דורותי פארקר, סופרת ומשוררת אמריקאית, נולדה ב-1893 ומתה ב-1967
"תאר לעצמך", קבלה פעם הסופרת דורותי פארקר באוזני עיתונאי שראיין אותה, "המצב הגיע לידי כך שאנשים פורצים בצחוק עוד לפני שאני פותחת את הפה".
לאמיתו של דבר, תלונותיה על כך שהסובבים אותה מצפים שתצחיק אותם, לא היו מוצדקות. את המוניטין הללו כאדם שנון במיוחד טיפחה במשך שנים והרגילה את השומעים לאמירות מושחזות. את הכישורים הללו תירגלה היטב בתוך "חבורת השולחן העגול של אלגונקין", שהיא הייתה בין מייסדיה ומנהיגיה. הייתה זאת קבוצה של סופרים, מבקרים ושחקנים, שנהגו לסעוד יחד בתדירות גבוהה במלון במנהטן. הם החליפו בדיחות ועלבונות, השתעשעו במשחקי מילים ובמתיחות והשמיעו ביקורות נוקבות על עמיתיהם בעולם האמנות והתקשורת.
שם נעוריה היה רוטשילד. אביה היה יהודי ממוצא גרמני שהתאלמן כשהייתה בת חמש. האב נשא אישה אחרת, קתולית אדוקה, שהבת סירבה לראות בה אם, אפילו לא חורגת, והקפידה לכנות אותה "סוכנת הבית". לימים, כשנישאה לבעלה הראשון, סוכן המניות אדווין פארקר, הסבירה שעשתה זאת בעיקר כדי להיפטר משם הנעורים היהודי כל כך.
מבית הספר הקתולי שבו למדה נזרקה כשהייתה בת 14 לאחר שהתעקשה להכריז כי "העיבור ללא חטא" של מריה הבתולה, אמו של ישו, היה, למעשה, "בעירה ספונטנית" – מושג המתאר תהליך של התחממות פנימית המוביל לבסוף להצתה. על הלימודים באותו בית ספר, שהיה למעשה מנזר, סיפרה: "מנזרים פועלים בדיוק כמו בתי ספר מתקדמים, רק בלי להיות ערים לכך: הם לא מלמדים לקרוא. את הקריאה עליך לגלות בכוחות עצמך. את דיקנס, למשל, אסור היה לקרוא, כי הוא, יש לדעת, וולגרי. במנזר לימדו אותי רק שאם יורקים על המחק שבקצה העיפרון, אפשר למחוק איתו גם דיו".
אחרי מות אביה – היא הייתה אז בת 20 – נאלצה לפרנס את עצמה ומצאה עבודה בכתב העת "ווג". מה בדיוק עשית שם? נשאלה. "כתבתי כותרות לתמונות אופנה. למשל, 'בעזרת השמלה הקטנה והוורודה הזאת את תשיגי מחזר'". על חייה באותם ימים סיפרה: "גרתי באכסניה, שילמתי שמונה דולרים לשבוע תמורת מקום לינה ושתי ארוחות. כסף לא היה, אבל עשיתי חיים".
כבר בצעירותה השתעשעה ממעשי קונדס ומתיחות: אחד מעורכי כתב העת שבו עבדה נהג לעקוב אחרי התקדמות הגייסות בחזיתות השונות במלחמת העולם הראשונה. "בעלי היה מגויס", סיפרה, "והשתעממתי, לכן נהגתי להשכים בבוקר, הגעתי לעבודה לפני כולם ושיניתי את המיקום של כל הדגלים הקטנים במפה שהוא תלה על הקיר מאחוריו. העורך היה מוטרד מאוד וטען שמסתובבים בינינו מרגלים".
היא התקדמה בעבודה, עברה לכתב העת "וניטי פייר", שם החלה לכתוב ביקורות על הצגות, אבל פוטרה כעבור זמן מה, כי דבריה היו חריפים מדי לטעמם של העורכים. "זה היה כתב עת נטול דעה, ולי היו דעות", אמרה. כך, למשל, כתבה על אחת ההצגות שראתה: "אם את לא סורגת, תביאי איתך ספר".
התחלנו להרגיש אבודים
פארקר השתייכה למה שגרטרוד שטיין כינתה בשנות ה-20 של המאה הקודמת "הדור האבוד". "המונח הזה מאוד הזיק לנו", אמרה. "אחרי שהוא נטבע, פתאום כולנו התחלנו להרגיש אבודים". ההתלוצצויות הללו כיסו על מצוקה אמיתית. פעמיים ניסתה להתאבד - בעקבות הפלה שעברה ולאחר שנישואיה נכשלו. כשנשאלה מהם מקורות ההשראה לכתיבתה, השיבה בשתי מילים נוקבות: "הצורך בכסף". כשהתבקשה לפרט, הסכימה להוסיף: "גם שנאה", והסבירה שקל יותר לכתוב על אנשים שאת מתעבת, כמו שקל יותר לכתוב ביקורות על יצירות גרועות.
העניין שלה בכסף הוציא ממנה כמה מאמירותיה השנונות. למשל: "מעולם לא הייתי מיליונרית, אבל אני בטוחה שהייתי עושה את זה מצוין". או: "אם אתם רוצים לדעת מה דעתו של אלוהים על כסף, תסתכלו למי הוא נותן אותו". וגם: "כסף אינו יכול לקנות בריאות, אבל אסתדר בכיסא גלגלים מעוטר ביהלומים".
היא כתבה שירים שהצליחו מאוד, אולי מכיוון שהיו קלילים ומבדחים – תערובת של ציניות ורגש. הנה, למשל, בית מהשיר "מילות נחמה שיש לחרוט על המראָה" בתרגום שלי: "להלן מטרויה היה מבט בוהה/ את גבולה של ספפו רק הרקיע קבע/ נינו מצרפת אהבה ללהג/ אבל היי, תראו אותי – אני ילדה טובה!"
אבל עיקר פרסומה נבע מקובצי הסיפורים שפירסמה. אחד מהם, "רמת חיים" (The Standard of Living), נכלל בעבר בתוכנית הלימודים הישראלית באנגלית. "בלונדינית גדולה" זיכה אותה ב-1929 בפרס או'הנרי. היא השתתפה גם בכתיבת התסריט לסרט המצליח "כוכב נולד", אבל התכחשה להצלחתה הקולנועית וטענה כי העבודה בהוליווד פגעה ביצירתיות שלה.
למרות הציניות שלה, הייתה פארקר פעילה למען זכויות אדם. בשנות ה-50 הופיעה ב"רשימות השחורות" של מי שנחשבו אז אנשי שמאל מסוכנים. היא יצאה להפגנות ואף נסעה לספרד כדי לעזור במלחמה האזרחים נגד השליט הפאשיסט פרנקו. את רכושה הורישה לקרן על שם מרטין לותר קינג.
זמן מה לפני שמתה בבדידות, ארבע שנים אחרי מות בעלה השני, ממנו נפרדה כמה פעמים ושבה וחזרה אליו, סיכמה את חייה כך: "הייתי סתם איזו ילדונת יהודייה שניסתה להיות חמודה".
"אני מתה להיות אנטיפטית" שכתב דן אלמגור בהשראת שיר של פארקר
