לד"ר תומר סברון (53) יש שלוש קריירות: בראשונה הוא ד"ר לנוירוביולוגיה, בשנייה פסיכולוג קליני, ובשלישית מדריך רוחני שמנסה להעביר מסרים בנושא תודעה ואנרגיה. "יש לי גם קריירה רביעית", הוא אומר. "הרי הטיפול בגוף שלי הוא חצי משרה לכל דבר. כשלמדתי לתארים, למשל, כדי להגיע לשיעור בשמונה בבוקר, הייתי צריך לקום בחמש וחצי כי הפרוצדורה של הבוקר שלי לוקחת המון זמן".

לפני 32 שנים הוא לא חשב על אף אחת מהקריירות האלה: הוא רצה להיות צלם טבע. נקודת המפנה התרחשה לקראת סוף שירותו הצבאי כקצין מודיעין בחטיבת שריון. "החטיבה עלתה לכוננות בצפון, ואותי ועוד שני חיילים שלחו בג'יפ, שלא היו בו דלתות וגם לא חגורות בטיחות. אני נהגתי. קצת לפני עפולה הרגשתי שהברקסים קצת בעייתיים, אבל לא נתתי לזה את הדעת. אחרי עפולה התפוצץ צמיג, הרכב איבד שליטה ואני עפתי מהג'יפ ונפלתי על הגב. נפצעתי בעמוד השדרה הצווארי, והחוליה השישית בצוואר נפגעה. שני האחרים שנסעו איתי נפצעו קל".

"הרגשתי שאני נכנס לדיכאון קיומי חזק, למחשבות על מוות. הרגשתי שאין שום משמעות למה שאני עושה. הייתי צריך לשקוע, כי מתוך החושך המוחלט הזה נפתח לי כיוון חדש"

שלושה שבועות אחרי הפציעה הוא לא הצליח להניע אפילו את ידיו, אבל לאט-לאט התחילו לחזור לתפקוד מספר שרירים בגופו, בעיקר בצד ימין. "לא אמרו לי אף פעם שאני לא אוכל ללכת, כי הפגיעה שלי הייתה חלקית: חלק מסיבי העצב שרדו את הפציעה. בשיקום ניסו להביא אותי למצב שבו אלך. רק חודשיים לפני השחרור היה ברור שההליכה שלי לא פונקציונלית. זה היה תהליך ארוך, שרק בסופו הבנתי שאני אצא משם בכיסא גלגלים".

בשלב מסוים הוא הבין שצלם טבע הוא כבר לא יוכל להיות. כבר ממיטת בית החולים, כששכב בשיקום, נרשם ללימודי תואר ראשון במדעי החיים באוניברסיטת תל אביב. בשיקום הוא גם הכיר מרפאת בעיסוק שהפכה לאשתו (ואחר כך לגרושתו), ואיתה הביא לעולם ארבעה ילדים. "נרשמתי למדעי החיים כי זה נראה לי הכי קרוב לטבע", הוא נזכר, "אבל בדיעבד זה ממש לא. מצאתי את עצמי במעבדה והמשכתי לדוקטורט בנוירוביולוגיה".

אחרי שסיים את הדוקטורט והתחיל לעבוד בחברת סטארט-אפ בתחום הנוירוביולוגיה, הרגיש שהוא שוקע. "הרגשתי שאני נכנס לדיכאון קיומי חזק, למחשבות על מוות. הרגשתי שאין שום משמעות למה שאני עושה. הייתי צריך לשקוע, כי מתוך החושך המוחלט הזה נפתח לי כיוון חדש. הלכתי לכיוון של מדעי החיים בגלל האהבה שלי לטבע, וכל השנים ניסיתי גם לטייל ולצלם, ותמיד חזרתי מתוסכל כי שום דבר לא היה דומה לתוצאות שהיו לי לפני הפציעה. הייתי נורא מתוסכל, אבל לא הצלחתי להרפות מהפנטזיה. רק כשנכנסתי לשחור, לריק הזה, הצלחתי לשחרר את הדבר הזה, ופתאום נפתח לי פתח למשהו חדש: מיד ידעתי שמה שאני רוצה ללמוד זה פסיכולוגיה, כי אני רוצה לטפל באנשים".

תוך זמן קצר עזב את הסטארט-אפ והתחיל ללמוד את התחום החדש. כעבור כמה שנים הוסמך כמטפל קליני והחל לעבוד.

כיסא גלגלים כיתרון

לדעתו, העובדה שהוא נעזר בכיסא גלגלים אינה משפיעה על הטיפולים שהוא נותן. "זה אולי יישמע לך מוזר", הוא אומר, "אבל אני לא רואה את עצמי כנכה. אני רואה את עצמי כאדם שלם ובריא לכל דבר. אני כמעט לא רואה את כיסא הגלגלים. גם בשביל המטופלים שלי הוא נעשה בלתי נראה בשלב מסוים. אני יודע שבשביל הרבה מטופלים שמגיעים אליי, העובדה שאני יושב בכיסא גלגלים היא עדות לכך שעברתי סבל, שהתמודדתי עם משהו, ולכן אני יכול להבין את הסבל שלהם. מהבחינה הזו, כיסא הגלגלים הוא אפילו יתרון".

בשנה שעברה הוציא ספר בשם "להתעורר! מדריך רוחני-מעשי", שבו הוא מפרט התנסויות ותובנות בנוגע לגוף ולנפש, מתאר עקרונות לריפוי עצמי וסוקר היבטים שונים של אנרגיה, רוח וגם תזונה.

אם היית נתקל בספר הזה כאשר שקדת על הדוקטורט שלך בנוירוביולוגיה, איך היית מגיב אליו?

"הייתי אז רציונלי לגמרי. האמנתי במדע. כל מה שלא רואים, לא היה קיים מבחינתי, כך שלא הייתי מגיע בכלל לספר כזה, וגם אם כן, לא הייתי ניגש לקרוא אותו. אם הייתי קורא אותו, הייתי אומר שזה שטויות, הבל הבלים".

אז איך אתה מסביר את השינוי מאז ועד היום?

"עברתי דרך ארוכה ופתלתלה. יש כמה אירועים שפרצו את הסכר בחומת הרציונליות שהייתי מוקף בה. האירוע הראשון היה אחרי הדוקטורט, כשעבדתי בסטארט-אפ. ללא קשר לעבודה, לקחתי קורס בגרמנית במכון גתה. הקורס התחיל בשבע בערב, וערב אחד הגעתי, ירדתי מהאוטו והתחלתי להתגלגל עם הכיסא על הכביש. אז לא היו עליות וירידות למדרכה כמו היום. נסעתי לצד המכוניות, מהר, כמו שאני עושה כל דבר, ופתאום היד הימנית שלי החליקה ונעלה את הברקס של הגלגל הימני. הכיסא נזרק בצורה פראית

"אני לא רואה את עצמי כנכה. אני רואה את עצמי כאדם שלם ובריא לכל דבר. אני כמעט לא רואה את כיסא הגלגלים. גם בשביל המטופלים שלי הוא נעשה בלתי נראה בשלב מסוים"

ימינה. בדיוק הגיע מולי אוטו, ואני כבר ראיתי את הפגיעה שלו בי. ברגע האחרון קרה משהו, הוא עצר או סטה, ולא קרה כלום – אבל אני ראיתי לשבריר שנייה את הפגיעה.

"אחר כך נרגעתי, נכנסתי לשיעור וחזרתי הביתה כרגיל. כשהגעתי, אשתי שאלה אותי: 'תגיד, קרה לך היום משהו?' עניתי לה שלא, שכחתי מזה בכלל. שאלתי אותה באיזו שעה, והיא אמרה: 'ברבע לשבע בערך'. רק אחר כך, כשהייתי במקלחת, נזכרתי במה שקרה. פתאום אמרתי לעצמי: 'וואו, איך היא קלטה את זה? זו טלפתיה'. היה ברור שהיא קלטה משהו. זה היה הדבר הראשון שקצת זעזע את הרציונליות המאוד מוחלטת שלי".

לפני שמונה שנים, כשהחל ללמור רייקי, התמוטטה חומת הרציונליות לגמרי. "הייתה לי חברה שלימדה את זה, והיא שכנעה אותי לבוא ללמוד. באתי עם סקפטיות מסוימת, אבל אחרי שלמדתי את התחום הזה, הייתה תקופה שהייתי יושב על הספה פה, בבית שלי ביהוד, ועושה טיפולים לכל מיני חברים בחיפה או בתל אביב, וזה היה עובד. זו הייתה חוויה מדהימה. הייתי מטפל בכאב גב או בכאב ראש טורדני – והוא היה נעלם".

להפיץ את הידע

למרות הכיוון הרוחני שתפס, סברון עדיין מגדיר את עצמו כאיש מדע. "המדע האמיתי הוא פיזיקת הקוונטים, לא מה שחברות התרופות רוצות שנאמין בו. תרופות רק מורידות סימפוטמים, לא מרפאות. הגוף שלנו, לעומת זאת, יודע לרפא את עצמו".

איך אדם שיושב בכיסא גלגלים יכול לומר שהגוף יכול לרפא את עצמו? הרי אם כך, למה אתה לא נרפא?

"אני מאמין, ואני אפילו יודע, שיבוא יום ואני אלך. הגוף שלי נמצא בתהליך של שיפור מתמיד. אני מתפקד היום יותר טוב מאי פעם, באופן שאי אפשר להשוות משום בחינה שהיא. אני מצליח לעמוד המון היום. אני יודע שיום אחד אני אלך, אני רק לא יודע כמה זמן זה

"אני יודע שיום אחד אני אלך. אם הייתי עוזבהכול עכשיו ומתעסק רק בלרפא את עצמי, אני מניח שזה היה קורה הרבה יותר מהר. אבל אני לא ממהר לשום מקום"

ייקח. אם הייתי עוזב הכול עכשיו ומתעסק רק בלרפא את עצמי, אני מניח שזה היה קורה הרבה יותר מהר. אבל אני לא ממהר לשום מקום. פעם נורא בער בי שזה יקרה כבר, אבל היום אני לא ממהר. יש לי גם משפחה וקריירה, ואני לא רוצה להפסיק לחיות בשביל זה".

חוץ מלקום וללכת, לסברון יש עוד כמה מטרות, בעיקר בתחום הרוחני. "אני רואה את החיים כמסע מרתק ומאתגר", הוא אומר. "המסע שעברתי, המעבר מהמדע אל הרוח, יצר אצלי הבנה מאוד עמוקה של העולם הפסיכולוגי והנפשי של הרוח והאנרגיה. מעבר לזה, הפציעה שלי גרמה לי לחוות את הדברים, ואני עושה ניסיונות עם הגוף שלי. הגוף שלי הוא כמו מעבדה. אני מרגיש שהדבר שאני צריך לעשות בחיים הוא להמשיך להפיץ את הידע הזה ולהמשיך בריפוי – גם של עצמי וגם של אחרים".

_________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: