למרות הנכות: יואב רוקח-פן היה קצין, סיים תואר, חי עם בן זוג ומגדל ילדה

המשפט "אין דבר העומד בפני הרצון" עשוי לדרבן אנשים לנוכח קושי מסוים שבו הם נתקלים, אבל עבור יואב רוקח-פן (36) המשפט הזה הוא דרך חיים. רוקח-פן, שחי בשנים האחרונות בריצ'מונד שבקנדה ועובד כמנהל פרויקטים בחברה רפואית, היה קצין בצה"ל, יש לו תואר בחינוך מיוחד, הוא מגדל עם בן זוגו ילדה בת שלוש, מנגן בפסנתר - ואת כל זה הוא עושה על אף שיש לו נכות מלידה ברגליים ובידיים.

"אני משיג את כל הדברים שחשובים לי, אבל זה הכול תוצאה של מלחמות קשות", הוא אומר. "השירות הצבאי היה מלחמה; להוציא רישיון נהיגה היה מלחמה. כל פעם הייתה לי מטרה אחרת, ולא הייתה לי ברירה אלא להילחם. זה אולי נשמע כמו סיסמאות, אבל מבחינתי זו המציאות.

"כשנולדתי, אמרו להורים שלי שלא אצליח ללכת ושלא אוכל לעשות דברים עם הידיים והרגליים. הכינו אותם למצב של ילד מרותק, אבל אני למדתי להחזיק עיפרון עוד לפני שעליתי לכיתה א', לפני הניתוחים הראשונים שעשיתי בידיים, בגיל שבע, שבהם הוסיפו לי אצבעות. פעולות בסיסיות כמו לאכול, להתרחץ ולהתלבש למדתי לעשות לפני שהיו לי אצבעות, ולכן גם היום אני מבצע את הפעולות האלה בלי להשתמש באצבעות. כשהייתי ילד זו הייתה מלחמה של ההורים שלי; היום המלחמות הן כבר שלי".

יואב רוקח-פן מנגן ליאונרד כהן

וגם באך

למום שלי קוראים "יואב"

הוא נולד בחולון בשם יואב פן לאם קלינאית תקשורת שעוסקת בחינוך מיוחד ולאב שעובד כאיש מחשבים, וזמן קצר אחרי לידתו התברר שהוא סובל מנכות בידיים וברגליים. "בידיים הנכות יותר בולטת, אבל גם ברגליים המצב לא פשוט", הוא אומר בראיון שמתבצע באמצעות הסקייפ. "ההורים שלי לא ידעו לפני שנולדתי שזה מה שיהיה, כי בשנות ה-70 האולטראסאונד לא היה מפותח כמו היום. הם גילו את זה רק כשנולדתי".

מה זה בדיוק?

"זה מום מולד שאני לא יודע איך קוראים לו. כששואלים אותי איך קוראים לזה, אני אומר: יואב. מעולם לא עניין אותי לבדוק מה זה. זה לא גנטי ולא ישפיע על צאצאיי. זה מום שנוצר לא ממחלה, לא מתרופות ולא מסיבוך: זה פשוט קרה, ולא מעניין אותי לשאול למה אני ככה. האמת היא שאני לא זוכר שאי פעם עלתה אצלי השאלה למה אני ככה. ברור שכשהייתי ילד קטן נורא רציתי ידיים רגילות, אבל זה היה כי הציקו לי.

"כשהייתי קטן היו צוחקים עליי, אבל ההורים שלי לימדו אותי להתמודד עם זה ולא להתייחס. אני זוכר מקרה אחד ספציפי שבו ניגנתי בפסנתר בטקס בבית ספר, ומישהו בא והתחיל לחקות את התנועה ואת המראה של הידיים שלי כשאני מנגן. אני לא זוכר מה נאמר בדיוק, אבל זה פגע בי. היו גם ילדים שהיו מרביצים לי ואומרים שמכיוון שאני נכה, אני לא יכול להחזיר להם, והמורים לא תמיד עזרו. בקיצור, בית ספר היה חוויה קשה, אבל עברתי את זה. ההורים שלי לימדו אותי שהילדים צוחקים כי זה מביך אותם, שקשה להם לראות מישהו שהוא שונה ושמצליח למרות השוני שלו. אני זוכר את עצמי חוזר מבית ספר עם בכי כמעט כל יום, אבל היו גם חברים שהגנו עליי. אני מאמין שהסיטואציות האלה חיזקו אותי והביאו אותי למקום שבו אני נמצא היום".

תמונת ילדות. "נורא רציתי ידיים רגילות, כי הציקו לי" (באדיבות יואב רוקח-פן)

הנכות לא עיכבה אותו מעולם, והוא כבר רגיל לצאת למאבקים מול גורמים שמנסים לבלום אותו. "מול הביורוקרטיה זה תמיד אותן מלחמות: אני אומר מה אני רוצה לעשות, אומרים לי לא, ואז אני מנסה להבין למה לא. אני אף פעם לא מוכן לקבל שהידיים והרגליים שלי הן סיבה מוצדקת. בדרך כלל הסיפור שלי מגיע למנהלים ולמפקדים, ובסוף אני מצליח. רישיון נהיגה, למשל, הוצאתי אצל מורה שמלמד נכים ושהבין בביורוקרטיה, ויצא שהייתי השני או השלישי בשכבה שלי שהוציא רישיון. לצבא התגייסתי כמתנדב אחרי שקיבלתי פרופיל 21, ובסוף הייתי קצין - קצין שלישות ראשון במסלול מיוחד שנפתח בעקבות הדרישה שלי לצאת לקורס קצינים. אחר כך היה למסלול הזה ביקוש ענק. עד אז היה רק מסלול רגיל או מסלול כושר מוגבל, ובעקבות המקרה שלי נפתח מסלול כושר מוגבל מיוחד לאנשים עם בעיות, שאפשר לנצל את הפוטנציאל שלהם לדברים אחרים.

"נורא חשוב לי שאנשים יבינו שאדם נכה אינו בהכרח פגום. לא בטוח שהוא לא יכול לעשות דברים, ושצריך לרחם עליו. השבוע, למשל, שיתפתי בפייסבוק פוסט שכתב מישהו עם פרוטזות ברגל שהושפל. שיתפתי את זה מתוך הזדהות, כי גם אני עובר השפלות מטורפות כל הזמן".

תן דוגמה.

"למשל, בשדה התעופה, במקומות שאנשים לא יודעים להתמודד עם זה. בכל מקום. אנחנו הולכים ברחוב, ואנשים מסתכלים, עוברים לצד השני של הכביש. שמעתי לפני כמה זמן אמא שאומרת לילדים שלה לא להתקרב אליי, כי זה מדבק".

הדבר הטוב ביותר שקרה לנו

רוקח- פן פרץ דרך לא רק בצבא, אלא גם בקהילה ההומוסקסואלית, שכן הוא ובן זוגו שי רוקח היו מהראשונים בישראל שהתחתנו.

"כבר בגיל 11 ידעתי מה הנטייה המינית שלי, אבל לקח לי הרבה זמן עד שאמרתי את זה בקול. רוב ההתעסקות שלי בנעוריי הייתה סביב השאלה איך לעזאזל אני אומר שאני גם הומו וגם נכה. זה לא מה שאני חושב או מרגיש עכשיו, אבל אז הייתה לי תחושה שאולי זה משהו פגום. הכנסתי לי לראש שכאילו אני פגום פעמיים: גם נכה וגם הומו. היום ברור לי שאף אחד מהאספקטים האלה הוא לא פגם.

"יצאתי מהארון כשהכרתי את בן זוגי הראשון, בקורס קצינים, ולאט-לאט התחלתי לספר לחברים שלי. חששתי מהתגובה של ההורים, אם כי בדיעבד אני יודע שלא הייתה שום סיבה. בגיל 21 כתבתי להם מכתב. נתתי אותו קודם לאמא שלי, ואחרי שהיא סיימה לקרוא, היא שאלה: 'מה אני אמורה להבין מזה?' הצבעתי על המילים 'אני הומו', והיא אמרה: 'אני יודעת'. התחלתי לבכות. אבא היה במטבח ושטף כלים, והיא סיפרה לו על זה בזמן ששטפתי פנים, ואני זוכר שהוא בא אליי עם מגבת על הכתף, ואמר לי: 'אתה לא יודע שכל מה שאנחנו רוצים זה שפשוט תהיה מאושר?' ואז התחלתי לבכות עוד יותר".

את שי רוקח, מעצב גרפי וליצן, הכיר באמצעות האינטרנט לפני 13 שנים. השניים התחתנו ב- 2008 בטורונטו כדי שיוכלו להירשם כנשואים בארץ. במארס 2012 צירפו למשפחה את בתם ליבי. "זה הדבר הטוב ביותר שקרה לנו", אומר רוקח-פן. "ליבי נולדה דרך פונדקאות בארצות הברית עם אישה מדהימה שאנחנו בקשר איתה ומתים עליה. ליבי עוד לא כל כך שואלת שאלות, אבל היא תדע מתישהו מי היא. תורמת הביצית היא אנונימית. ניסינו לכוון לתאומים ולכן הכנסנו זרעים של שנינו. אנחנו לא יודעים איזה זרע נקלט, וזה גם לא משנה לנו: היא הבת של שנינו".

היא מודעת למצב המיוחד שלך?

"היא שמה לב שאני שונה ומדברת על זה הרבה. היא מתעקשת שכשהייתי קטן היו לי ידיים רגילות. אני מאמין שככל שתגדל, השאלות יהיו מורכבות יותר, ואני כבר מחכה לזה".

יש מקומות שבהם אתה מרגיש שהמצב הפיזי מגביל אותך?

"יש מגבלות, ויש דברים שקשה לי לעשות או שאני לא יכול לעשות, אבל אני לא מתייחס לזה כאל מום או כאל משהו מטורף ששובר אותי. כשליבי נולדה, היה לי קשה ללמוד לקלח אותה ולהחליף לה חיתול, אבל אלה דברים לא פשוטים גם להורים לא מוגבלים. אני לא רוצה להראות לה שאני מתוסכל. אני גם לא רוצה שהכול ייפול על שי. רק לפני עשרה ימים הצלחתי לקלוע לה צמה בפעם הראשונה. גם הפעם הראשונה שעשיתי לה קוקו הייתה אירוע משמח מאוד".

אתה מודע לכך שאתה יכול להיות מקור השראה להרבה אנשים?

"אני לא רוצה שאנשים יקראו את הכתבה ויגידו: 'וואו, אם הוא ככה, אז אני לא משתדל מספיק'. גם תמיד שנאתי כשהמורים בבית הספר היו אומרים לילדים: 'אם יואב יכול, אז גם אתה יכול'. הרי אולי אם לא הייתה לי המוגבלות הזו, לא הייתי נלחם ככה ולא הייתי הישגי כל כך. זה שאני נלחם זה בגלל מי ומה שאני. גם כשאני מדבר לפני נכים אחרים, אני משתדל להיות זהיר: זה אני וזה מה שיכולתי לגרום לעצמי לעשות, ואולי זה לא מתאים לכל אחד. חשוב לי להגיד שאני אוהב מאוד את מי שאני, ולא הייתי משנה שום דבר היום. לא הייתי רוצה ידיים רגילות. מה שכן, אם יש עוד אנשים כמוני, חשוב לי שהם יידעו שהם לא לבד, והם תמיד מוזמנים לפנות אליי ולדבר איתי".

רוקח-פן מגלף דלעת

בסוף נחזור הביתה

בפברואר 2012 עשה כותרות גדולות בכלי התקשורת הישראליים, אחרי שצילם והעלה לפייסבוק תמונה שבה נראה מחירו הנמוך של חטיף השוקולד "פסק זמן" בחנות בניו ג'רזי. בעקבות זאת פרץ בארץ גל מחאה שכלל קריאה להחרים את חברת שטראוס-עלית, יצרנית החטיף.

"זה התחיל ממש לא בכוונה", הוא נזכר. "חזרנו מחופשה בארץ, שבמהלכה נתקלנו במחיר הגבוה של החטיף ובחרנו לא לקנות אותו כי זה היה יקר. כשהגענו לניו ג'רזי, שם גרנו באותה תקופה, ראינו את אותו מוצר בדיוק במחיר הרבה יותר נמוך. צילמתי את החטיף עם המחיר והעליתי את התמונה לעמוד הפייסבוק של שטראוס-עלית בתוספת בקשה לקבל הסבר לפער המחירים. הם מחקו את התמונה מהעמוד שלהם, ובתגובה החלטתי להעלות אותה לעמוד שלי. ככה זה התגלגל. לא הייתה לי שום כוונה ליצור רעש, אבל יצא מזה דבר טוב, כי זה עורר מודעות. אני חייב להגיד שמבחינת יוקר המחיה, יותר נוח להסתדר בקנדה".

ולכן אתה לא חי בארץ?

"לא. כשהציעו לנו לעבור לגור בחו"ל – בהתחלה בניו ג'רזי ואחר כך בקנדה, חשבנו שזו תהיה הרפתקה, והחלטנו שנעשה את זה כל עוד אנחנו יכולים. אבל אנחנו יודעים שנחזור לארץ בסוף. בכל מקום אנחנו נמצאים על אשרות זמניות".