סגן ד"ר ים להמן לא תשכח לעולם את פיגוע הדריסה שהתרחש בכביש 60 בתחילת אוגוסט האחרון, ושגרם לפציעתם של שלושה חיילים. "זה קרה לא רחוק מהבסיס שלי, והגעתי לשם ראשונה", היא מספרת. "לצידי היו שלושה חובשים שהסתכלו עליי וציפו ממני לתפקד בשיא הלחץ. אני עדיין לא רופאה מנוסה, אבל הייתי חייבת להיות ליד החובשים בזמן שרעדו להן הידיים, לוודא שהפצועים מטופלים היטב, ואחר כך גם לדבר עם בני המשפחות שלהם ולתאר להם את האירוע מנקודת מבטי. בתור רופאה צעירה ציפיתי להיות עטופה, שיהיה לידי מישהו שאפשר להתייעץ איתו, אבל בגדוד את לבד, לומדת תוך כדי תנועה, וזה קשה ומדהים גם יחד".

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

ד"ר להמן (27) היא קצינת רפואה בגדוד שחר שבפיקוד העורף, הפועל באזורים שונים ביהודה ושומרון, ומאז אותו פיגוע באוגוסט נאלצה לטפל באירועי טרור נוספים. היא חדשה בתפקיד, ולא קל לה להתמודד עם האירועים הרבים שמתרחשים לאחרונה באזור שלה; גם לא פשוט בשבילה להגיע לביתה שבהר אדר רק פעם בשבועיים – אבל היא מסתערת על האתגרים בנחישות ובמקצועיות. בינתיים, מי שמשלם את המחיר הוא בעלה, שמעביר ימים ארוכים בלעדיה.

"בגיל 16 התחלתי להתנדב במד"א, וזה הרגיש לי נכון", היא מתארת את הזיקה שלה לתחום. "לפני זה לא חשבתי בכלל על רפואה, אבל ככל שהתקרב מועד הגיוס שלי, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. להיות רופאה צבאית בגדוד, בשטח, זה עניין מורכב, אבל אני חושבת שזו המהות של התפקיד: לפעול תחת הרבה לחצים והרבה אירועים. לשמחתי, יש משהו באווירה בגדוד שלי שמפצה על כל הקשיים. הגדוד הוא משפחה, אני מכירה את כל החיילים, אני יודעת על בעיות הת"ש שלהם ועל הבעיות מול המפקדים, כך שהתפקיד שלי הוא יותר משמעותי מאשר לתת להם גימלים או כדור נגד נזלת. זה קצת להיות מש"קית ת"ש וקצת להיות קב"נית. זה נותן פן אחר לשירות, שנותן לך גם אפשרות לתמוך בחיילים וגם את הפן של השטח".

להתגייס בגיל 30

להמן נמנית עם קבוצה מובחרת של קצינות רפואה שנמצאות בשטח ומנהלות מבצעים ואירועים שבהם החלטה אחת יכולה להיות גורלית ולהציל חיי אדם. באותה נבחרת נמצאת גם סא"ל ד"ר אולגה פוליאקוב, קצינת הרפואה של אוגדה 91 שפועלת בגליל. פוליאקוב (42), שפרצה דרך בכך שהייתה קצינת הרפואה האוגדתית הראשונה בצה״ל. עלתה לארץ לפני 15 שנה מאוקראינה עם רצון לתרום למדינה ולהשתלב בחברה הישראלית. כשהייתה לקראת סוף העשור השלישי לחייה, התקשרה ללשכת גיוס והציעה את שירותיה כרופאה. בלשכה לא היו מתורגלים בגיוס רופאות בגיל 30, אבל המוטיבציה של פוליאקוב הייתה חזקה מהביורוקרטיה: היא הצטרפה לשורות צה"ל במטרה להימנות עימן למשך שנה וחצי בלבד – ונשארה קרוב ל-13 שנה.

ים להמן: "מדובר בהגשמה עצמית. הלוחמיםשסביבי עובדים קשה, ואני מרגישה טוב עם זה שאני נותנת להם מענה רפואי. אני אמנם בחורה, אבל זאת לא סיבה מספיק טובה כדי שלא אעשה את זה"

"בימי רגיעה אני דואגת להכשרה הסדירה של הרופאים", מסבירה פוליאקוב, "אבל בשעת חירום אני מנהלת אירועים, שחלקם הגדול מורכבים מאוד. זה לא כמו תאונות דרכים, שהיא אירוע עם התחלה, אמצע וסוף, ואחריה נותר רק לפנות את הפצועים ולתת להם מענה רפואי. כשאת קצינת רפואה באוגדה, את הגורם שמחליט אם יהיה פינוי מוסק, כמה כוחות רפואיים יגיעו לאזור, וכל זה יכול לקרות תחת אש. מדובר באופרציה שלמה. תוך כדי אירוע את גם חושבת על השלב הבא, מתעדכנת בכמות הנפגעים ומבררת אם הם קיבלו מענה רפואי. בדרך כלל מקפיצים גם כוחות רפואה אזרחיים".

גם הגזרה הדרומית מאוישת בכבוד, על ידי רס"ן זוהר דדון-אלבז (29), המשרתת כסגנית של קצין הרפואה באוגדה 80, הפועלת בדרום. דדון-אלבז, ילידת מושב אדרת שבעמק האלה, התגייסה לצה"ל כחובשת, שובצה באוגדה 80 ולאחר מכן יצאה לקורס מדריכי חובשים ולקורס קצינים. תפקידה הראשון כסג"מית היה קצינת ארגון רפואה (קא"רית) במלחמת לבנון השנייה. היא נכנסה לתפקיד ממש בתחילת המלחמה, ואחריה הייתה אחראית על הרפואה בשגרה וההכנה לחירום. עם הניסיון והידע שצברה עברה לתפקיד הדרכתי בפיקוד העורף. בין כל אלה היא גם אמא לשתי ילדות, בנות שלוש וחצי ושנתיים וחצי, ולקורות החיים המרשימים הללו יש להוסיף גם תואר ראשון ושני במשפטים.

"את המוטיבציה שלי קיבלתי מהבית, שתמיד דחף אותי קדימה", היא אומרת. "אני מרגישה שנולדתי לצבא. תמיד רציתי להיות בשטח. כשהשחרור שלי התקרב, הייתי מאוד מתוסכלת כי שום דבר בחוץ לא עניין אותי. יש לי כאן סיפוק אישי של הצלת חיים באופן מיידי, ואם לא במיידי, אז את יודעת שאת משפיעה על בריאות של אנשים לטווח ארוך. את קובעת גורלות של אנשים. איכות החיים שלהם משתפרת בזכותך".

אולגה פוליאקוב: "המג"ד שלילא חשב שתהיה לי בעיה להיות בנגמ"ש כמה ימים בלי מקלחת, ובאמת, הסתדרתי מצוין עם עוד ארבעה גברים.אי-הנוחות הוא עניין פעוט לעומת התרומה שלי"

העובדה שאתן נשים המשרתות בתפקיד מבצעי עוררה הרמות גבה?

פוליאקוב: "אני זכיתי למפקדים מצוינים שהאמינו שאישה יכולה לבצע כל דבר. כשהתחלתי להשתתף במבצעים, המג"ד שלי לא הרים גבה ולא חשב שתהיה לי בעיה להיות בנגמ"ש כמה ימים בלי מקלחת, ובאמת, הסתדרתי מצוין עם עוד ארבעה גברים. הקשיים לא היו משמעותיים. אי-הנוחות הוא עניין פעוט לעומת התרומה שלי. היה לי פעם מג"ד שאמר שהוא מעדיף קצינות על קצינים כי הן יכולות לעשות כמה דברים במקביל. אני חושבת שיש בזה משהו. תראי אותי: אני נשואה, אם לשתי בנות, הגדולה בת 24 והקטנה בת חמש; אני גם עוזרת להורים שלי כפנסיונרים מבוגרים; ואני כמובן גם בצבא; ואני מספיקה לעשות הכול".

דדון-אלבז: "אני דווקא כן נתקלתי בהרמות גבה. הסתכלו עליי בצורה מוזרה, אבל לא חשבתי שלא אקבל את התפקידים שרציתי. מאז שאני בתפקיד הנוכחי, הרבה אנשים שואלים איך אני עושה את זה. אבל אני רוצה שיעריכו אותי לפי היכולות שלי ולא לפי המגדר".

להמן: "הגדוד שבו אני משרתת הוא משולב, כך שממש לא נתקלתי בהערות מסויגות. העובדה שאני אישה נותנת גם יתרונות: למשל, אני יודעת שאף אחד לא יצעק עליי".

ההורים רוצים נכדים

עם כל הסיפוק וההנאה מהתפקיד, ההיעדרות מהבית היא מרכיב לא קל בשירות, ולא בכל המשפחות רואים זאת בעין יפה. "להורים שלי קשה עם זה שהם כמעט לא רואים אותי", אומרת להמן. "הם גם מתחילים לרצות ממני נכדים, וזה לא פשוט".

פוליאקוב: "אני קיבלתי תמיכה גדולה מהבית, לפעמים קצת להפתעתי. ההורים שלי עלו לארץ אחרי שהתגייסתי בעקבות קריאות שלי לעזרה. היה ברור שלבעלי יהיה קשה להסתדר לבד. התחתנתי בגיל מאוד צעיר, ולבתי הגדולה היה לא קל עם זה שאמא כמעט לא בבית, אבל היום היא מאוד גאה בי. גם לבת הקטנה היה קשה כשנשארתי בשבתות בבסיס".

זוהר דדון-אלבז: "יש ליתמיכה גדולה מהבית. בן זוגי הוא סמג"ד, אז הוא מבין את חשיבות התפקיד שלי. ההורים עברו לגור לידי באילת כדי לעזור לנו. קשה לי לדמיין את השירות ללא התמיכה של המשפחה"

דדון-אלבז: "אני מקבלת תמיכה גדולה מהבית. בן זוגי הוא סמג"ד, אז הוא מבין את חשיבות התפקיד שלי. ההורים עברו לגור לידי באילת כדי לעזור לנו. קשה לי לדמיין את השירות ללא התמיכה של המשפחה הקרובה".

אתן רואות בתפקיד שלכן שליחות פמיניסטית?

דדון-אלבז: "לא חשבתי על זה אף פעם, אבל אני רואה שמסביבי כולם בנים, ופתאום נפל לי האסימון שאני הבחורה היחידה בחבורה. כשבאתי לראיונות, הרגשתי שבוחנים אותי לפי היכולות והמוטיבציה שלי בלי להתייחס לכך שאני אישה. דרשתי את ההזדמנות להוכיח את עצמי".

להמן: "אני לא מרימה שום דגל פמיניסטי, ואני גם לא רוצה להגיד שמי שבחרה רק להיות אמא היא לא בסדר. כל תפקיד הוא סוג של הגשמה עצמית. אנשים מקבלים בטבעיות גבר שמשרת בצבא קבע, אבל כשבחורה בוחרת לעשות את המסלול הזה, מסתכלים על זה באופן חריג. איכשהו זה פחות מוערך: אנשים מרגישים שאני לא ממלאת את תפקידי הנשי, שאני לא דואגת לבעלי, שאני בעצם צריכה להביא ילדים. אני יודעת שגם לבעלי זה קשה, כי גם הוא שומע הערות מהסביבה, אבל הוא מדהים.

"בסופו של דבר, מדובר בהגשמה עצמית ובמיצוי היכולות שלי. מעבר לערכים ולציונות, זאת חוויה ייחודית שלא תהיה לי יותר בחיים, ואני נהנית ממנה גם כשאני סובלת. הלוחמים והלוחמות שסביבי עובדים קשה, ואני מרגישה טוב עם זה שאני נותנת להם מענה רפואי. אני אמנם בחורה, אבל זאת לא סיבה מספיק טובה כדי שלא אעשה את זה".