום מאף אחד. אבא שלי תמיד אומר לי שאם היה יכול, הוא היה קונה לי את העולם, אבל זה מה יש ועם זה חיים".
בצבא שירתה בדובר צה"ל, ולאחר מכן נרשמה ללימודים אצל ניסן נתיב. מאז הספיקה לככב בסדרות הדוסים "סרוגים" ו"חיים אחרים", בסדרת המשטרה "האמת העירומה", בסרט "איים אבודים" ובשלל הפקות תיאטרון (כולל המחזה של צ'כוב "הדוד וניה", לצד ליאור אשכנזי). אחרי הצילומים של "הערת שוליים" (שקטף, כזכור, את פרס התסריט בקאן), נשלחה על ידי תיאטרון הקאמרי לפרויקט בן שישה שבועות בגרמניה, שם נאלצה להתמודד עם נושא פוליטי מסובך ועבודה באנגלית.
בוקר גרמני אחד, אחרי שסיימה לאכול ספגטי בולונז בשני יורו אצל מוסטפא, גילתה ש"הערת שוליים" התקבל לפסטיבל קאן. "לא חשבתי לנסוע", היא מבינה לאן השיחה חותרת, "שלחתי ליוסף הודעה שאני שמחה מאוד ושזה הכי מגיע לו בעולם. הוא סימס לי 'זה לא מגיע לי, זה מגיע לנו, עשית עבודה מעולה ואני רוצה שתבואי לקאן'. לא האמנתי. יומיים אחרי זה התקשרו אליי והזמינו אותי להצטרף. עד הרגע האחרון לא ידעתי אם אני יכולה להצטרף, בגלל הפרויקט".
אבל להגיע עד קאן למרות שהשתתפת רק בסצנה אחת?
"נורא החמיא לי שהזמינו אותי, זה היה מאוד לא ברור ומובן מאליו. בטח היו צריכים פרגית על השטיח האדום. לא שאלתי למה אתם מזמינים אותי. הם הזמינו את כולם, כל מי שלקח חלק בסרט הזה, הוזמנו גם אנשים לא מוכרים, סאונד וארט. משלחת של 80 איש. חוץ מזה, באופן מפתיע קיבלתי המון תגובות על הסצנה. עשיתי את זה רק כי רציתי לעבוד עם יוסף, לא חשבתי בכלל שזה יביא אותי לקאן".
זה בהחלט היה שווה. הילדה הקטנה והחולמנית מאבן יהודה ניצחה את כולם. "עמוק בלב", היא תסכים איתי מאוחר יותר באותו חיוך שובב שלה, "אני מרגישה שהוכחתי לכל מי שצחק עליי שאני שווה משהו, שעשיתי את זה".
למרות שהיא מדווחת על תחושת "עשיתי את זה", קל לזהות בשרף הסמי־מושלמת רגעים של חוסר ביטחון. “אני לא מסוגלת להתמודד עם המבטים", היא מספרת על המפגש עם המעריצים. "לפני כמה ימים הייתי בחנות בגדים בדיזנגוף סנטר, ושמתי לב שארבע בנות הבחינו בי, הצביעו והתלחששו להן".
אז מה עשית?
"ברחתי משם. זה לא נעים לי".
מפחדת מביקורת?
"ביקורת זה לגיטימי, כל עוד מדברים על מה שאני לובשת", היא מצחקקת. "ביקורת רעה זה משהו שקשה לשמוע, במיוחד כשהיא על דפי העיתון. אני אוהבת לקבל ביקורת מאנשים אני מעריכה".
מה אכפת לך בעצם?
"אני בנאדם מאוד סקרן ואין אחד שלא רוצה לדעת מה אומרים עליו. אם מתפרסם עליי משהו אני ישר גוללת עד למטה, לטוקבקים".
טעות.
"כן, טוקבקיסטים זה נורא. הם היחידים שעוד פוגעים בי".
מה כתבו?
"לא יודעת, כתבו שמנה, מכוערת, טיפשה... לא חסר. אני אומרת, אם אתה רוצה לתת ביקורת, אני מוכנה לשמוע, תכתוב מי אתה ודרכי התקשרות, שנוכל לדון בזה. אדם שבוחר לעמוד על במה, נותן לאנשים את הזכות לבוא ולבקר אותו. זה בא ממקום של סאדיזם מסוים, או ממקום של אמונה שתגרום לאנשים לתת אהבה".
הכמיהה הזו לתשומת לב קצת עצובה, לא?
"ממש לא. הביקורת היא לאו דווקא טובה, וכשאני עובדת עם במאי אני רוצה לשמוע את הדברים הרעים, כי אני רוצה להשתפר. כשאתה בצילומים זו יצירה שלך, וביום שזה יוצא לאוויר זה של כולם, כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה".
אז את מצפה רק לביקורת מקצועית?
"לאו דווקא, יכולים להגיד שאני כונפה".
איזה כונפה? את כולך מוכשרת, כוסית, יש לך חבר מהמם.
"לכל אחד יש את הסרטים על עצמו, האובססיות של עצמו. יש תקופות קשות, שאין עבודה, שצריך למצוא תעסוקה. אנחנו אנשים רגילים. זה שיש חבר והכל נראה נוצץ, אנחנו כבר מזמן יודעים שזה לא תמיד ככה".
במקרה שלך דווקא נראה שכן. שזכית בהכל.
"בחיים שלי לא זכיתי בכלום".
נו, את יודעת למה אני מתכוון.
"אה, כן זכיתי! בדרך חזרה מגרמניה שדרגו אותי לביזנס. לא ישראלים, גרמנים!".
