מעזה להודו: הצלם שנפצע בצוק איתן יצא למסע מרגש שהחזיר אותו לחיים

מנלה מנגסטו אנדלאו (23) שירת כצלם מבצעי מטעם דובר צה"ל. במהלך מבצע "צוק איתן" הוא נכנס לעזה עם כוח של הנח"ל ונפצע בראשו מפצמ"ר. אחרי ששוחרר מבית החולים, בעודו יושב בבית ומתקשה להסתגל לקשיים ולחיים החדשים שאחרי הפציעה, נוצר חיבור בינו לבין ארגון נכי צה"ל, שבעקבותיו עבר חוויה מרגשת במיוחד.

"יום אחד התקשרה אליי קצינת נפגעים", הוא מספר, "ואמרה לי שיש מישהי בשם רויטל שמארגנת טיול לפצועים דרך בית הלוחם, ושכדאי שאצור איתה קשר. התקשרתי אליה, נפגשנו, והיא צירפה אותי למיזם 'טיול שחרור'. הייתי האחרון שהצטרף למיזם הזה. הצטרפתי עוד לפני שידעתי מה זה בית הלוחם וארגון נכי צה"ל. עד היום אני לא מאמין לזה. באתי למפגש, ומיד אחריו טסתי".

מיזם "טיול שחרור" התחיל להתגבש בעת מבצע "צוק איתן" במטרה לאפשר לחיילים שנפצעו בו לצאת לטיול דומה לזה שעושים משוחררים רבים אחרי הצבא. בינואר האחרון, בתמיכת אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל, גובשה הקבוצה הראשונה שתוכננה לצאת לטיול בהודו, ובה 20 פצועים - מנפגעי מלחמת לבנון השנייה ועד "צוק איתן". עוד לפני הטיסה נערכו למשתתפים מפגשי גיבוש והיכרות עם אנשי מקצוע במטרה לתת להם כלים שיקלו עליהם את החוויה. הטיול עצמו נערך באפריל בליווי של כתבת חדשות 10 מיה איידן, שיצרה ממנו סרט - "המסע בחזרה לחיים", שישודר הערב (ראשון) בערוץ 10.

"כששואלים אותי איך היה, אני אפילו לא יודע לענות", אומר אנדלאו. "אני לא יודע להסביר במילים עד כמה זה היה נכון, ובמקום. כשמארגנים משהו כזה, כל כך הרבה דברים יכולים להתפקשש, אבל המסע הזה היה מושלם. אחרי הפציעה שלי חיפשתי שקט, והרגע הזה בטיול, שבו התאפשר לי לשבת מול נוף מדהים, היה רגע של נחת שאיפשר לי לבדוק עם עצמי מה עובר עליי. זה היה סוג של התאוששות. זו הייתה חוויה שחיברה בין הפצוע שאני לבין מי שהייתי לפני זה. הייתי אדם פעיל שלא ישב לרגע, ואחרי הפציעה הפכתי להיות אדם שרוב הזמן נמצא בבית. המסע החזיר אותי לעצמי, וזה עשה לי רק טוב".

חיזקנו אחד את השני

אנדלאו נולד באתיופיה, בן שמיני מתוך תשעה ילדים. ב-2006 עלתה משפחתו לארץ והשתקעה בראשון לציון. "ההורים שלי לא עובדים", הוא אומר. "מאז שעלינו הם לא עבדו. איך מסתדרים? מוצאים דרך. לא כל הילדים גרים בבית. אני מודה שהיו תקופות לא פשוטות, אבל מסתדרים".

מאז שהיה ילד הוא אהב לצלם. לקראת גיוסו לצה"ל החליט שהוא רוצה להיות לוחם, אבל התברר לו שיש תפקיד שיכול לתת ביטוי גם לתחביבו. "בסוף כיתה י"ב שמעתי שיש מקצוע של צלם קרבי שמשלב את שתי האהבות שלי", הוא משחזר. "עברתי את הבחינות שצריך והגעתי לזה. התחלתי מסלול של לוחם בגולני, אבל כששאר החיילים עלו לגדוד, אני הלכתי ליחידת דובר צה"ל. עשיתי שם קורס, 'תיעוד, דוברות וצילום', והתחלתי להיות צלם וידאו מבצעי".

לדבריו, הוא ראה בתפקיד שלו שליחות ולא הפסיק לצלם גם תחת אש. "הגעתי למצבים שירו עליי והמשכתי לצלם בלי לגעת בנשק. היה לי חשוב לתעד את מה שקורה, וסמכתי על הכוחות מסביב שיגנו עליי. לפני 'צוק איתן' היו מקרים שחיילים זלזלו בי, אבל במבצע עצמו הבינו את החשיבות שלנו. כשנכנסתי לעזה, הרגשתי שקיבלתי מתנה - הזדמנות להוכיח את החשיבות שלי. ממש אמרתי: 'וואו, אני הולך לעשות את זה'".

תמונה שהוא צילם במהלך שירותו הצבאי (צילום: מנלה מנגסטו אנדלאו)

אנדלאו הצטרף לכוח הקרקעי הראשון שנכנס לרצועה. "אני זוכר את השיירה", הוא אומר, "את חציית הגדר, כשכולם אמרו לנו 'בהצלחה'. חלק מהלוחמים כתבו מכתבי פרידה. אני תיעדתי הכול: את כל החיבוקים, את כל הברכות של המפקדים".

ההיתקלות הראשונה שלו הייתה מול שלושה מחבלים שירו לעבר הכוח שאליו הצטרף. הוא המשיך לצלם בלי לעצור. בפעם השנייה זה נגמר בצורה פחות מוצלחת מבחינתו. "הגענו לעיר ג'באליה, ושמעתי בקשר שהכוח הקדמי הותקל. אמרתי לקצין שאני רוצה להתקדם לכיוון שלו ולתעד. התחלתי להתקדם והצלחתי לתעד שתי דקות לא ברורות, ואז ירו לכיוון שלי. כנראה שמעו שאני מגיע. אני חושב שזרקו רימונים מתוך מנהרה, אבל אני לא כל כך זוכר ולא ממש יודע מה היה שם. אני רק זוכר ששמעתי פיצוץ, ומאז הכול היה בהילוך איטי: אני זוכר אנשים רצים לכיוון שלי, אני זוכר שראיתי הכול מטושטש, לבן כזה, ומישהו שאל איך קוראים לי. לא זוכר אם הצלחתי לענות".

הזיכרון הבא שלו הוא מהיחידה לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה בבאר שבע. "כל הגוף היה מכווץ ומפוחד. לא ידעתי אם אני חי או מת, לא ידעתי איפה נפצעתי, לא היה לי מושג מה קורה, ופתאום ראיתי את ההורים שלי. אז הבנתי שאני בבית חולים, שנפצעתי בראש, אבל עדיין לא הבנתי מה המצב שלי ועד כמה הוא חמור. היה מאוד קשה לראות את המשפחה שלי בוכה. בעיקר היה לי קשה לראות את אמא בוכה. גם אני בכיתי מלראות אותם. אחר כך הבנתי שנפצעתי מפצמ"ר ושיש לי דימום פנימי בראש. הרופאים אמרו שאני צריך לנוח עד שזה יירגע.

בית החולים סורוקה במבצע "צוק איתן"

"אחרי שבוע שיחררו אותי, אבל הפציעה המשיכה להשפיע עליי. השמיעה שלי נפגעה, יש לי כאבי ראש, אני בקושי ישן ובקושי יכול להיות בשמש. אני גם סובל מפוסט-טראומה, ויש לי פלאשבקים. עברה כבר שנה, ועדיין לא חזרתי לגמרי לעצמי: אני לא עושה ספורט, לא הולך לים, לא מטייל. בעיקר אני עובר שיקום, שבמסגרתו אני עובד על הזיכרון, נפגש עם פסיכולוג ועם פסיכיאטר, עושה ריפוי בעיסוק ועובר פיזיותרפיה.

"בתוך התהליך הזה המסע היה מבורך מבחינתי. מה שהיה כל כך מרגש במסע זה שהיינו הרבה פצועים, והיינו יחד. היו כאלה עם רגל אחת, היו עם רגל תותבת, היה אחד שאיבד עין. חיזקנו אחד את השני ועזרנו אחד לשני. הביחד הזה חיזק גם אותי. אני לא יודע אם יהיה לי עוד טיול כזה בחיים. במסע הזה הרווחתי תוך זמן קצר גם את עצמי וגם חברים שאני יכול להיות איתם ולדבר איתם על הפציעה, והם יבינו. מי שלא עבר כזה דבר, לא מבין. חברים אחרים שלי לא יודעים מה זה פוסט-טראומה ומה זה כאבים שלא עוברים, אבל החברים למסע מבינים".

לא להפסיק לצלם

הקבוצה החלה את הטיול בעיר רישיקש, ומשם יצאה לרפטינג בנהר הגנגס. בהמשך יצאו הפצועים הישראלים לשלושה ימי טרק בחבל הגרוול שבהרי ההימלאיה, שהיוו את החלק האתגרי והפיזי של המסע. הטיול כלל גם ביקור במספר כפרים וארוחת ליל שבת עם תרמילאים ישראלים שטיילו באזור.

"מבחינתי המסע הזה היה התחברות לחיים שהיו לי באתיופיה לפני שעליתי לארץ", אומר אנדלאו. "לפני הפציעה תכננתי לעשות טיול שורשים באתיופיה ולצלם שם סרט תיעודי. הטיול הזה הגשים לי חלום בכך שהסתכלתי על הילדים שם, ראיתי את עצמי כילד והייתי גאה במי שהפכתי להיות".

כמובן שאנדלאו לקח איתו מצלמה למסע, אבל הוא החליט לצלם הפעם סטילס ולא וידאו. "צילמתי גם נופים, אבל רציתי להתמקד בעיקר בדברים דומים לאלה שעברתי באתיופיה כדי להזכיר לעצמי לאן הגעתי. צילמתי, למשל, ילד שיושב מול הנוף ופשוט מסתכל. זה החזיר אותי 13 שנה אחורה. ככה גם אני הייתי: יחף, רזה ורעב. צילמתי עוד תמונה של ילד שהולך במדרכה ליד הכביש, וגם זה החזיר אותי אחורה. מהמקום הזה קיבלתי כוח להבין מה אני רוצה לעשות, והחלטתי שאני רוצה ללמוד קולנוע".

אנדלאו ממשיך לשמור על קשר עם ארגון נכי צה"ל. "לא הכרתי את הארגון לפני המסע, אבל היום אני נעזר בהם אם אני צריך. אני עדיין מבלה את רוב הזמן בבית. אני רוצה ללמוד אבל חושש מזה. חוץ משיקום אני לא עושה כלום, אבל אני לא מוותר. החלום הוא לצלם, ואני מאמין שאמשיך לצלם. אני שואף לחזור להיות כמו שהייתי לפני הפציעה, והכי חשוב לי לא להפסיק לצלם".