12 בצהריים. הללי סמדר (38) יושבת בבית קפה בפוקארה שבנפאל ושותה מילקשייק. לצידה יושב בנה הבכור, יותם (14), וקורא בטאבלט שלו. בחדר נמצאות גם שתי בנותיה, רוני (11) וגלי (8). "הן בבית הספר", מסבירה סמדר, ואז מתקנת: "אני קוראת לזה בית ספר, אבל זה בעצם מורה פרטי שמלמד את הילדים אנגלית, חשבון ומדעים".

ביום שקדם לשיחה בינינו, שהתנהלה באמצעות סקייפ, חזרה המשפחה מראפטינג גדוש בחוויות, אבל טיול כזה הוא לא חריג אצלם. לפני כארבע שנים מכרו בני המשפחה את כל מה שהיה להם בארץ, ארזו כמה מזוודות ויצאו לטיול. בשלב ההוא היה איתם גם בעלה לשעבר של סמדר, אביהם של שלושת הילדים, אבל הוא חזר לארץ לאחר כשנה והיום הזוג נמצא בהליכי גירושים. בתחילת המסע ביקרו סמדר והילדים באוסטריה ובאיטליה, ומשם המשיכו לנפאל, הודו, וייטנאם, סין, מונגוליה, תאילנד ופיליפינים. "אנחנו חוזרים לנפאל כל כמה חודשים כי כאן אנחנו מרגישים מאוד בנוח, ויש לנו שגרה, פחות או יותר", היא אומרת. "הילדים לומדים כאן כמה שעות ביום, וכשהם לומדים אני עובדת".

"אני לא בעד בית ספר. לדעתי זה סוגר את הנפש ואת הסקרנות. אם הילדים היו הולכים לבית ספר, זה היה נורא מגביל. לא היינו יכולים לצאת לראפטינג באופן ספונטני"

אבל גם השגרה שיצרו לעצמם בנפאל שונה מזו שבארץ. "אנחנו לא רצים לשום מקום, אין לנו לו"ז, אין לי מושג איזה יום היום. רק בשביל לדבר איתך בסקייפ אנחנו כבר שלושה ימים שמים תזכורות. זו בעיניי אחת המתנות הגדולות שאני יכולה לתת לילדים. החיים האלה נהדרים בשבילם. אני לא משועבדת לשום דבר, לא לבית, לחשבונות ולעירייה, לא משועבדת ללו"ז מטורף של טלפונים וביורוקרטיה. אני מרוויחה הרבה פחות כסף מאשר בארץ, אבל יש לי איכות חיים הרבה יותר גבוהה. אני לא מכבסת, לא רוחצת כלים, לא מנקה ולא מבשלת. לחיות בארץ זה קשה, בעיקר אם את רוצה לתת לילדים שלך משהו, אם את רוצה לקבל אותם לארוחת צהריים ולא לחזור הביתה בשמונה בערב בכל יום. קשה מאוד לגדל ילדים עם המשכורת בארץ".

לידת הבת, מות האב

הרעיון שיש חיים אחרים החל להבשיל בראשה לפני 11 שנה, סמוך לתקופה שבה חלה אביה. "הוא חלה כשהבן שלי היה בן שנה", היא מספרת. "המוות שלו ושנת האבל גרמו לי לשאול את עצמי מה עושה אותי מאושרת ומה אני רוצה מהחיים שלי, כי החיים קצרים והכול יכול לקרות בכל רגע".

אביה נפטר סמוך ללידת בתה האמצעית, רוני. "החודשיים הראשונים שלה היו החודשיים האחרונים של אבא שלי. זה היה מצב מאוד קיצוני של שני כוחות חזקים. בתקופה ההיא התחלתי לבדוק אפשרות לנסוע, והבנתי שזה בלתי אפשרי כי אין כסף בשביל זה".

עצם הנסיעה עם הילדים לא היווה מכשול?

"אף פעם לא הסתכלתי על זה ככה. אף פעם לא חשבתי שילדים צריכים להיות איזשהו מכשול או מעצור בדרך לחיים טובים. הילדים שלי היו חלק מהחיים שלי בצורה מאוד זורמת. מעולם לא עשיתי הפרדה. אף פעם לא חשבתי שזו יכולה להיות בעיה; להפך, מה יכול להיות יותר טוב לילדים מאשר להסתובב בעולם?"

"בארץ היו לנו חובות ולא יכולנו לחסוך כלום. כל חודש הוצאנו יותר ממה שהכנסנו. חצי מהרכוש שמכרנו הלך לכיסוי חובות.החיים שלי עכשיו הרבה יותר נכונים מבחינה כלכלית"

כשהבינה שהגשמת החלום היא בלתי אפשרית, המשיכה בשגרת החיים בבית בעמק האלה: לימודים, עבודה בכתיבה ובעיצוב שמלות, ילדים, חשבונות. אבל המחשבה על נסיעה לא עזבה אותה. "הצורך לחיות כמו שאני חושבת שאני צריכה, הלך וגבר. זה היה משהו בבטן שלא יכולתי להתכחש לו, וגם לא חשבתי שאני צריכה. התחלתי לבדוק שוב, הפעם בצורה מעמיקה יותר, ונחשף בפניי באינטרנט עולם עצום של אפשרויות לעשות את זה. התברר לי גם שהמון אנשים עושים את זה".

אז איך עושים את זה? איך מפרנסים שלושה ילדים בלי עבודה מסודרת?

"בגדול אני עובדת דרך המחשב, כותבת מאמרים לאתרי אינטרנט בחו"ל ומייעצת למשפחות שרוצות לנסוע לחו"ל, בין אם זה לשנתיים או לחודשיים. יש לי המון ידע אחרי כמעט ארבע שנים שאני מטיילת עם הילדים, ומתוכן שלוש שנים לבד".

וזה מספיק?

"כשהיינו בארץ, היו לנו חובות ולא יכולנו לחסוך כלום. כל חודש הוצאנו יותר ממה שהכנסנו, והחובות רק גדלו. בעצם, חצי מהרכוש שמכרנו לפני הטיסה הלך לכיסוי חובות. מבחינתי, החיים שלי עכשיו הרבה יותר נכונים כלכלית ממה שהיו בארץ".

תרגילים בהתבגרות ובעצמאות

הילדים, שעזבו את הארץ לפני ארבע שנים, גדלו והתפתחו לנגד עיניה במהלך הטיול. שתי הבנות הצעירות דוברות עברית, אנגלית, נפאלית והינדית שוטפות; הבן הבכור מתקשה לדבר בשפות המקומיות, אבל מתהדר באנגלית מצוחצחת. "הם נחשפים כאן לאתגרים שבעיניי הם מאוד משמעותיים בשביל ההתבגרות ותחושת העצמאות. אלה ילדים שאם יגידו להם שיש נסיעת אוטובוס של 15 שעות – הם לא ימצמצו. זה לא נראה להם קשה. אלה ילדים שעשו מסע במונגוליה של כמעט שישה שבועות, באמצע שום מקום, בלי חשמל, בלי שירותים, בלי מיטה".

לא חסרים להם קשרים חברתיים?

"אני לא יודעת להגיד אם זה חסר להם. אני חושבת שיש לזה יתרונות לצד חסרונות. היתרונות הם שהם לא פוחדים להיקשר לאנשים, למרות שהם יודעים שזה לא יהיה לנצח. אנשים שבילו איתנו ארבעה-חמישה ימים נכנסו לנו חזק ללב; הילדים שומרים איתם על קשרים, ויש הרבה אהבה וחום, אז בעיניי זה מאוד מרחיב להם את הלב. החיסרון הוא שצריך להיפרד מדי פעם. אבל אנחנו שומרים על קשר עם אנשים. אנחנו חוזרים ורואים אותם כל כמה זמן".

ומה עם לימודים?

"ברור שאנחנו מתגעגעים לארץ.יש לנו המון חברים בארץ,יותר ממה שהיו לנו לפני שיצאנו, כי אנחנו פוגשיםכאן המון ישראלים.נשמח לבואמדי פעםולפגוש את המשפחה"

"בגרויות הם יוכלו לעשות מתי שירצו. בעיניי, מה שהכי חשוב זה היכולת להתבטא בכתב ולקרוא. יש להם מורים פרטיים, והם גם עושים פרויקטים ומגישים לי אותם. הבנות עושות עכשיו עבודה בנושא בגדים וההיסטוריה שלהם, והבן עושה סקירה בנוגע לכסף משחר האנושות ועד ימינו. יכולתי לשלוח אותם לבית ספר בנפאל, אבל אני לא בעד בית ספר באופן כללי. לדעתי זה סוגר את הנפש ואת הסקרנות. אם הם היו הולכים לבית ספר, זה היה נורא מגביל. לא היינו יכולים לצאת לראפטינג באופן ספונטני, כי הם היו מחויבים אליו".

חופשייה ומאושרת

טיול עם הילדים לאורך תקופה כל כך ארוכה אינו כולל רק דאגה מתמדת לשלומם ולרווחתם, אלא גם קרבה מתמדת, לטוב ולרע, בין הילדים להורה. "הילדים חשופים להתמודדויות שלי", מספרת סמדר. "הם שותפים לדרך שלנו ולסגנון החיים שלנו, וכמו בכל תא משפחתי, אם הם נדרשים למשהו, הם נרתמים. בגלל הגירושים, התקופה האחרונה היא קשה בשבילי נפשית, ואני הרבה יותר רגישה. גם הילדים עוברים קושי, מפני שהגירושים קשורים אליהם ברמה מאוד עמוקה. אני מוצאת את עצמי קצת מתקשה. חשוב לי לשמור על הילדים, לחזק אותם ולשמור עליהם. אצלי זה מתבטא בהרבה לילות בלי שינה, כי כל היום אני עסוקה איתם ובשבילם.

"הגישה החינוכית שלי היא כזו שחשוב בה לחשוף את עצמך מול הילדים ברמה מסוימת. כשהם רואים אמא במשבר, זה לאו דווקא רע: זה מראה להם שהחיים דינמיים - שגם אמא שלהם היא אנושית, וזה בסדר שגם הם יהיו אנושיים. כשיהיה להם קשה הם יידעו שזה בסדר שיש קושי בחיים, ושזה בסדר להיות בתוכו".

אתם לא מתגעגעים לארץ לפעמים?

"ברור שמתגעגעים, וגם חזרנו לביקור פעם אחת. אני מתגעגעת לאמא שלי. יש לנו המון חברים בארץ, הרבה יותר ממה שהיו לנו לפני שיצאנו, כי אנחנו פוגשים כאן המון ישראלים. אנחנו נשמח לבוא לארץ מדי פעם כדי לפגוש את המשפחה. הייתי רוצה להגיע למצב שבו כל שנה הילדים נוסעים, אבל לצערי זה לא מתאפשר מבחינה כלכלית כרגע".

ומה הלאה?

"יש לי המון חלומות והמון מקומות שאני רוצה לראות. אני רוצה שהילדים ילמדו ספרדית. אני רוצה לשחות עם דולפינים עם הבת שלי, כי זה החלום שלה, אני רוצה להיות בסיביר. ובעיקר, רוצה להיות חופשייה. להרגיש שאני חופשייה כל יום: לשם אני חותרת".

הללי סמדר. "יש לי עוד המון חלומות" (צילום: משפחת סמדר-אברמוביץ')
הללי סמדר. "יש לי עוד המון חלומות" (צילום: משפחת סמדר-אברמוביץ')

_____________________________________________________

עוד באנשים: