דביר רוזן נמשך לברייקדאנס ולהיפ-הופ כבר בילדותו, אבל ההחלטה שזה מה שהוא רוצה לעשות התקבלה כשהיה בן 17, בעקבות הקליפ "It's Like That" של ראן-די.אם.סי וג'ייסון נווינס. "זה פשוט שבה את ליבי", הוא נזכר. "נדלקה בי נורה מעל הראש ואמרתי שבזה אני רוצה לעסוק. השלב הבא היה להזיז רהיטים בסלון שלנו בנתניה ולרקוד לאמא שלי בתוך הבית". את ההשראה קיבל ממה שראה בטלוויזיה: "התחלתי להתעמק בתחום הזה וממש חיקיתי את הרקדנים שראיתי בקליפים. כשרציתי ללמוד בצורה מסודרת, לא מצאתי מקום מתאים".

הקליפ ששינה את חייו של דביר רוזן

השנה היא 1999. סצינת ההיפ-הופ הייתה בחיתוליה במדינות רבות בעולם; בישראל בקושי ידעו מה זה, כך שרוזן נתקל בקשיים. "הפכתי כל אבן וכל פינה, ולא מצאתי איפה ללמוד", הוא מספר. "היה לי מאוד קשה". בלית ברירה, התחיל ללמוד קפואירה – אמנות לחימה המתבססת על תנועות ריקוד – שהיה הדבר הקרוב ביותר למה שהוא חיפש. "פגשתי שם בחור שסיפר לי שיש חבורה של בני נוער שרוקדים ברייקדאנס ליד דיזנגוף סנטר. זה הדליק אותי, וביקשתי להגיע לאימון שלהם. הגעתי, והיו ניצוצות. פתאום גיליתי שיש בארץ עוד אנשים שמתעניינים בתחום ואוהבים אותו. אחרי שנים שחיפשתי בית, פתאום מצאתי אנשים כמוני. זה היה רגע מכונן".

תוך זמן קצר התהדק הקשר בין הרקדן החובב מנתניה לקבוצה התל-אביבית. "התחלנו להתאמן ולהופיע יחד, ובהמשך הפכנו ללהקה בשם 'אריות ציון'. באותה תקופה סצינת ההיפ-הופ הישראלית התחילה לקבל צורה. כשסאבלימינל והצל התחילו להופיע, הם הזמינו אותנו להופיע איתם. היינו איתם ממש בהופעה הראשונה שלהם, שהתקיימה באילת".

גם במהלך שירותו בצה"ל המשיך לרקוד. "בימי שישי הייתי מגיע לסנטר מהבסיס, עם המדים, וישר מתחיל להתאמן עם החבר'ה. הייתי מכור לחלוטין לעניין הזה. אחרי שהשתחררתי כבר נעשינו יותר מוכרים, והיו ימי שישי שקרוב ל-1,000 איש הגיעו לראות אותנו. בשלב הזה החליטו בעירייה שאי אפשר להמשיך לאפשר לנו להופיע שם, מטעמי בטיחות, וגירשו אותנו בנימוס מהרחבה. הבנתי שיש צורך לעשות את זה בצורה יותר מקצועית".

היום עומד רוזן (33) בראש "בית האמנויות לתרבות רחוב" בתל אביב - "מקום שמאגד את כל האלמנטים של התרבות הזו", לדבריו, "כולל היפ-הופ, ברייקדאנס, ראפ, גרפיטי, רכיבה על אופניים, סקייטבורד ועוד. אנחנו נותנים הדרכה ומאפשרים ללמוד את כל אחד מהתחומים האלה בצורה מקצועית". המקום גם משמש כחברת הפקה שמעסיקה עשרות אמנים שעוסקים בתרבות הרחוב, ובהם להקת אריות ציון, שבה עדיין רוקדים חלק מהחברים שרוזן פגש ליד דיזנגוף סנטר לפני שנים.

להקת אריות ציון בהופעה

הגרמנים צעקו בוז

המוסד שבניהולו החל בפעילות ב-2006 והפיק מאז הופעות רבות בארץ. הוא גם ייצג את ישראל בתחרויות ברייקדאנס בחו"ל. "ההופעה הראשונה שלנו בתחרות בחו"ל הייתה בגרמניה", מספר רוזן. "כשהמנחה אמר שאנחנו מישראל, הקהל צעק בוז. הוא הרגיע את הרוחות ונשא נאום נוקב, שבעקבותיו האנרגיות בקהל השתנו. אנחנו נשארנו עם תחושה קשה, אבל הייתה הופעה טובה. כשירדנו מהבמה, קיבלנו חיבוק מהזוכים בשנה שעברה, קבוצה של מוסלמים מצרפת שממש פירגנו לנו. בסוף כולם מבינים שתרבות היא דבר שחוצה מגזרים ותרבויות, ויש בכוחה לגשר על כל הפערים".

צפו בתקרית בגרמניה:

לדבריו, קהל היעד שלו כולל בעיקר בני נוער. "הם הכי נמשכים לזה. בתרבות הרחוב יש אקסטרים, שמאוד מושך ושואב. מגיעים אליי בני נוער מכל הסוגים, מבני טובים עד נוער בעייתי, וכל אחד מוצא משהו שמדליק אותו. אנחנו רוצים להעביר להם מסרים אמנותיים ולאפשר להם להביע את עצמם בצורה הכי מגניבה מבחינתם. מגיעים אלינו גם נערים רבים ממוצא אתיופי. הם מאוד מוזיקליים ומתחברים היטב למקצבים שלנו. יש ביניהם נערים שבאים ממקום של מצוקה, אבל כשמציעים להם שפה שמעניינת אותם, יש המון שיתוף פעולה מצידם. אנחנו מגיעים אליהם באמצעות המסגרות החינוכיות שבהם הם נמצאים, ומעבירים להם סדנאות".

אירוע השיא של "בית האמנויות לתרבות רחוב" הוא פסטיבל שנתי תחרותי שבו משתתפים כל בני הנוער שנוטלים חלק בפעילויות השוטפות. מי שזוכה בתחרות בתחום הברייקדאנס טס לאליפות העולם בגרמניה. "החלום שלנו הוא שנוכל לשלוח נציגים לתחרויות גם בענפים אחרים, לא רק בברייקדאנס. חשוב לי גם לקדם את המודעות לתרבות הזו בחברה הישראלית. האלמנטים של ההיפ-פופ הם ברמת התפתחות הולכת וגדלה כרגע, ובני נוער נמשכים לזה מאוד. צריך לתת להם כלים מקצועיים כדי שיוכלו ללמוד לעשות את הדברים בצורה נכונה ולהפוך את זה למשהו חיובי. ספורט ואמנות יכולים לעשות רק טוב".

__________________________________________________________

עוד באנשים: