קוראים לה סא"ל מאיה ויצמן, היא בת 36, תושבת אשקלון, נשואה ואם לשלושה ילדים, והיא מג"דית – כן, מפקדת גדוד. לגדוד שבפיקודה קוראים "אבירי הדרום", והוא פועל בנגב ושייך למרכז ההובלה בחיל הלוגיסטיקה של צה"ל, גוף שאחראי להכשרת נהגי רכבים של משא כבד, להובלת תחמושת, ציוד, מזון ודלק ולהסעת לוחמים לשדה הקרב. על כל אלה מפקדת אישה, כשלצידה עוד שתי נשים – רס"ן איילת פרש, הסמג"דית, ורס"מ ליאת בן אבו, הרס"רית. שלוש הנשים האלה מעידות על המהפכה שעבר צה"ל בשנים האחרונות בנושא היחס לנשים ולשוויון ההזדמנויות שמתקיים בו, ויש להן הרבה מה להגיד על כך.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
סא"ל ויצמן היא האישה הראשונה שמפקדת על הגדוד, והיא מרגישה שפרצה דרך בכך. הסטטוס הזה, של פורצת דרך, לא חדש לה. "את כל המסלול שלי בצבא עשיתי כחלוצה", היא מתגאה. "הייתי מ"פאית ראשונה בגדוד וסמג"דית ראשונה בו, ועכשיו אני המג"דית הראשונה. אני מרגישה שפרצתי דרך להמון נשים שממלאות תפקידים בכירים בצה"ל. לפני עשור אף אחד לא האמין שזה יהיה ככה, אבל היום אפשר לומר שהצבא הוא כבר לא מקום גברי למהדרין. הסטיגמה הזו כבר לא רלוונטית".
ויצמן אומרת שמאחורי הסיסמאות מסתתרים מצבים לא נוחים כמו ויתור על שעות רבות עם בעלה, שעובד כרכז השכלה גבוהה, ועם שלושת הילדים, בני תשע, חמש ושנתיים. "הדרך לשוויון הזדמנויות מחייבת 'נאה דורש, נאה מקיים'", היא מדגישה. "אני לא דורשת זכויות מיוחדות בשל היותי אישה. מעולם לא נפנפתי בזה שאני אמא לשלושה ילדים ולא דרשתי לצאת הביתה בארבע וחצי אחר הצהריים או לקבל פטור מתורנויות לילה ומשמירות. כדי להיות שווה, אני צריכה לתת כל מה שגבר נותן. אני מקפידה לעשות הכול, בלי הנחות, כך שאין סיבה שלא אקבל תפקידים. העובדה שאני אישה לא מהווה בעיה בכלל".
הסגנית שלה, רס"ן איילת פרש (35), מלווה אותה שנים רבות וכבר שירתה תחתיה בתפקידי מ"מ וסמ"פ. היא נולדה וגדלה בבאר שבע ושם גרה גם היום עם שלושת ילדיה - בני עשר, חמש ושנתיים - ועם בעלה, שעובד בנדל"ן ובתיווך. "כסמג"דית אני מנהלת המון אירועים ומשימות", היא מסבירה. "אנחנו גדוד מבצעי מאוד. בשגרה יש פה אווירה של משפחתיות, אבל בחירום אנחנו מתגייסים למטרה, ויש לנו חשיבות עליונה כמובילים. מבצע צוק איתן לא היה יכול להתחיל ולהסתיים בלעדינו".
גם ליאת בן אבו (36) היא באר-שבעית מבטן ומלידה וגרה שם עד היום. בעלה עובד כמנהל טכנאים בחברת הוט, ויש להם שני בנים, בני שמונה ושש. "התפקיד שלי קשור לשגרה היומיומית של הגדוד: מסדרי בוקר, משמעת, חינוך וכו'. הפעילות מעניינת כי האוכלוסייה פה מעורבת: משרתים כאן חיילים מכל רחבי הארץ ומכל המגזרים והעדות. יש פה קצינים, אנשי קבע, אזרחים עובדי צה"ל וחיילים סדירים, וכולם עובדים יום ולילה גם בשגרה וגם בחירום. לא פשוט להתעסק בענייני משמעת, אבל זה אתגר גדול. אני מרגישה שאני עוזרת לחיילים להיות אזרחים טובים יותר".
איזה יתרונות אישה יכולה להביא לגדוד כזה?
בן אבו: "באופי הנשי יש תכונות מסוימות כמו יסודיות, נחישות והתמדה, שעוזרות לנו להיות טובות מאוד בתפקידים שאנחנו ממלאות".
ויצמן: "אנחנו לא גדוד של נשים אלא גדוד שמובל על ידי נשים. יש בו הרבה גברים. איילת וליאת לא נבחרו לתפקידים שלהן כי הן נשים, אלא כי הן מצוינות. מבחינתי אין הבדל בין גבר לאישה. בחרתי בהן כי הן הכי התאימו לתפקיד. ערך השוויון הוא עמוד תווך בהתנהלות שלי. מבחינתי, אישה יכולה להשיג הכול. מי שרוצה לעשות מסלול מלא, כמו של גבר, הכול פתוח בפניה. מעולם לא אמרו לי לא. בכל שלב הסבירו לי מהן הדרישות, וברגע שהסכמתי, פרשו בפניי שטיח אדום".
הכירו את גדוד אבירי הדרום
מרכז ההובלה במבצע צוק איתן
הילדים מבינים ותומכים
לפרש היה ברור שהיא רוצה קריירה צבאית. "אבא שלי אזרח עובד צה"ל, והוא השריש בי את זה", היא מספרת. "כשהייתי ילדה הוא היה לוקח אותי לבסיס בחופש הגדול, וידעתי שגם אני אלך בדרך הזו". עם השנים, לדבריה, התברר לה במה זה כרוך. "לא קל לשלב בין קריירה לאימהות", אומרת פרש. "אני מודה שאני לא מצליחה לשלב בין הדברים, כי במהלך השבוע אני בעיקר בצבא, אבל אני משלימה פערים בסופי שבוע. יש לי תמיכה מלאה מבעלי: הוא מפרגן לי, וכל ההחלטות נעשות בשיתוף איתו. אני לא יודעת אם הייתי עומדת בזה בלעדיו. הוא עושה הכול בבית: לוקח את הילדים לבית הספר ומוציא אותם משם, דואג לאוכל, למקלחות, להשכבות – הכול".
ואת לא מרגישה שאת מפספסת את כל אלה?
"לא, כי בחרתי בדרך של קריירה, וזה המחיר. הילדים שלי מבינים אותי ותומכים בי. הם לא מכירים משהו אחר".
גם בביתה של בן אבו הבעל נמצא רוב הזמן עם הילדים. "אנחנו אמנם משרתות בבסיס פתוח, אבל זו לא עבודה של שמונה עד ארבע, כך שבעלי הוא זה שמוציא את הילדים בבוקר ומחזיר אותם אחרי הצהריים. אני בבסיס כבר בשבע ורבע בבוקר, עושה לחיילים מסדר: בודקת את ההופעה שלהם, עושה להם תדריך בוקר, ואחר כך אנחנו מניפים את דגל ישראל ושרים את 'התקווה'.
"החזרה הביתה היא לא בשעה קבועה: זה יכול להיות בשש בערב או בעשר בלילה. את הילדים אני רואה אם אני חוזרת מוקדם יחסית, ולפעמים בבקרים, אבל בעיקר בשבתות ובחופשות. אתמול, למשל, לקחתי יום חופש כדי להיות איתם: שיחקנו, ראינו סרט, הלכנו לפארק והיה ממש כיף".
"חייבים לזכור שזו בחירה", מציינת ויצמן. "כשהייתי בהריון ראשון עברתי לתפקיד קל יותר במפקדה, כי חשבתי שאולי ארצה להיות יותר בבית אחרי הלידה, אבל אחרי חודשיים השתגעתי והבנתי שאני חייבת לעשות קריירה. הילדים שלי בוגרים ויודעים להגיד מתי הם צריכים אותי. אני אולי לא אמא אידיאלית של גני שעשועים, ואני לא מכירה מספיק את המורה ואת הגננת, וזה נכון שבדרך כלל אני לא אוספת אותם מבית הספר - אבל זו בחירה שלי. בעלי הוא זה שנמצא עם הילדים רוב הזמן. הוא לקח צעד אחורה בקריירה שלו כדי להיות עם הילדים".
הוא לא מרגיש שהוא מוותר למענך?
"הוא הכיר אותי כשכבר הייתי בצבא וידע מי אני: הוא ידע שאני חייבת לעבוד 21 שעות ביממה ולעשות מיליון משימות במקביל, ולהיות בגדוד מבצעי ולפרוץ דרך. אני אישה שרוצה להגשים את עצמה, אבל אני לא חושבת שאם הייתי גבר היה לי יותר קל: גם גברים הם הורים שרוצים לראות את הילדים".
פרש מסכימה איתה: "מי שבוחרת לעשות תפקיד כזה צריכה לדעת מהם הוויתורים, ולעשות את זה מבחירה מלאה". בן אבו מודה שלפעמים המצפון מייסר אותה על כך שהיא לא מקדישה מספיק זמן לילדים, אבל "כשיש תמיכה של הבעל, אפשר להסתדר", היא אומרת. "בעלי ידע מההתחלה מה אני רוצה", מוסיפה בן אבו, "והוא שותף מלא לכל ההחלטות שלי ותומך בי. אם הוא היה מבקש ממני לעזוב את הצבא, הייתי עוזבת, אבל הוא תומך בי לגמרי".
לא לפחד להנהיג
ויצמן מספרת שבנעוריה היה לה לא קל, והצבא עזר לה להתפתח לכיוונים חיוביים. "עשיתי הרבה מעשי קונדס כנערה", היא מספרת. "בזכות הצבא האנרגיות שלי לא הלכו לכיוון שלילי. עשיתי מסלול ייעודי לקצונה ובניתי את עצמי מתפקיד לתפקיד. חשוב לי שנשים לפני גיוס וחיילות בתחילת הדרך יידעו שהשמיים הם הגבול ושהכול פתוח בפניהן אם רק ירצו".
פרש מוסיפה: "כל אישה שרוצה קריירה, להתפתח ולהתקדם, צריכה ללכת עם זה עד הסוף ולא לפחד להוביל. הגיע הזמן שנשים לא יחששו להנהיג".
בן אבו קוראת לנשים להאמין בעצמן. "אין דבר שעומד בפני הרצון. מי שרוצה, תשיג כל דבר, בצבא ובאזרחות. נשים הגיעו בצבא לכל תפקיד, ואין משהו שהן לא יכולות לבצע היום. רס"ר, לדוגמה, הוא תפקיד שנחשב גברי בעבר, והנה, אני רס"רית. לאורך השנים נוצר לרס"ר דימוי של גבר קשוח עם שפם, והיום זה לא ככה: הרס"ר צריך להיות קשוב ובעל רגישות ולטפל בפרט. זה לא דומה למה שהיה פעם".
יש לכן זמן גם לעצמכן לפעמים?
פרש: "חס וחלילה. בסופי שבוע אני בין הילדים, הבישולים והניקיונות. לפעמים קורה שאני מצליחה לגנוב חצי שעה לנוח. זה לא פשוט, אבל אני עושה את זה באהבה".
ויצמן: "אין לי זמן לעצמי, ואני בטח לא עושה מניקור-פדיקור. גם אם יש לי זמן, אני מעדיפה לנצל אותו לבילוי עם הילדים ועם בעלי. אני מאוד אוהבת לקרוא סיפור לילדים. כשזה קורה, שלושת ילדיי סביבי, ויש שמחה גדולה כי זה לא שגרתי".
בן אבו: "אני אוהבת לשיר ולשחק עם הילדים וגם לבלות עם בעלי. אנחנו אוהבים לצאת למסעדות ולסרטים. אפילו סתם לשבת ולדבר זה דבר שגורם לי אושר".
