אם הכל היה קורה כמתוכנן, אורי מיטמיגר (23) ובת זוגו דורון גנון (19) היו מבלים הקיץ בצימר רומנטי, נהנים מהאהבה הגדולה שלהם. "היו לי מחשבות לדבר איתה על העתיד, להציע לה לגור יחד כשתשתחרר מהצבא", אומר אורי. "ראיתי את דורון כאשתי לעתיד, וזה עדיין נמצא לי בראש, אני אדם אופטימי".
רק שלחיים היו תוכניות אחרות. דורון נפצעה אנושות במרץ האחרון, בשעה שבליין במועדון "הפורום" בבאר שבע נפל עליה מהקומה העליונה. מאז היא מאושפזת במחלקת שיקום נוירולוגי במרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר, מרותקת לכיסא גלגלים ומתקשה להזיז את ידיה ורגליה.
"נשארתי בלי תשובות על העתיד", ממשיך אורי. "דבר אחד היה לי ברור כבר בשלב הראשון: לא משנה מה יקרה, אני כאן איתה ולא הולך. גם אם היא תגיד לי ללכת, אנסה לשכנע אותה שאני כאן בשבילה. אני יודע שיחד נצליח להתגבר על הכל".
קבענו לרוץ יחד
סיפור אהבתם של אורי ודורון מעורר השראה. גם עכשיו, בזמן הריאיון, היא שולחת אליו חיוך והוא מלטף את לחיה ברכות. הם הכירו במועדון כושר בקריית גת, עיר מגוריהם - היא הייתה תלמידת י"ב והוא חייל משוחרר. "דורון נהגה לבוא המון לחדר הכושר, התאמנה כמה פעמים בשבוע, ואני נרשמתי אחרי השחרור", הוא משחזר. "הכרנו אחד את השני בפנים, אבל לא יצא לנו לדבר. במשך שנה שלמה ראיתי אותה ולא דיברנו. בדיעבד התברר שמצאתי חן בעיניה ובסוף היא התחילה איתי".
איך זה קרה?
"התאמנתי על אחד המכשירים ודורון ניגשה אליי וביקשה שאעזור לה. ידעתי שהיא לא צריכה עזרה, הרי ראיתי אותה מתאמנת כבר שנה, אבל חייכתי וזרמתי. קמתי, הסברתי לה איך לעבוד עם המכשיר והתחלנו לדבר. ראיתי שהיא חמודה, אבל לא נדלקתי עליה בהתחלה, בגלל פער הגילים בינינו. לא רציתי חברה שקטנה ממני".
דורון: "ראיתי אותו והוא מצא חן בעיניי. חברה אמרה, בואי נראה אם יש לך אומץ, אז ניגשתי אליו ושיחקתי אותה שאני רוצה שילמד אותי להפעיל מתקן. משם זה התגלגל".
אורי: "לא ברור למה, אבל כשסיימנו לדבר ביקשתי ממנה את מספר הטלפון שלה. הפכנו לידידים, התחלנו לדבר כל יום בטלפון. גיליתי שהיא אינטליגנטית ופער הגילים שחששתי ממנו היטשטש. חודש וחצי אחרי שהתחלנו לדבר נפגשנו ליד הבית שלה, דיברנו ובסוף יצא שהתנשקנו. הבנו שזה ממשיך הלאה".
לא כל נשיקה הופכת לחברות.
"נכון, אבל דורון מצאה חן בעיניי. ילדה טובה, מעניינת, יפה - והיופי הפנימי שלה עולה על הכל. היה בה משהו מיוחד. הפכנו לחברים ב־16.3.14".
יפה שאתה זוכר את התאריך.
"יום לפני כן היא ביקשה ממני להצטלם לפני שאני בא אליה ולשלוח לה, לכן אני זוכר אפילו מה לבשתי. הכל מתועד".
מתי סיפרתם להורים?
"לפני שהתנשקנו באתי אליה כדי שנרוץ יחד. אבא שלה היה בחוץ, הוא ראה אותי והזמין אותי בעצמו. לא נכנסתי, הרגשתי נבוך. אחרי כמה ימים הם כבר הבינו שאנחנו יחד. בהתחלה הם פתחו עיניים - הבת הכי קטנה מביאה הביתה חבר ראשון מבוגר ממנה. דיברו איתי, רצו להבין מי אני, מה אני רוצה. בהתחלה אולי היה להם לא פשוט, אבל מהר מאוד זה זרם. לדורון יש שני אחים, מתן (24) ושי (21). גם הם הרימו גבה כשהתחלנו לצאת, אבל עם הזמן מתן ואני הפכנו לחברים, וגם עם שי יש לי קשר טוב".
כשהכירו, דורון הייתה באמצע תקופת מבחני הבגרות בתיכון "צומח" בקריית גת. אורי, כיום עובד בחברת אבטחה ומציל שמתכנן ללמוד הנדסת בניין, עזר לה כמיטב יכולתו. "אספר לך סוד שלי ושל דורון", הוא אומר. "דורון למדה במגמת אמנות וגם אני מצייר. יום אחד היא הגישה ציור שלי יחד עם הציורים שלה. הבוחנת התלהבה ממנו מאוד, ואנחנו צחקנו".
איפה נהגתם לבלות?
"למרות העומס של הבחינות מצאנו זמן להיפגש ולצאת. הלכנו לסרטים, לפאבים, לים. טיילנו המון והיו שעות של שיחות נפש. עד היום היא היועצת שלי והחברה הכי אמיתית שלי".
בחודש יולי שעבר התגייסה דורון לחיל המודיעין. "היא הגיעה הביתה פעם בשבוע והיה לי קשה", אומר אורי. "הייתי אחרי השחרור, אחרי טיול באירופה - ראש אחר לגמרי. פתאום יש לי חברה חיילת, אבל פרגנתי לה מאוד, שמחתי שמעניין לה בצבא, היא שירתה במודיעין. היינו מדברים כמה פעמים ביום ובכל ערב היינו עושים שיחה ארוכה. גם עכשיו דורון משתפת אותי בכל".
חשבו שהיא שיכורה
ב־28.3.15, שנה אחרי שנהיו בני זוג, השתנו להם החיים. דורון יצאה לבלות עם חברות במועדון "הפורום" בבאר שבע. "הן יצאו ארבע בנות. שתי החברות הכי טובות שלה וחברה נוספת. אני נשארתי בבית, הייתי גמור מעייפות כי עבדתי לילה לפני והלכתי לישון", משחזר אורי. "בבוקר אמא שלי העירה אותי בבהלה: 'קום, משהו קרה לדורון'. הטלפון הנייד שלי היה על מצב שקט. כשאמא העירה אותי, ראיתי שהיו לי הרבה שיחות שלא נענו. מתברר שאני הייתי הראשון שדורון התקשרה אליו ובהמשך גם אמא שלה ואחיה. כשהבנתי מה קרה ושלא עניתי לה, הרגשתי זוועה. איך יכול להיות שישנתי ברגע שהיא הייתה צריכה אותי? המחשבה הזו הרגה אותי".
מה הבנת בשלב הזה?
"התארגנתי מהר ויצאתי ל'סורוקה'. לא רציתי לשאול מה קרה. הייתי כל כך בלחץ, שרציתי רק לדעת איפה היא נמצאת ולהגיע אליה הכי מהר שאפשר. כשהגעתי לטיפול נמרץ, דורון כבר הייתה כמה שעות בניתוח שבו קיבעו לה את חוליות הצוואר שנשברו. מחוץ לחדר הניתוח היו מלא אנשים: בני משפחה, החברות שהיו איתה ב'פורום'. לא קלטתי מה קורה. חיפשתי את ההורים שלה, גליה ויהודה. לא עניין אותי כלום, הייתי בלחץ נוראי".
מה סיפרו לך?
"שדורון בילתה ב'פורום' ומשהו נפל עליה. היא בניתוח כבר ארבע שעות (מתוך תשע), מנסים לייצב את מצבה ולא יודעים מה יהיה. החברות שלה סיפרו שהיה להן ערב מקסים. הן ישבו בכורסאות בחוץ ודיברו. פתאום משהו נפל על דורון, בהתחלה הן לא הבינו מה זה. דורון הייתה חצי בהכרה, לא יכלה לזוז, נאנקה מכאבים, החברות רצו מהר לקרוא לחובש, הייתה המולה גדולה, חשבו שהן שיכורות.
"התחלתי להריץ קטעים בראש, חשבתי על העתיד. לא ידעתי מה יהיה. בשלב הראשון לאף אחד לא היו תשובות. את יודעת מתי התחלתי לבכות? רק כשראיתי את ההורים שלה מדברים עם הרופא. כשהרופא הגיע וביקש לדבר עם ההורים העדפתי להישאר בצד ולא לשמוע, הם נכנסו לחדר סמוך עם חלון. ראיתי את הבעות הפנים ותנועות הידיים שלהם כמו בסרט אילם, ראיתי שהם נלחצים. הייתה לי שקית בוטנים ביד, העפתי אותה באוויר והתחילו לרדת לי דמעות. גם אחי התאום, שהיה איתי, התחיל לבכות".
מה עבר לך בראש?
"חשבתי שהמצב שלה בלתי הפיך. חשבתי על הגרוע מכל".
דורון, מה את זוכרת מאותו ערב?
"הכל. היה נחמד. נהנינו, צחקנו. המסיבה התקיימה במתחם קיץ שנבנה בחוץ, וכשרצינו לנוח ישבנו על הכיסאות בחוץ. מעלינו היה עוד משטח שעליו יושבים או עומדים. פתאום משהו נפל עליי. קיבלתי מכה חזקה, נפלתי הצדה ובתוך כמה שניות הרגשתי שאני משותקת ולא יכולה להזיז את הגוף. בכיתי וצעקתי. החברות שלי לא הבינו, אמרו שאני מגזימה ושאקום. ואז הן קלטו שאני לא יכולה לעשות כלום, אפילו לא לדבר. הן התחילו לצרוח ולקרוא לעזרה.
"הגיע חובש. הוא חשב שאני שיכורה ולקח הרבה זמן עד שהגיע אמבולנס. בזמן הזה אנשים צילמו אותי בטלפון וצחקו. גם הבחור שנפל עליי צחק ונעלם. כשהגיע אמבולנס הייתי בהכרה מלאה, הרגשתי שאני צריכה מקבע לצוואר וביקשתי צווארון וחמצן. ביקשתי מחברה להתקשר לאורי והוא לא ענה, הוא ישן. זה תיסכל אותי. אז ביקשתי שיתקשרו לאבא שלי".
ומה עם הבחור שנפל עלייך?
"הוא נעלם, עד היום המשטרה מחפשת אותו. הספקתי לראות את הפרצוף שלו, אבל התמונה כבר היטשטשה. יכול להיות שהוא לא אשם, אולי מישהו דחף אותו. ועדיין, הוא יכול לבוא לספר מה קרה ולבקש סליחה. סליחה לא תעזור לי, אבל אותי חינכו להיות בן אדם".
אורי: "אני אומר לו, כגבר אל גבר: תהיה בן אדם, תחשוב על מה שעשית, בוא תודה. עד היום אני לא יודע מה קרה שם בדיוק, אם מישהו דחף אותו, אם הוא נפל, אבל חשוב לי לפגוש אותו".
דורון נפגעה בחוליות ארבע וחמש בעמוד השדרה הצווארי. במשך שבועיים וחצי הייתה מאושפזת במחלקת טיפול נמרץ, רוב הזמן הייתה מורדמת ומונשמת. "אני לא זוכרת הרבה מ'סורוקה', אני זוכרת חלקים קטנים, תמונות, לילות קשים של סיוטים", היא אומרת. "לא פעם אורי היה שם בלילה, וכשהתעוררתי מסיוט, ראיתי אותו וזה חיזק אותי. עד היום יש לי חרדות, קשה לי לישון, מחשבות רודפות אותי - חלקי תמונות מאותו ערב חוזרים אליי".
אורי: "הייתי אצלה כל יום, היה לי חשוב שתפקח את העיניים ותראה אותי. היא הייתה על משככי כאבים חזקים, בהכרה מעורפלת, ולא הייתה מסוגלת לדבר. היא לא זוכרת כלום מהימים האלה, אבל לי היה חשוב להיות שם, ללטף לה את הראש, להחזיק לה את היד, להגיד שאני אוהב אותה הכי בעולם. אמרתי לעצמי שגם אם היא לא שומעת, אני יודע שהיא מרגישה והיה לי חשוב שתדע כמה שאני אוהב".
דורון: "כבר ב'סורוקה' עבר לי בראש שהזוגיות שלי ושל אורי צריכה להיפסק, כי אני לא רוצה שהוא יסבול. חשבתי שזה לא מגיע לו. למה הוא צריך את כל זה? כבר אז הבנתי שאני הולכת לסיפור ארוך, ושאני עוד לא ממש יודעת איך אני הולכת לצאת ממנו".
אמרת לו את זה?
"ברור. זה לא היה קל. התחלתי לרמוז לו, כי ב'סורוקה' לא דיברתי. רק כשהגעתי למחלקת שיקום נוירולוגי, אחרי שעברתי שיקום נשימתי, ניהלנו את השיחה הראשונה. היינו לבד. אמרתי לו 'אורי, אני אוהבת אותך מאוד, אבל אתה לא צריך לעבור את כל זה', וביקשתי ממנו שימשיך הלאה. תכלס הוא בחור צעיר, הקשר הפך וירטואלי, אנחנו מדברים בטלפון, פחות נפגשים, לא תמיד יש לי עצבים לדבר אם אין לי מצב רוח".
ומה אורי ענה?
"שהוא לא מוכן לוותר, לא רוצה להיפרד ושנעבור את זה יחד. קיבלתי את זה. זו לא חוכמה להגיד שאם יקרה משהו לחבר או לחברה שלך תישאר לצדו, כל אחד יענה לך שכן - אבל בתכלס אף אחד לא יודע איך הוא יגיב וזה לא קשור בהכרח לאהבה. אפשר לאהוב בלי לדעת איך לנהל קשר במצב כזה".
אורי, אתה מבין שזה לא מובן מאליו?
"הרבה אנשים אומרים לי שזה לא מובן מאליו. אני לא מבין למה. בשבילי זה מובן מאליו. יש בדורון משהו מושך ומעניין, וכשיש לך משהו כזה, שנכנס עמוק ללב, אתה מרגיש שזה הופך לחלק ממך ואם אתה עוזב אותו אתה נפרד מעצמך".
תמונה על קנבס
שגרת יומה של דורון בנויה מסדרה של טיפולים. אמה, שעברה לגור במלונית הסמוכה למחלקת השיקום, מסייעת לה להתקלח. מיד אחר כך היא עוברת ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה והידרותרפיה, ומשוחחת עם פסיכולוג. היא חזרה לדבר ולנשום בכוחות עצמה וכבר יש שיפור הנראה לעין. "היא כאן עד שיגידו אחרת", אומרת גליה, אמה.
בקיץ שעבר שהתה גליה לצד מיטתו של בנה שי, לוחם שנפצע קשה ב"צוק איתן" ואושפז במחלקת שיקום ראש בתל השומר. כיום הוא נמצא בשיקום בטיפול יום. "השיפור במצב של דורון קטן, אבל יש שיפור", היא אומרת, "זה לא שהיום היא מנופפת ביד ומחר הולכת. בהתחלה היא הזיזה מעט את יד ימין, היום היא ממש מזיזה אותה. בהתחלה היא לא הזיזה בכלל את יד שמאל, היום היד מאוד התחזקה. לאחרונה התחילו לעבוד איתה על תנועות ברגליים והיא מזיזה מעט את רגל ימין".
בחדרה במחלקת השיקום תלוי לוח גדול ועליו תמונות שלה ושל אורי, הורים וחברים. "את הלוח הכינה לי מאי מבית דגן. היא מישהי ששמעה מה קרה לי, וכמו הרבה אנשים - הגיעה לבקר אותי מבלי להכיר אותי בכלל. כשביקרה הכירה את אחי הגדול, מתן, והם זוג כבר כמה חודשים. מאז מאי הפכה להיות כמו אחותי", משתפת דורון.
לאחרונה החלה דורון להגיע בסופי שבוע לביתה בקריית גת, שם ממתינים לה בציפייה המשפחה, החברות וכמובן אורי. "הכנתי לה תמונה של שנינו על בד קנבס גדול", אומר אורי. "כתבתי לה עליו מלה אחת: 'איתך'. דורון לקחה אותה הביתה. התמונה מסמלת את מה שהיינו בעבר ואת מה שנחזור להיות בעתיד, כי יש עתיד. כשאני נשאר לישון איתה בלילה, אני מתכנן איתה טיולים בעולם, אומר לה שנגור יחד, העתיד זה משהו שאתה שואף אליו וזה מחזק מאוד. חשוב לי שהיא תהיה חזקה".
אתה מבין שזה עלול לקחת הרבה זמן?
"ברור, אבל לאט לאט דורון חזרה לעצמה. נושמת לבד, מדברת, עכשיו נשאר השיקום של תזוזת הגפיים. לא ידוע מה צפוי בעתיד, אבל אני יודע שדורון חזקה. כל יום היא אומרת לי 'אורי, אני עוד אצא על הרגליים'".
ואם חלילה דורון תישאר בכיסא גלגלים?
"היום אני אומר חד משמעית שנישאר יחד, אבל מה שקרה לימד אותי לא לתכנן רחוק מדי. אנחנו חיים היום כל צעד, מתרגשים מכל התקדמות ומקווים שדורון תצא מזה".
דורון: "אני חוששת שלא אחזור לעצמי, שלא אשוב להיות אותה דורון השמחה שאוהבת לבלות, שמתאמנת המון. אהבתי זומבה וחדר כושר, חלמתי על הטיול שכולם חולמים עליו, רציתי ללמוד. היום אני מפחדת שלא אוכל להגשים הכל. אורי אומר שהכל יעבור ושכל מה שאני רוצה לעשות עוד יקרה, וזה מחזק אותי מאוד.
"לפעמים זה לא מספיק להאמין בעצמך. אתה רוצה שאדם שקרוב אליך יתמוך. אני אוהבת אותו מאוד. הפגיעה הזאת גרמה לי לגלות עד כמה הוא חבר, זה הרבה מעבר לאהבה. גיליתי איזה בן אדם הוא ואני מעריכה אותו מאוד. גם האהבה התחזקה. אורי נמצא איתי ברגעים קשים, בימים שאני עצובה, שאני נשברת. אורי רואה אותי בוכה, והוא מחבק ומחזק. אני מקווה שבאמת יבואו עוד ימים יפים, ומאחלת לעצמי שעד יום הולדת 20 אלך על הרגליים ואהיה מאושרת".
