שנות ה־80 היו תקופה נהדרת לז'אנר סרטי הפנטזיה. "קונאן הברברי", "הסיפור שאינו נגמר", "אגדה", "המבוך", "ליידי נץ", "ווילו והנסיכה" ועוד, יקרים ומדוברים כמו גם זולים וזריזים, עולמות פנטזמגוריים וגיבורים גדולים מהחיים, חרבות ודרקונים ומכשפים עתירי עוצמה ותינוקות שצריך להבריח מעבר ליער הפיות.

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

בניינטיז, לצורך העניין, הלך ונשכח הז'אנר מלב, מאבד את מקומו לטובת שצף קצף של סרטי מד"ב ועיבודי קומיקס עתירי תקציב, לפחות עד המפץ הגדול של "שר הטבעות: אחוות הטבעת" ב־2001, שבישר על עידן פנטזיה קולנועי חדש.

אבל באייטיז היה טוב. ממש טוב. משהו בחיבור של פרק הזמן הספציפי הזה לז'אנר פשוט עשה קליק, אולי בשל ההשפעה העצומה של "מלחמת הכוכבים" וצמד המשכוניו שהיו כולם הרפתקאות מד"ב עם רגליים נטועות היטב בפנטזיה, אולי בגלל ההתפתחויות הטכנולוגיות שאפשרו את קיומם של אימג'ים פנטסטיים משכנעים על המסך.

אבל רק אחד מהסרטים הללו נחשב לקונצנזוס, רק אחד מהם סיפק כמות חסרת תחרות של ציטוטים שנכנסו לז'רגון תרבות הפופ, רק אחד מהם נהנה מהמעמד הפולחני ששמור לגדולים באמת.

והכי כיף? הסרט הנ"ל הגיע לכל ההישגים הללו כשהוא משתמש באמצעים פארודיים מעודנים, משתעשע עם מוסכמות הז'אנר אך בו זמנית גם עוטף אותו באהבה גדולה, ולמעשה קרוב יותר ברוחו לסרטי "מונטי פייתון" מאשר לפנטזיות מן המניין.

ובכל זאת הוא סרט פנטזיה פר אקסלנס, על פי כל החוקים והתקנות, ועוד אחד האהובים והאיקוניים שבהם. וכך, בדרכו, "הנסיכה הקסומה" הוא סוג של פרדוקס, וזה רק הופך אותו למקסים יותר.

כשרוב ריינר החליט שהוא רוצה לקחת על עצמו את מלאכת העיבוד הקולנועי של רומן הפנטזיה הקומי של הסופר והתסריטאי זוכה האוסקר וויליאם גולדמן ("בוץ' וסנדאנס", "כל אנשי הנשיא"), הפרויקט כבר היה בשלב שאף אחד לא היה מוכן להשקיע בו.

גולדמן פרסם את "הנסיכה הקסומה" ב־1973, ולמרות שכמה במאים ניסו לעבדו למסך עד סוף 1986, ביניהם פרנסואה טריפו, נורמן ג'ואיסון ("מוכת ירח") ורוברט רדפורד - עלויות ההפקה הצפויות וחוסר אמון מצד האולפנים טרפדו את הפרויקט פעם אחר פעם. "קונאן הברברי" אומנם היה להיט ארבע שנים קודם לכן, אך סרטי פנטזיה יקרים אחרים מהתקופה נכשלו קופתית.

"אגדה" של רידלי סקוט הפסיד את המכנסיים רק שנה קודם לכן. ריינר, שחקן ("הכל נשאר במשפחה") ובמאי שכבר רשם לעצמו הצלחות קולנועיות בדמות "ספיינאל טאפ!" המיתולוגית ו"אני והחבר'ה" (ולפני המגה־שוס של "כשהארי פגש את סאלי"), היה מעריץ של הספר והסופר שכתב אותו, ועם הרוח הגבית של הצלחותיו נסע להיפגש עם גיבורו כדי לשכנע אותו להפקיד בידיו את העיבוד הקולנועי.

"'הנסיכה הקסומה' הוא הדבר הכי אהוב עליי שכתבתי מעודי", היה הדבר הראשון שאמר לו גולדמן כשפתח לו את דלת ביתו, "אני רוצה את זה על המצבה שלי". "וכך זה נפתח", סיפר ריינר לאתר hitflix.com, "ובעיקרון המחשבה החוזרת היתה 'איך אתה הולך לדפוק את זה?'. ואני חשבתי לעצמי, 'הו, אלוהים'".

אבל ריינר הצליח לשכנע את גולדמן לעשות את השינויים הנדרשים בעיבוד לקולנוע, כשהבולט בהם הוא הסיפור החיצוני של הסבא (פיטר פאלק המנוח) שמספר את העלילה לנכדו (פרד סאבג', שכיכב אז ב"שנות הקסם"), אלמנט שהחליף את הפרולוג המקורי מספרו של גולדמן, שבו המציא המחבר דמות בדויה (ס. מורגנסטרן) שלכאורה כתבה את הסיפור. "כשיצאתי מהדירה שלו", מספר ריינר, "הרגשתי שאני הולך על אוויר. זה היה הרגע הכי גדול בקריירה שלי".

ריינר הסתובב בהוליווד עם התסריט, התעקש, גייס כסף ממפיק הטלוויזיה נורמן ליר, שהיה הכוח המניע מאחורי "הכל נשאר במשפחה", ולבסוף יצא לדרך עם תקציב צנוע של 16 מיליון דולר. "קיצצתי בשכרי, השכר של השחקנים קוצץ, זה היה מטורף", סיפר בראיון ל"אנטרטיינמנט וויקלי", "בתסריט היה כתוב 'הצבא של פלורין', אבל אצלי הצבא של פלורין מנה שבעה אנשים".

ובכל זאת הצטלם הסרט, באנגליה ובאירלנד במשך חודשיים וחצי, אבל לאולפני פוקס המאה ה־20 לא ממש היה מושג איך לשווק אותו. הוכחה לכך תמצאו בטריילר המקורי שלו: אם מסתמכים עליו, הסרט נראה כמו פארודיית מל ברוקס מן המניין, לא הרבה יותר.

מדהים ככל שזה יישמע היום, לא הביקורות ולא הצופים ידעו מה בדיוק יש להם בידיים כשיצא "הנסיכה הקסומה" לאקרנים בספטמבר 1987, אולי בגלל הבעיות השיווקיות, אולי בגלל טשטוש הז'אנרים השונים שמאגד הסרט תחת מטריית הפנטזיה, אולי בגלל מבנה הסיפור־בתוך־סיפור שהעניק לסרט קריצה פוסט מודרניסטית בעידן קולנועי שמרני למדי.

הרווחים מבתי הקולנוע היו סבירים אך לא מרשימים במיוחד (הסרט רשם הכנסות של כ־30 מיליון דולר, 40 סרטים הרוויחו יותר ממנו באותה שנה), ולמרות שהביקורות בהחלט היו טובות, דומה שאף אחד לא צפה את המסלול המפתיע שיעשה הסרט בשנים הבאות, הרבה לאחר שירד מהמסכים. הצוות והשחקנים, עם זאת, ידעו שיש להם משהו טוב בידיים.

"בחיים לא אשכח את ההקרנה הראשונה", סיפר ל־EW מנדי פטנקין, הוא איניגו מונטויה האגדי, "ישבתי עם אשתי, ובסוף הסרט בכיתי. אשתי שאלה, 'מה קרה?', ועניתי לה 'מעולם לא חלמתי שאזכה להיות במשהו שדומה לזה'".

ואז, לאחר הסיבוב הלא מדהים בבתי הקולנוע, יצא "הנסיכה הקסומה" לספריות הווידאו. ב־1988, מכשיר ה־VCR כבר היה כמעט בכל בית בחצי הכדור המערבי, ופתאום נמצא לסרט שוק חדש, פתאום הפך ללהיט ששוכרים או קונים, סרט שצריך שיהיה בבית, לראות שוב ושוב ושוב. למה הפך "הנסיכה הקסומה" ללהיט דווקא בווידאו? ובכן, הסיבה העיקרית היא שסוף סוף זכו אנשים לצפות בו.

קודם לכן, בשל מסע הפרסום הכושל והמינימלי למדי שהעניקו האולפנים לסרט, רוב הצופים כלל לא ידעו עליו, לא בשנה של "רובוקופ", "הטורף", "נשק קטלני" ו"הבלתי משוחדים". ובנוגע לתהליך הכמעט אלכימי שהופך סרט ללהיט באופן פתלתל שכזה, ובכן, אפשר לקשור אותו לערך הצפייה החוזרת האדיר של "הנסיכה הקסומה" בעידן הווידאו שאפשר את התענוג: הדיאלוגים המבריקים שרק הולכים ומשתבחים - עצרו לחשוב כמה ציטוטים אתם מכירים מ"הנסיכה הקסומה" - הגאגים המחוכמים שחומקים ממך בצפייה הראשונה, הניואנסים המענגים של צוות שחקנים מושלם.

ריינר, שעוד ב"אני והחבר'ה" הוכיח שהוא מסוגל לליהוק מלא השראה, התעלה על עצמו כאן: קארי אלווס כווסטלי יפה התואר והציני ורובין רייט (לפני הפן) המהממת כבאטרקאפ (ולעזאזל עם מי שקורא לה נורית, משל היתה חברה בגבעטרון) אומנם היו אנונימיים למדי כשלוהקו, אבל מבחינת מראה וטמפרמנט פשוט לא יכלו להתאים יותר לדמויותיהם.

הברקות כמו בילי קריסטל בתפקיד קוסם זקן ונרגן או כריסטופר גסט כרוזן רוגן האכזרי ובעל שש האצבעות צצו במהלך הסרט כמו ממתקי קרמל במכל האגן דאז.

אבל אלה שלישיית הנבלים של גולדמן וריינר שבאמת עשו את "הנסיכה הקסומה", אם כי לפחות שניים מהם מפסיקים להיות נבלים כמה דקות לאחר שאנחנו פוגשים אותם: וואלאס שון כוויזיני, הסיציליאני הממולח, מנדי פטנקין ששיחק ב"ינטל" לצד ברברה סטרייסנד וזכה בתפקיד מגדיר־הקריירה של איניגו מונטויה, ואנדרה הענק, הפלא השמיני של העולם, מתאבק מקצועי אדיר ממדים ואהוב עד מאוד (גם על הצוות והקאסט וגם על מעריצי הסרט) שגילם את פזיק, הר האדם העדין.

עד כמה הם איקוניים בתפקידיהם? ובכן, את תפקידו של שון קטן הממדים ובעל פני הסמור אמור היה לגלם במקור דני דה ויטו. עכשיו נסו לדמיין את דה ויטו, שחקן איקוני בזכות עצמו, מסנן את “It’s inconceivable!”. נסו לדמיין כל שחקן מלבד פטנקין אומר “My name is Inigo Montoya, you killed my father’ prepare to die”. זה לא עובד.

ואולי היתרון הגדול ביותר של "הנסיכה הקסומה", זה שהפך אותו ללהיט וידאו וברבות השנים גם לסרט פולחן, הוא התווית "לכל המשפחה" שמעולם לא היתה מתאימה יותר, מעולם לא היתה מוצדקת יותר. גם אם ממש תנסו, תתקשו למצוא מישהו שלא ימצא לפחות דבר אחד שקוסם לו ב"הנסיכה הקסומה", בין אם אלה הנימות הקומיות או הרומנטיות, צוקי הטירוף או ביצת האש, מירקל מקס או הנסיך המפרדינק.

כשמדברים על מתכון מנצח, זו בדיוק הכוונה, והתסריט האדיר של גולדמן הוא בעיני רבים הבסיס להצלחה הזו: אין בו ולו דמות אחת ללא מוטיבציה עזה (אהבה, נקמה, חמדנות), אין בו גרם של שומן מיותר ואין בו כמעט סצנה ללא תחושות הדחיפות והסכנה שהופכות תוכן שכזה לאפקטיבי.

"זה התסריט המושלם, הקאסט המושלם, הבמאי המושלם, הסרט המושלם" - סיכם בילי קריסטל בראיון ל־ABC, וגם אם אתם לא לגמרי מסכימים, תודו שהוא מאוד, מאוד מתקרב. 25 שנה ל"הנסיכה הקסומה", ותהיו בטוחים שעוד 25 שנה תוכלו לקרוא כתבות על חגיגות היובל. קלאסיקה, נקודה.

איפה הם היום?

רוב ריינר: למרות נכסי צאן הברזל שרשומים עליו בטאבו, הסרט האחרון הטוב שביים היה "בחורים טובים" ב־1992, כשאחריו יציאות פושרות כ"אלכס ואמה" ו"מתים על החיים".

בשנים האחרונות עוברים פרקי זמן ארוכים בין הפרויקטים שלו, ואולי טוב שכך, כי באמת שלא נעים לשבת בסרט של מי שעשה את "אני והחבר'ה", "הנסיכה הקסומה" ו"מיזרי" ולחשוב שהיית מעדיף לעשות את קאתי בייטס מלבלות פה עוד רגע.

קארי אלווס: מצער, אבל הוא מעולם לא זכה למעמד המגה סטאר שהלוק, הכישרון והמחויבות (למד לסייף בשתי ידיו עבור "הנסיכה הקסומה" והתאמן במשך חודשים עם מנדי פטנקין) היו אמורים להפיל בחיקו. "רובין הוד: גברים בטייטס" ו"המסור" הם שני הישגיו הגדולים של אלווס פוסט "הנסיכה". האם מסתמנת קללה מעל לראשי הצוות והקאסט?

רובין רייט: גם רובין פן היפהפייה לא השתתפה בסרט שהותיר חותם כמו "הנסיכה הקסומה", פרט ל"פורסט גאמפ", ועיקר פרסומה בא לה דווקא מהרומן הסוער והארוך עם שון פן. בקרוב היא תפציע בפרויקט המסקרן של ארי פולמן, "הקונגרס", כך שאולי הנאחס יישבר. מחזיקים אצבעות.

מנדי פטנקין: קולנועית, גם למנדי פטנקין לא האיר המזל פנים, אבל בטלוויזיה דווקא נמצאה גאולתו של השחקן המצוין הזה: "שיקגו הופ" הזכורה לטוב, "מחשבות פליליות" העיקשת ולאחרונה גם ב"הומלנד", כמנטור של קלייר דיינס.

הוא גם ממש אוהב לומר את המשפט האלמותי של איניגו מונטויה, כשמבקשים ממנו, תאמינו או לא. אז אם אתם נתקלים בו, אל תתביישו.

אנדרה הענק: עוד בזמן הצילומים הוא היה אדם חולני, ששתה יותר מדי ונאנק מכאבי גב עזים שגרמה לו קריירת ההיאבקות. בסצנות שבהן היה אמור להרים את אלווס לשק קמח על גבו, ועם גובה של 2.24 מ' וקיבורת חזה של קרנף, אנדרה האומלל פשוט לא הצליח מחמת הכאבים, וקונסטרוקציה מיוחדת נבנתה כדי לשאת את אלווס.

הוא מת ב־1993 מהתקף לב, בגיל 47, אבל הפך לאייקון תרבותי. זהו, עכשיו כבר די בטוח שמדובר בקללה האופפת את יוצאי "הנסיכה הקסומה".

וואלאס שון: נהנה מקריירה יציבה, גם אם לא מפוארת. כשצריך איש קטן, מתנשא ומעצבן, שון הוא הגו־טו־גאי. בדיבוב, לעומת זאת, הולך לו מעולה: שון הוא קולו של רקס, הדינוזאור הנוירוטי בטרילוגיית "צעצוע של סיפור", עוד יציר קולנועי בלתי נשכח. ובכל זאת הוא תמיד יישאר ויזיני. כל אופציה אחרת פשוט תהיה בלתי נתפסת.

כריס סרנדון: כשהוא מסתפק בעיקר בתפקידים משניים, רובם של נבלים - סרנדון מעולם לא שיחזר את שיאיו: הערפד ג'רי דנדרידג' ב"ליל האימה" המקורי, הנסיך הפוץ המפרדינק ב"הנסיכה" ובעלה הראשון של סוזן סרנדון, שהצליחה הרבה, הרבה יותר ממנו. קללה. אמרנו לכם.

בילי קריסטל: טוב, אז יש גם את בילי קריסטל, שעשה חיל לפני ואחרי "הנסיכה", מ"בועות" ועד "כשהארי פגש את סאלי" ומושב הקבע כמנחה טקס פרסי האוסקר. אז אולי אין קללה. מקובל עלינו. עזבו.

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :