ליאונרד כהן אמר פעם שמטרת החיים האלה היא להוריד אותך על הברכיים, ומשימת חייך היא להישאר עומד. עם המוטו הזה יצאה לי גילת לפני כמעט עשור מבית הספר לקולנוע והתחילה לעבוד על הסרט שכתבה וביימה, "הקפות". בשבוע שעבר יצא הסרט לאקרנים וגם הוקרן בבכורה חגיגית בפסטיבל קולנוע דרום, ועכשיו כולם שואלים אותה מה הקשר בין החיים שלה לבין הסיפור המקסים שכתבה על אהרון, ילד בן 13 שזוכה בכבוד להקיף את השכונה עם ספר התורה ובדרך נאבק על אהבת אביו, חולם על הילדה שהוא אוהב ומקווה שהאהבה שהתקלקלה בין ההורים שלו תצליח לתקן את עצמה.

היא לא מבינה איך אף אחד לא רואה שזו היא, הילד עם העיניים העגולות והלב הרגיש, שרק רוצה שאבא שלו יראה אותו ויגיד לו משהו טוב. כי גם היא, למרות שכבר חצתה את גיל 40, עדיין מחפשת בכל מקום את אבא שלה, שחקן התיאטרון והקולנוע מרטין גילת, שהתאבד כשהייתה כמעט בת חמש. איש רגיש ומיוסר שבטרם שם קץ לחייו הלך לסבתא שלה, חמותו, ואמר לה: "תשמרי על הבנות שלי".

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

הסיפור של לי גילת (40) רקום מחומרים שמהם תעשה עוד הרבה סרטים יפים: היא נולדה וגדלה בשכונת שבזי בתל אביב, ומתגוררת בעיר גם היום. אם לאלינור, בת חצי שנה, ולאהרון נתנאל, בן חודש. אלינור היא בתה הביולוגית. אהרון הוא בנה הביולוגי של חברת נפש שלה ובת זוג לשעבר. עוד נדבר על התא המשפחתי המיוחד שלהן.

הוריה הכירו על הסט של הסרט "קזבלן"; אמה איריס עבדה בצעירותה כמלבישה וכעורכת סרטים. אביה, מרטין גילת ז"ל, היה שחקן וב"קזבלן" עבד כעוזר במאי. הם התאהבו במהלך ההפקה הצבעונית ההיא, והביאו לעולם שתי בנות. אחותה הצעירה ממנה בשלוש שנים חזרה בתשובה לפני עשור.

יש לה עוד שני אחים מנישואיה השניים של אמה לגבר אנגלי (שהסתיימו בינתיים); אחיה בן ה־30 הוא די.ג'יי שחי בעיר לידס ונשוי לנוצרייה, ואחותה בת ה־28, מעצבת אופנה בתחילת דרכה.

"אני תוצר של 'קזבלן' בעצם", צוחקת גילת, "גדלתי בבית של אמנות. היה איזה רגע בצבא שבו רציתי להיות עורכת דין. התקשרתי הביתה בהתרגשות, ואמא אמרה, 'אם תהיי עורכת דין לא תיכנסי אליי הביתה, אוי ואבוי לחיים שלך'. היא לא הסכימה שאוותר על האמנות למרות שהיא עצמה נטשה אותה בגלל נסיבות החיים".

וכשהיא אומרת 'נסיבות החיים' מתכוונת גילת לשנת 1979, השנה שבה אביה שם קץ לחייו. אמה מצאה את עצמה בגיל צעיר עם שתי בנות קטנות שצריך לפרנס. היא נעמדה על רגליה, הפכה ליזמית נדל"ן ושימשה מודל רב־עוצמה לבנותיה. "ככל הנראה הייתה לאבא שלי מאניה־דיפרסיה, ואני חושבת שהיום אפשר היה לטפל בו יותר טוב", היא משחזרת, "אבל בשנות ה־70 לא ידעו איך. מותו לא היה הפתעה לסביבה, כי קרה אחרי הרבה ניסיונות".

מה ידעת על נסיבות ההתאבדות?

"אמא שלי הסתירה ממני את הדברים עד גיל מאוחר יחסית. בגיל 16 הלכתי לאיזה טיפול רפואי. שאלו אותי אם יש לי מחלות גנטיות במשפחה ואמרתי, 'אני חושבת שאבא שלי נפטר ממחלת לב'. בשלב ההוא אמא אמרה לי, 'הגיע הזמן לעשות את השיחה, ולספר לך שאבא התאבד'. בדיעבד אמא לא שיקרה. הלב שלו באמת כאב".

"החיפוש שלי אחרי אבא ילך איתי כל החיים, למרות שבגיל צעיר מאוד הבנתי שהמעשה שלו לא קשור אליי"
כמה זה הפתיע אותך?

"אני חושבת שידעתי מזה, אי אפשר לעבוד על ילדים. זיהיתי כילדה את חוסר הרצון של אמא שלי לדבר על זה. יש בפסיכולוגיה מושג בשם 'סמוך למודע'. ההתאבדות של אבא הייתה סמוך למודע, והחיפוש שלי אחריו נמצא גם בסרט שלי עם האב הנוכח־נעדר, הילד שמתדפק על הדלת ומחפש את אבא. החיפוש הזה ילך איתי כל החיים, למרות שבגיל צעיר מאוד הבנתי שהמעשה של אבא שלי לא קשור אליי".

באיזה אופן הוא כן השפיע על חייך?

"המעשה של אבא היה דבר שהתווכחתי איתו במשך המון שנים, וזה נוכח כל הזמן. מחשבות אובדניות לא היו לי, בקטע הזה אני דומה יותר לאמא שלי, יש לי כוח חיים חזק, אבל פחדתי. לפני שעשיתי ילדים בעצמי, רציתי לראות שאני באמת יושבת פה, בעולם הזה. לא עשיתי ילדים עד שעברתי את הגיל שלו. אבא נפטר כשהוא היה בן 36, ואני בגיל 39 נכנסתי להיריון".

סרט או ילד?

באמצע שנות ה־20 שלה עברה ללונדון, ובגיל 30 הבינה שלונדון היא לא המקום שלה, חזרה ארצה וגילתה שהחיים נמשכו ואף אחד לא חיכה לה.

"בלונדון לא עשיתי הרבה, וכשחזרתי גיליתי שהחיים של החברים שלי רצו קדימה. זה כתב סרט, זה קיבל תפקיד בגוף שידור. מתוך המצוקה הזאת, ההרגשה שכולם רצו קדימה ואני נשארתי מאחור, החלטתי ללכת ללמוד תסריטאות. בלימודים התקרבתי למקום שבו אני רוצה להיות באמת. כבמאית תיאטרון חיפשתי מחזות שקרובים אליי מבחינה נפשית ואידיאולוגית, אבל זה לא כמו לכתוב על החיים שלי".

מתי הבנת שקולנוע זה הייעוד שלך?

"צילמתי סרט קצר, 'שלום', ויום הצילום הראשון של הסרט היה הראשון שהייתי בו בחיים שלי. לא הייתי קודם ביום צילום, גם לא כאורחת. לילה לפני זה אמרתי לעצמי, 'תגידי, יצאת מדעתך? איך את הולכת לעשות את זה, את השתגעת?' עמדתי מול הראי בלילה, ואמרתי, 'קאט, אקשן', שיחקתי אותה במאית, כי רציתי לתרגל את הדבר הזה. ואז הגעתי לסט ותוך שנייה הרגשתי בבית. זה היה מדהים".

בשנים האחרונות עבדה גילת בתעשיית הקולנוע כעורכת תסריטים ותסריטאית. בין היתר, הייתה עורכת התסריט ב"הערת שוליים" של יוסף סידר (שהיה מועמד לאוסקר), ערכה את התסריט של סרטו האחרון של שמי זרחין, "המילים הטובות", ובטלוויזיה כתבה ל"בנות הזהב", "עניין של זמן", ו"המדרשה" (סדרה שעוד לא עלתה, בהשתתפות יהודה לוי).

גילת הייתה חלק מצוות ההקמה של פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל, היום היא מלמדת תסריטאות ב"סם שפיגל", ויש לה אג'נדה בכל הקשור למספרן המועט של במאיות בישראל. "לפני עשר שנים היו הבמאית מיכל בת אדם ומיכל אביעד ועוד כמה בודדות, אבל הן היו היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, וזה משתנה.

"צריך להרגיל את אנשי הקולנוע שנשים נכנסו לסיפור. גם האנרגיה בימי צילום היא אנרגיה של צבא, צעקות, רעש, הכל מתנהל כאילו עוד רגע מעמידים אותנו בשלשות. זו סביבת עבודה גברית בהגדרה שלה, שנשים צריכות לשנות. וזה לא פשוט להיות שם כשהשינוי הזה קורה".

"יום אחרי הצילומים אמא שלי וסבתא שלי דפקו בדלת ואמרו, 'גברת, את בת 39, מיד להיכנס להיריון'"
לפני כמה חודשים פורסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה על המחיר האישי שבמאיות קולנוע משלמות. רובן צריכות לבחור בין לעשות ילד לבין סרט, ולכן יש מי שחוזרות לקולנוע אחרי גיל 40.

"יש דיבור בין קולנועניות מתי לעשות ילד. אני עשיתי את הילדה שלי אחרי הצילומים, כי הבטחתי לאמא שלי. באמת יום אחרי הצילומים אמא שלי וסבתא שלי דפקו בדלת ואמרו, 'גברת, את בת 39, מיד להיכנס להיריון'. אני מקווה שאצליח לגייס כסף לסרט הבא שלי כשאלינור תהיה בת שנתיים, כשאני יכולה להשאיר אותה בגן או להביא אותה לסט לפעמים, כי בעבודה על סרט את חצי שנה לא בבית.

"היום המחויבות הראשונה שלי היא לעזור לנשים בכלל, ולנשים מזרחיות בפרט. לכולם קשה לעשות קולנוע, גם לגבר האשכנזי, ולאשה מזרחית קל וחומר, כי מראש החברה אומרת לה, שבי בשקט. זה חשוב לי כי אני מרגישה שכשהמזרחים התחילו לספר את הסיפור של עצמם, הופיעו דימויים יותר מורכבים ובכמויות גדולות יותר, אם זה 'זגורי', 'גט' ואפילו 'הקפות', וסליחה שאני מצטטת את עצמי. גם בסרט שלי יש תא משפחתי לא מתפקד, ומצד שני גילויים של עדינות ושל סולידריות שלא היו כשהאשכנזי לקח על עצמו לספר את הסיפור המזרחי".

תקציב של מליון דולר

"הקפות", תסריט שכתבה במהלך לימודי הקולנוע, מבוסס על מנהג ההקפות בשמחת תורה שראתה בשכונת ילדותה. מרגע שהסרט נכתב ועד שיצא לאקרנים, בהשקעה של מיליון דולר, עבר, כאמור, עשור. אבל המאמץ השתלם, משום שמדובר בסרט מצוין. "ב'הקפות' יש קלקול של תפקידים", אומרת גילת, "יש אמא שהופכת את הילד שלה קצת לבן הזוג שלה, אבא שמתעקש להיות ילד, שקוע בעלבונו, וילד שבשלב מסוים מסרב למשחק התפקידים הזה".

את אסי לוי, מהשחקניות האהובות עליה, ליהקה בלי אודישן. ליאור אשכנזי לא היה המועמד המיידי לתפקיד, "אבל הוא הביא פרשנות כל כך יפה ומורכבת לדמות, וחוץ מזה, התפקיד הוא של אדם בעייתי והיה לי חשוב שאפשר יהיה לאהוב אותו למרות שהוא מתנהג כמו חרא".

איך הצלחת לשכנע כוכב כמו ליאור אשכנזי לשחק בסרט ראשון של במאית אנונימית?

"ליאור הוא שחקן מופלא ואדם אמיץ. לשחקנים במעמדו יש הרבה מה להפסיד אם הם משחקים בסרט ראשון של במאית. כנראה הצלחתי לשכנע אותו שאני יודעת מה אני עושה".

מה הרגשת כששמעת שהפקת הסרט תעלה מיליון דולר?

"כשראיתי את התקציב נכנסתי למיטה ליומיים. התקשרתי לאמא שלי, אמרתי 'זה עולה מיליון דולר, אני יורדת מהארץ', ואמא אמרה, 'או שהכסף ילך לסרט שלך או למישהו אחר, למה הסיפור שלך שווה פחות? תפחדי ותעשי'.

"הסיפור הזה מאוד יקר, ולכן נשים מהססות לעשות סרטים. אולי גם לא סומכים עליהן, כי באופן מסורתי העיסוק בכסף הוא לא נשי. בתחילת הדרך עבדתי ממש בחינם, כאילו, תודה שאתה נותן לי לביים הצגה. ואז אחרי שחזרתי לארץ ביקשו ממני לביים הצגה באנגליה ושאלו אותי כמה אני רוצה. אמרתי לחברה שלי, 'אני אבקש 500 פאונד'. היא אמרה: 'זה יכסה לך את הסנדוויצ'ים בחזרות. זיבי. תבקשי כרטיס טיסה, מקום לינה בשלושת השבועות של החזרות ובשבוע הראשון שההצגה עולה וגם 6,000 פאונד'. כמעט איבדתי את ההכרה. אבל ניסיתי והסכימו לתת לי 4,500 פאונד, וזה לימד אותי שיעור חשוב: העולם המערבי מתגמל אותך בכסף. וכסף הוא רגש, הכרה, ביטחון, עמדה".

מי מעורר בך קנאת יוצרים? השראה?

"אנשים אסופים שיודעים מה בדיוק הם רוצים לספר ואיך. שירה גפן, למשל. אני תמיד מרגישה מרושלת לידם, כאילו שנופלים לי דברים מהידיים, ועכשיו עם הילדים אז בכלל כולי קשת יום".

בנה התינוק, אהרון נתנאל בן החודש, הוא הילד הביולוגי של חברת הנפש שלה ובת זוגה לשעבר, המוזיקאית שילה פרבר, שכתבה את "אם היינו", השיר החדש של גידי גוב. האמהות של גילת ופרבר היו יחד בקורס הכנה ללידה, והשתיים חברות רוב חייהן. בשנות ה־90 הן היו זוג למשך כמה שנים, נפרדו ונותרו קרובות.

גילת ופרבר מגדלות את ילדיהן בהורות משותפת: גרות אחת מול השנייה ולא יחד, ונמצאות בהליך ביורוקרטי של רישום הילדים הלא־ביולוגיים שלהן בתעודות הזהות כילדיהן.

איך עלה הרעיון לגדל ילדים עם חברה ואקסית בבתים נפרדים?

"לפני שנתיים וחצי הייתי אחרי פרידה, מבואסת, יצאנו לשתות ואמרתי לה, 'יאללה שילה, בואי נעשה ילדים ביחד'. לא רציתי להיות חד הורית, אלא שותפה. אנחנו לא גרות יחד כי יש לנו חיים נפרדים".

ומה עם אהבה?

"לא ויתרתי על אהבה, חס וחלילה. רק הבנתי שבגיל 40 אף אחד כבר לא בא דף חלק. השתקפות שלך בעיניים של אדם קרוב, זה דבר שאחרי זמן יכול להפוך לקשה ומבייש. היו לי כמה ניסיונות מוצלחים, אבל גם כמה כישלונות מפוארים. עוד לא הצלחתי לפצח איך אתה מצליח לייצר שותפות עם אדם אחר, שבה הפנטזיה מפנה את מקומה ליומיום".

______________________________________________

עוד באנשים: