כבר 37 שנים, שמעון יזדי (60), המכונה "שמעון ארטיק", מוכר שלגונים בים. הוא מסתובב עם כובע על ראשו וצידנית שמכילה כ-80 שלגונים על כתפו. אתם יכולים לשמוע אותו כשהוא מתקרב עם הקריאות המוכרות "הלו ארטיק, הלו ארטיק" או "אני הולך, אני הולך". לעיתים הוא מגביר לחץ על ההורים ומבקש: "ילדים, תבכו לאמא". הוא גם ממליץ לכם על טעמים עם חרוזים: "ארטיק בננה - תשחקו אותה עם אילנה", "ארטיק תות - שחמותך לא תמות". את הקריאות הססגוניות הוא ממציא תוך כדי תנועה, תמיד עם חיוך, תמיד מנסה לגרום לפוקדי החוף ליהנות קצת יותר, מפתח איתם שיחות ומספר להם בדיחות. אבל עכשיו אנחנו מגלים שמאחורי החיוך עומד סיפור לא פשוט.
"בשנות העשרים שלי חליתי במחלת כליות. לא יכולתי לעבוד כמעט בכלום, אף אחד לא רצה להעסיק אותי ואז הבנתי שאני יכול למכור ארטיקים בים. הוצאתי רישיון וככה התגלגלתי לזה", הוא מספר. "מתחילת אפריל ועד תחילת אוקטובר אני בחוף בתל אביב, בין הדולפינריום לבוגרשוב, משעה 11 עד 19. זה לא פשוט, אפילו הייתי אומר שזה קשה מאוד. זו עבודה לצעירים ולא לזקנים כמונו אבל היום כבר לא נותנים אישורים, אנחנו השרידים האחרונים של הארטיקים בים. העירייה כבר לא מחלקת רישיונות מכירה לצעירים".
מספר מוכרי שלגונים ובני משפחותיהם נמצאים בדין ודברים בבתי משפט בכל הנוגע להעברת זכויות הרישיון, אבל ככל הנראה לא ירחק היום שבו לא יהיו יותר מוכרי שלגונים בחופים. בעיריית תל אביב מסבירים שמכירת שלגונים על שפת הים היא "רוכלות" הטעונה רישוי. על פי החלטת העירייה משנת 1978, הרוכלות על שפת הים בעיר אסורה. אולם, איסור זה אינו חל על רוכל שכבר ניתן לו רישיון עסק שנתי, המחודש מדי שנה. בעירייה מוסיפים שאישרו לאחרונה את בקשותיהם של הרוכלים שבידם רישיון עסק להסתייע באדם אחר במכירת השלגונים, עד שיגיעו לגיל פרישה.
"אני לא עובד רק בשביל הכיף, אני חייב את הפרנסה", מסביר יזדי. "יש לי שתי בנות, בת 35 ובת 22. הילדה הגדולה התגרשה והאבא לא מכיר בילדים והיא צריכה אותי, היא עובדת כקופאית בסופר, עובדת קשה ואשתי עם הילדים וגם אני, כמה שאני רק יכול. יש לי שלושה נכדים, שתי בנות (12, 15) עם לקויות למידה קשות שאני מנסה לעזור להם ובן נכה בן 14, אין לו אוזניים והוא אוטיסט וזה לא פשוט. אני מת עליהם, עובד רק בשבילם ומעניק להם מה שאני יכול".
יזדי מסתובב כל היום בשמש אבל מקפיד לשמור על עצמו. "אני שותה מים בלי לחשוב פעמיים", אומר בחיוך ושמח שיצא לו חרוז בדיוק כמו שהוא אוהב. "אני מאוד אוהב את העבודה שלי. הכי כיף לי לתת לילדים נכים ארטיקים בחינם. כולם מקסימים אליי בחוף. 37 שנים לא היה לי ריב עם אדם אחד אפילו. מי שלא שילם וברח - זרמתי איתו. אני מדבר את כל השפות של מכירת ארטיקים: גרמנית, צרפתית, פרסית, מה שצריך. ארטיקים זה שפה בינלאומית.
"מצחיק אותי בכל פעם שיש ילדים שבורחים להורים שלהם ורודפים אחריי ואז אני שומע שמכריזים שנעלם ילד ברמקול, הרבה פעמים אני מסתכל אחורה ורואה שהוא לידי. יש כאלה שבאים בטענות על המחירים, שאני לא רוצה לפרט מהם כי זה משתנה מארטיק לארטיק, אבל הרוב מבינים את המחיר וגם אם יש משפחות של ארבעה-חמישה ילדים אני מתחשב ועושה מחיר".
החופש הגדול עוד רגע נגמר, מה המסר שלך לרוחצים בים?
"אני אוהב את כולם ותבואו לחוף ירושלים, לחוף בננה ביץ' ולחוף גאולה ותאכלו ארטיק, אני אפנק אתכם ושיהיה לנו רק טוב".
גלידה עד הבית
אם אתם מאלה שלא פוקדים את הים לעיתים קרובות, זה לא אומר שאתם לא יכולים ליהנות מגלידה טובה. אונית לשם (48) מסתובבת באוטו-גלידה שלה ברחבי השרון, במושבים ובקיבוצים ומוכרת שלגונים.
"ילדים שומעים את המוזיקה שעושה האוטו-גלידה ומשתרכים אחריי", מספרת לשם. "כבר שלוש שנים אני מסתובבת עם האוטו ואין משהו יותר כיף מילד שרואה גלידה. זו שמחה אמיתית, אושר צרוף. הם רצים אחרי האוטו-גלידה, מתקשרים כששומעים שאני ביישוב ומבקשים שאבוא וזה כיף ומרגש. יש בינינו ממש חיבור, אני כבר מכירה אותם אישית ואני זוכרת איזה טעמים הם אוהבים".
אונית מתגוררת בכפר סירקין בשרון, ועד לפני ארבע שנים עסקה בתחום הפרחים. אחרי שהחליטה שמדובר בעבודה קשה מדי וחיפשה עבודה יותר תקשורת עם אנשים, פתחה גלידרייה ברמת החייל בתל אביב. הגלידרייה לא הצליחה ונסגרה אחרי שנה ואז החליטה לשם שבמקום שתחכה לאנשים שיבואו לאכול גלידה - היא תגיע אליהם. היא רכשה אוטו-גלידה, הוציאה את האישורים הנדרשים ויצאה לדרך. "רוב האוטו-גלידה דווקא מוכרים ארטיקים וכל מיני דברים אחרים, מה שמכונה 'גזלן', אבל אני באמת מוכרת גלידה.
"כשחם, אנשים רק רוצים גלידות ומאוד שמחים לראות אותי מגיעה. העבודה שלי מתחילה במאי ונגמרת באוקטובר, בחורף אין עבודה. כמובן שככל שחם יותר העבודה בשיאה.
"יוצא לי להגיע למקומות הזויים וזה מה שכיף בזה. למשל, לחתונות בטבע באמצע המדבר או בתוך מטע זיתים. מזמינים אותי גם לכל מיני הפסקות בהפקות של סרטים, שרוצים להפתיע את הסט ופתאום אני מגיעה עם האוטו-גלידה ועם מוזיקה, ואנשים שמחים".
מה הקשיים במקצוע?
"החום קשה מאוד. באוטו שלי אין מזגן כי כשקניתי את אוטו הגלידה לא ידעתי איך ילך לי ולא השקעתי מספיק באוטו חדש וכל המותרות וחם לי. בקרוב אני מקווה שאחליף אוטו ובינתיים אני מסתדרת. יש לי שני ילדים, בני 16 ו-12, שמתים על הגלידה אבל אני לא נותנת להם כל יום גלידה, מה שכן הם אוהבים להתלוות אליי ולעזור לי. הבן שלי בן ה-16 בא לעבוד איתי ועוזר לי וזה כיף גדול".
המרעננת הרשמית
דידי עצמון (23) תתחיל באוקטובר לימודי היסטוריה באוניברסיטת תל אביב ובינתיים היא מוכרת בהנאה רבה שלגונים טבעיים ב"תמרה ארטיק" בקניון עזריאלי.
"אני מאוד אוהבת ארטיקים וקשה מאוד להתאפק ולא לזלול במהלך העבודה, אז אני מתפנקת באחד בסוף המשמרת. הספקתי כבר לטעום את כל הטעמים. טוב, אין ברירה, צריך לדעת על מה להמליץ" היא צוחקת.
"גם בקניון מרגישים את הקיץ וזה די נחמד ומשמח לראות כמה אנשים אוהבים ארטיקים ונהנים מזה, יש הרבה מגוון ואין יותר כיף מזה. הרבה אנשים מסתובבים פה, חוטפים ארטיק בדרך לרכבת ונעזרים בנו לצנן את החום הכבד. למרות שיש מיזוג נכנסים מהחום ויוצאים אל החום אז אני פה בשביל זה.
"אנחנו עובדים גם בחורף אבל אין ספק שיש יותר ביקוש בקיץ. הדוכן שלנו ממוקם מול מכונה כזו של רכב שמופעל בשקל, יוצא שהרבה פעמים מבקשים ממני לפרוט כסף ואז נתקעים עם הילדים מול הדוכן כי הילדים מסתנוורים ולא מוכנים לוותר על ארטיק, זה ממש אטרקציה לילדים".
עצמון עובדת במשמרות, ואולי היא לא צועקת "הלו ארטיק", אבל מחייכת לכולם וטוענת שהצבעים הצבעוניים עושים את העבודה. היא מספרת שרוב הלקוחות מאוד נחמדים אליה ובאים בגישה חיובית, אבל לא כולם: "יש כאלה שזורקים הערות או שואלים מה ההבדל בין מה שאני מוכרת ב-10 שקלים לבין ארטיק בקיוסק שעולה שני שקלים, אז זה לא כל כך נעים אבל אני מסבירה שהכל אצלנו מחומרים טבעיים ובלי חומרים משמרים וצבעי מאכל והם כמובן לא חייבים לקנות".
רגע לפני שהחופש הגדול נגמר, מה המסר שלך להורים ולילדים?
"שינצלו את הקיץ עד תום ויצטננו עם ארטיקים בריאים וטעימים".
_________________________________________________
עוד אורחים לקיץ:
- האם אנשי המטקות יביאו סוף סוף את השלום לישראל?
