כמו ישראלים רבים, גם בלה פרוינד ישבה בביתה ביום ראשון האחרון וצפתה בתמונות הקשות שהגיעו מהתחנה המרכזית בבאר שבע. וכמו ישראלים רבים, היא הזדעזעה מהפיגוע ומרצח החייל, אך לא פחות מהלינץ' שעשו במי שיתברר לאחר מכן כהפטום זרהום,
אזרח אריתריאה שלא היה קשור לאירוע הטרור. מה שמבדיל אותה מכל השאר, זה שמעשה הלינץ' החזיר אותה יותר מ-20 שנה אחורה, למאי 1992, ליום בו הגנה בגופה על המחבל עדנאן אלאפנדי בזמן שהמון זועם רדף אחריו במטרה להורגו.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
המחבל דקר שני ילדים יהודים ליד שוק מחנה יהודה בירושלים, נמלט ולבסוף נתפס בחניון סמוך. פרוינד האמינה שברגע ששכב על הרצפה בהכנעה והיה ברור שאינו יכול לפגוע באיש, אין סיבה להרוג אותו, והטיפול בו צריך לעבור לרשויות. האירוע הזה מלווה אותה מאז יום יום, שעה שעה. גם עכשיו. בעקבות הלינץ' בבאר שבע הטלפון בביתה לא מפסיק לצלצל. רדיו, טלוויזיה, עיתונים - כולם רוצים לראיין אותה ולשמוע מה היא חושבת על האירועים האחרונים. עד כה היא סירבה לשתף פעולה.
"אני מרגישה מאוימת", מסבירה פרוינד בחשש ביום שאחרי הפיגוע. "בכל פעם שמתחיל גל טרור, אנשים מחפשים להטיח בי את האשמה, ואני לא רוצה שיקללו אותי שוב ויאיימו עליי פה בשכונה".
"אני מרגישה מאוימת. בכל פעם שמתחיל גל טרור אנשים מחפשים להטיח בי את האשמה ואני לא רוצה שיקללו אותי שוב ויאיימו עליי פה בשכונה"
פרוינד (62) מתגוררת בבית מקסים וצנוע בשכונה חרדית בירושלים, רק כמה מאות מטרים מהשוק בו התרחש האירוע ששינה את חייה. הבית משמש גם כבית כנסת (אבי בעלה היה הרב אשר פריינד) והוא מלא בספרי קודש ותשמישי קדושה. פרוינד נוהגת לארח בו גם בני נוער וחיילים, שעולים לרגל על מנת לשמוע את סיפורה.
"כולם חושבים שעכשיו קשה, אבל הסיפור שלי היה בתקופה הרבה-הרבה יותר קשה. כמו היום, הנשק החם של המחבלים היה בעיקר סכין, אבל הם היו מאוגדים דרך אש"ף ולא פעלו באופן ספונטני. זו הייתה תקופה נוראית, כל יום התפוצצו פה אוטובוסים ובדיוק אז ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל התחיל את המסע שלו לשלום, מה שרק ליבה את האש.
"ביום של הלינץ' הייתה שביתה שנמשכה כמה שבועות, וברחוב הייתה דממת מוות, היה ריח של דם ושכול ופחדתי לשלוח את הילדים החוצה. לבסוף אמרתי לשתיים מבנותיי: בואו נצא לחנות ספרים, נקנה ספר אזרחות ונחזור מיד הביתה. פתאום, בדרך לחנות הספרים ראינו שני אמבולנסים. עדיין לא הבנתי מה קרה והמשכנו להתקדם לעבר החנות. הגענו לאמצע הרחוב, ליד החניון, ואני רואה המולה של אנשים, מישהו רץ לקראתי, נופל ושומט סכין מלאה בדם. הוא ממש רכן על הרצפה, ומאות אנשים רצו לכיוונו וצעקו 'מחבל, מחבל, תתפסו אותו, שנהרוג אותו'. הבנות שלי אחזו בשתי ידיי ושלחתי אותן לשבת על ספסל בצד. צעקו לי: 'גברת, תזוזי'. שאלתי 'מה קרה?' והם אמרו לי שהם רוצים להרוג אותו כי הוא דקר שני ילדים. באותו הרגע הבנתי שאני צריכה לעשות הכל כדי למנוע את זה.
"ירקו עליי, בעטו בי, קיללו אותי. עשיתי את זה כיהדרך שלנו היא לא כזו. גדלתי על פרקי אבות ולהרוג אדם שהוא כבר כנוע ולא מהווה סכנה לציבור זה רצח"
"המקום המה אדם ושלושה אנשים עם אקדחים התחילו לירות ואמרו לי שאזוז, ואז הגיעו 30-40 ילדים שהיו חברים של הילדים שנדקרו. בגלל השביתה הם באו לראות הצגה במרכז ז'ראר בכר. פחדתי שאם יתחילו לירות יפגעו בטעות בילדים אז אמרתי לגברים שעמדו שם 'תזוזו, אנחנו יהודים. זו לא הדרך שלנו. הוא לכוד. הוא לא יכול לברוח'. זה לא עזר. הם עמדו שם ובעטו בי, עד היום יש לי סימן של התפרים, את רואה?"
פרוינד עוצרת ומראה לי את הצלקת בירך ימין. "זה היה מאוד קשה. כמעט חצי שעה עמדתי שם וסוככתי מעליו. ירקו עליי, בעטו בי, קיללו אותי. עשיתי את זה, כי ברגע שדבר כזה קורה, את ניזונה מהחינוך שקיבלת. אני האמנתי שילד מוכה יהפוך לאב מכה, ולא הייתי מוכנה לזה. הדרך שלנו היא לא כזו. גדלתי על פרקי אבות, ולהרוג אדם שהוא כבר כנוע ולא מהווה סכנה לציבור זה רצח. לא רציתי שזיכרונות הילדות של הילדים שלנו יהיו דם ורגליים עפות באוויר, עם כותרת גדולה בעיתון: 'לינץ' בשוק בירושלים'. אסור לנו לשבש את הנשמה שלנו. אני אישה חרדית ואנחנו העם הנבחר, אנחנו עם הנצח ואנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה. עברנו כל כך הרבה במהלך השנים, ונשארנו יהודים, ואסור לנו לטמא את הידיים שלנו בדם ולהתלהם.
"אני כל כך שמחה כשאני שומעת את ראש הממשלה בנימין נתניהו אומר לא לפגוע במי שאינו מהווה סכנה. הבנתי שהמשטרה החליטה להעמיד לדין את אלה שהרגו את האזרח האריתראי, ואני שמחה על כך. ראיתי את הסרטון בטלוויזיה, ואף אחד לא עצר את זה. חשבתי לעצמי, 'אלוהים אדירים, איפה אתה?'. בכל פעם שאני רואה את מעשי הזוועה האלה, אני זועקת לאלוהים, אבל אני יודעת שהוא פה, כי אם הוא לא היה פה, אוי ואבוי מה היה קורה".
הדיווח ב"ידיעות אחרונות" על האירוע בשוק מחנה יהודה, מאי 1992
מאז האירוע ב-1992 פרוינד חיה את נושא הטרור, היא מתעניינת בכל פצוע ובכל הרוג והולכת להלוויות. בחג סוכות האחרון הלכה ללוות בדרכם האחרונה את הרב נחמיה לביא והרב אהרון בניטה, שנרצחו בפיגוע דקירה בירושלים. "כששמעתי שהם נרצחו, מיד חשבתי על עצמי, איך התאלמנתי מבעלי אברהם בגיל 40 ונשארתי עם שמונה ילדים קטנים. חשבתי על היתומים שנשארו והחלטתי שאני הולכת להלוויה. זה היה ערב חג וידעתי שיש לי המון אורחים, אז בישלתי כל הלילה כדי שאוכל ללכת להלוויות. חשוב לי ללכת ולהיות שם כי כל נרצח הוא חלק ממני, חלק מהעם שלי, כשחזרתי, לא יכולתי לשמוח בשמחת תורה, ישבתי פה בבית, מדוכאת".
יש לך חרטות?
"למרות האיומים והקללות שאני ובני משפחתי ספגנו, אני לא מתחרטת. על מה יש לי להתחרט? על זה שאני יהודייה? שדבקתי בערכים שלי? הילדים שלי היו חצויים מאוד לגבי ההתנהגות שלי בזמנו, אבל כשהמצב נרגע, הם הבינו שצדקתי. אבא שלי חשב שצדקתי ואפילו מצא לי סימוכין בכתובים שפעלתי נכון".
עדנאן אלאפנדי, המחבל שגוננה עליו, נידון ל-30 שנות מאסר ושוחרר לפני שנתיים מהכלא במסגרת משא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית. הנערים אותם דקר החלימו והתבגרו, אך חרף ניסיונותיה של פרוינד, הם אינם מעוניינים לפגוש אותה.
"אחרי שנה, הגעתי לאבא של אחד הילדים ביום ההולדת שלו והבאתי לו עוגה, אבל הוא לא רצה לקבל אותה" היא מספרת בעצב. "הוא עוין כלפיי, ולא רק הוא. הילדים שלי ואני ספגנו עלבונות נוראיים. קראו לי 'נאצית'. כבת לניצולי שואה, אין גרוע מזה. בכל פיגוע אני הופכת לשק החבטות של כולם".
פרוינד היא דור שני לשואה. הוריה שרדו את אושוויץ, עלו לארץ והתיישבו במושב סמוך לירושלים. היא למדה עבודה סוציאלית והיא אם לשמונה ילדים וסבתא ללא מעט נכדים. פרוינד לא מוכנה לחשוף את המספר מחשש לעין הרע. "לא סופרים נכדים מכיוון ש'כן ירבו'. אני זוכרת שאמא שלי הייתה אומרת על כל ילד שנולד לי: 'היטלר לא ניצח, הוא הפסיד'. להביא ילדים זה חשוב. אנחנו צריכים למלא את ישראל.
"ההורים שלי הכירו בגרמניה, אמא שלי הונגרייה ואבא שלי פולני. הם עלו ארצה ואבא שלי התגייס לצבא ושירת כרב חרדי. הוא לימד עולים חדשים ובני עדות המזרח תורה בתלפיות. אצלנו בבית לא היו אשכנזים וספרדים. גדלתי ליד השוק, ואמא שלי הייתה מתחרה ביפרח של השכנות העיראקיות שלנו ואפילו ניצחה. ככה חונכתי, 'ואהבת לרעך כמוך'. זה גם מה שמוביל אותי בחיי היום יום. חילונים, חרדים, אשכנזים, ספרדים, כולנו עם אחד".
שם המשפחה המקורי של בלה הוא פריינד, אך לאחר האירוע פרסמו את שמה כ'פרוינד' והיא לא טרחה לתקן. "זרמתי עם זה", היא צוחקת. "כבר 20 שנה אני בלה פרוינד. גם כשלימדתי בבית ספר, התלמידים שלי היו קוראים לי ככה, אז התרגלתי".
פרוינד חוששת מאוד מגל הטרור הנוכחי. "זה שאמרו לאזרחים ללכת עם נשק ביד זו טעות, לדעתי. האינתיפאדה הזו תסתיים בעוד שבוע, שבועיים, חודש – אבל האנשים יישארו עם הנשק ביד ואנחנו לא יודעים לאן יעוף הכדור הבא. אין לי ספק שגל הטרור יסתיים, ההורים שלי היו בשואה, 70 מבני המשפחה שלהם נרצחו, וזה לא היה בגלל הר הבית וקבר יוסף. שואה שלמה התרחשה בשל היותנו יהודים, ויהודים מוצלחים. לצערי, עוד מימי התנ"ך חיפשו לפגוע בנו, אבל כוחנו במותנינו והחרב היא לא זו שמנצחת, אלא האחדות של עם ישראל, האהבה שלנו.
"זה שאמרו לאזרחים ללכת עם נשק ביד זו טעות. האינתיפאדה הזו תסתיים, אבל אנשים יישארו עם הנשק ביד ואנחנו לא יודעים לאן יעוף הכדור הבא.החרב היא לא זו שמנצחת, אלא האחדות של עם ישראל"
"עם כל מה שקורה היום, צריך לזכור שהיו שנים יותר קשות. אני חושבת שאם הערבים רוצים לחיות פה ביחד, בשלום – זה אפשרי. אני מכירה יהודים וערבים שחיים פה בירושלים כבר שמונה דורות ומסתדרים מצוין".
פרוינד לא רק מטיפה לשלום בין העמים, אלא גם לסבלנות ואחווה בין יהודים. היא אשה ערכית הדוגלת בדמוקרטיה ושיווין. ביום ראשון הקרוב (25.10) נציין 20 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. פרוינד נפגשה עם רבין מספר פעמים לאורך השנים, כשפגישתם האחרונה נערכה ימים ספורים לפני הרצח. "רבין אהב אותי, הוא העריך מה שעשיתי", היא מספרת. "במשך חצי שנה אחרי האירוע הייתה לי אבטחה של השב"כ בבית והיינו בקשר. נפגשנו גם כמה ימים לפני הרצח, ובזמן הפגישה התפרץ אדם וקילל אותו. אמרתי לו: 'אדוני ראש הממשלה, תשמור על החיים שלך. אתה בסכנה'. שמעתי בקללות שנאה. זיהיתי אותה מהאלימות שהופנתה גם כלפיי. הוא היה ציני ואמר למי שמסביבו, 'אשה חרדית עם שמונה ילדים דואגת לי...'. לצערי, הוא לא חשב שהוא בסכנה, לא רצה ללבוש אפוד מגן ולא האמין שיפגעו בו".
רבין הוא לא הפוליטיקאי היחיד שפרוינד נפגשה איתו. בבחירות 99' היא אפילו התמודדה לכנסת במסגרת רשימת נשים חרדיות בשם "ייצוג שווה", אך המפלגה לא עברה את אחוז החסימה. "אני כבר לא רוצה להיות פוליטיקאית. אני רוצה להשפיע מתוך החברה החרדית. למרות האירוע והביקורות, אני מאוד פופולרית בקרב החרדים. לא כולם חושבים כמוני, אבל זה בסדר. מותר שיהיו מגוון דעות", צוחקת פרוינד.
על האירוע המדובר זכתה פרוינד בפרסים ותעודות הוקרה. אפילו נכתב עליה שיר. "בלה בליסימה" נכתב על ידי להקת הדג נחש הירושלמית שגוללה בו את סיפורה. הוא הוקלט יחד עם הזמר ברי סחרוף ויצא ב-2003 כחלק מהאלבום "לזוז".
"זה שיר מקסים, זו מצבת עולם", היא מספרת בהתרגשות. "שאנן סטריט הוא שכן שלי, אני מכירה אותו ואת המשפחה שלו. לפעמים אנחנו אפילו אוכלים חמין יחד. הוא שמע על הצרות שהשכנים עושים לי, שמע את הקללות והעלבונות והחליט לכתוב את השיר. אני מאוד אוהבת את השיר הזה".
"אני פמיניסטית. אני אישה שמגיל אפס יש לה מה להגיד. החלום שלי זה להדליק משואה בשם הנשים החרדיות. אני מקווה שזה עוד יקרה".
פרוינד מרצה לא מעט על האירוע שהיה. בנוסף, היא מנסה לקדם קירוב לבבות בין חילונים לחרדים ומאוד חשוב לה לפעול גם לקידום נשים. "אני פמיניסטית. אני אישה שמגיל אפס יש לה מה להגיד. אנחנו הנשים צריכות לקדם אחת את השנייה. למשל, אם אישה מגיעה לכנסת, היא צריכה לדאוג להביא לשם איתה עוד נשים. החלום שלי זה להדליק משואה בשם הנשים החרדיות. אני מקווה שזה עוד יקרה".
לקראת סוף המפגש, פרוינד לוקחת אותי לסיור בבית, מראה לי את העץ המשפחתי, את הכתבות שנכתבו עליה לאורך השנים וגם את התמונה שתלויה לה במטבח, על יד הכיור - תמונת הפעוט הסורי שמת ונסחף לחוף בחודש ספטמבר האחרון.
"יש לי חמלה לכל הבני אדם", היא מסבירה. "חשוב לי מאוד להגיד לעם ישראל להיות סבלניים, לחכות רגע, עד יעבור זעם. תנשמו, תספרו עד שלוש, ואז תחשבו איך לפעול, ותזכרו שאנחנו עם מיוחד. אנחנו צריכים להתפלל שבימי האימה שעוברים עלינו נישאר מי שאנחנו. כוחנו לא בסכין ולא ברובה. בואו נתאחד ובכך נחליש את הרוצים לכלותנו".
ואז היא מבקשת ממני בקשה אחרונה. "את יכולה לכתוב גם תודה רבה לכוחות הביטחון, לממשלה ולראש הממשלה? תכתבי שהחרדית בלה שולחת חיבוק גדול לחיילי צה"ל".
