קארן בליקסן, סופרת דנית, נולדה ב-1885 ומתה ב-1962
קארן בליקסן, ילידת דנמרק, כמעט בת 50, בעלת תואר אצולה, יושבת על המרפסת בבית חד-קומתי מעוטר בגג רעפים אדומים. הבית ניצב בשולי מטע גדול של עצי קפה, שאותו היא מנהלת עם בעלה, לא הרחק מניירובי שבקניה. לאפריקה הגיעה ב-1914, לאחר שנישאה לדודן שלה, הברון השוודי ברור בליקסן-פיינקה - סופר וצייד של חיות בר גדולות, שדמותו העניקה כנראה השראה להמינגווי בסיפור "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר".
היא נושאת מדי פעם מבט אל הרי נגונג הנישאים מולה, אבל לעיניה מצטיירים נופים אחרים. היא משוטטת בדמיונה באירופה האריסטוקרטית מלפני 100 ו-200 שנה, רוקמת אגדות על אהבה וחלומות, כותבת את ספרה הראשון, "שבעה סיפורים גותיים".
בעוד כמה שנים, כשתשוב למולדתה, תוכל לראות בעיני רוחה את המציאות הסובבת אותה ברגעים אלה. דווקא שם, בביתה שבדנמרק, תכתוב את ספרה המפורסם ביותר," זיכרונות מאפריקה". יש ביבשת הזאת "משהו שמשכיח את כל צער ומעורר תחושה ששתית חצי בקבוק שמפניה – בעבוע שממלא את כולך בהכרת תודה על היותך בחיים", כתבה לימים וסיפרה כי "החיים באפריקה היו עשירים מבחינות רבות – נופים, אלפי סוסים וכלבים והמוני משרתים". עוד כתבה כי "אנשים לבנים שחיים זמן רב בחברת ילידים בלבד מתרגלים לומר את אשר על ליבם מאחר שאין להם שום סיבה או הזדמנות להעמדת פנים. ואחרי שהם נפגשים שוב, הם משמרים בשיחתם את גוון הדיבור הילידי".
עוד תיארה בליקסן את המגע שהיה לה עם האפריקאים, ששימשו לה, לדבריה, קהל מצוין. ללבנים, כך טענה, כבר אין סבלנות להאזין לסיפורים, "אבל אוזנם של הילידים עדיין קשובה. סיפרתי להם כל הזמן סיפורים מכל הסוגים, וכל מיני שטויות. התחלתי עם 'פעם היה איש שהיה לו פיל עם שני ראשים', והם היו מיד להוטים לשמוע מה עוד יש לי לומר. 'כן? אבל גברת, איך הוא מצא אותו? ואיך הוא הצליח להאכיל אותו?' הם אהבו המצאות כאלה."
קארן בליקסן חיה 17 שנה באפריקה, אבל נאלצה לשוב לארצה כדי לקבל טיפול רפואי לאחר שחלתה בעגבת. ממי נדבקה? כנראה מהבעל, שממנו התגרשה (גם אביה חלה בעגבת, והתאבד כשהייתה בת עשר). במשך שנים אחדות ניסתה לנהל את החווה בכוחות עצמה, אבל לא עמדה במשימה. בערוב ימיה, על ערש דווי, הודתה כי הייתה מוותרת על הכול אילו רק יכלה לצאת שוב לאפריקה למסע ציד בחברת בעלה, שכבר הלך מזמן לעולמו.
בהשראת שרה אמנו
שמה היה אמנם קארן בליקסן, אבל היא התפרסמה בשמות עט שונים, שהידוע שבהם היה איזק דינסן. יש הסוברים שהצורך שלה להסתתר מאחורי שמות בדויים נבע מההתנסות של אחותה, שגם היא כתבה ספרים, אך לא זכתה להכרה. ייתכן שבליקסן העדיפה לא להסתכן, לא לצאת לעולם בזהותה האמיתית.
דינסן היה שם נעוריה, ואת השם איזק, כך הסבירה, נטלה מהתנ"ך, מתוך הפסוק "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי". בראיון שהעניקה ב-1960 אמרה כי המחשבה על כך שהעולם כולו יצחק איתה שימחה אותה (נראה כי החמיצה את הפרשנות האפשרית, לפיה הצחוק שעליו דיברה שרה לא היה אלא חשש מהלגלוג שתספוג מי שלעת בלותה הייתה לה עדנה). הדעת נותנת כי בחירתה בשם לא נשי הייתה מכוונת: כנראה שכמו סופרות אחרות (ג'ורג' אליוט, ז'ורז' סנד), סברה שמוטב לה לחסות מאחורי זהות גברית, בדויה.
את אחד מספריה, "הנוקמים המלאכיים", שאותו כינתה "הילד הלא חוקי שלי", כתבה בזמן הכיבוש הנאצי של דנמרק תחת הפסבדונים פייר אנדז'רל. את אחוזתה פתחה באותם ימים בפני פליטים יהודים, וברומן שכתבה הביעה את זוועות הכיבוש באמצעות סיפור אלגורי. ספר אחר שלה, "סיפורי חורף", הוברח דרך שוודיה ב-1942, פורסם בארצות הברית במהדורת כיס קטנה והוענק ללוחמים אמריקאים שהרבו לכתוב לה מכתבי תודה.
לתודעה הציבורית חדרה בעיקר בזכות שני סרטי קולנוע מצליחים שהתבססו על ספריה: "זיכרונות מאפריקה" מ-1985, בכיכובם של מריל סטריפ ו רוברט רדפורד זכה בשבעה פרסי אוסקר, כולל הפרס לסרט הטוב ביותר, ו"החגיגה של באבט" זכה שנתיים לאחר מכן באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. התסריט של "זיכרונות מאפריקה" שונה בפרטים רבים מהספר. כך, למשל, מודגש בו הרומן שניהלה בליקסן עם צייד אנגלי שעימו חיה עד שנהרג בתאונת מטוס. בסרט שיחק אותו רדפורד האמריקאי, שבתחילת הצילומים דיבר במבטא אנגלי, אבל נאלץ להקליט מחדש חלק מהדיאלוגים אחרי שהבמאי סידני פולק שינה את דעתו.
במשך שנים הייתה בליקסן מועמדת לפרס נובל לספרות, אך לא זכתה בו. ב-1954 הוענק הפרס לארנסט המינגווי, שהצהיר שבליקסן הייתה ראויה לו הרבה יותר. "לדעתי", נהגה לומר, "אפשר לשאת כל כאב אם הופכים אותו לסיפור או מספרים עליו". אין לדעת אם הילידים ששירתו אותה והאזינו לסיפוריה, והחיות שאהבה לצוד, יכלו להזדהות עם תפיסת העולם הזאת.
הקדימון לסרט המפורסם, שזכה בשבעה אוסקרים
