מרדוק. פתאום היא התחילה לשיר במקום לדבר על כתיבתה. הקהל נדהם (צילום: gettyimages)
מרדוק. פתאום היא התחילה לשיר במקום לדבר על כתיבתה. הקהל נדהם (צילום: gettyimages)

אייריס מרדוק, סופרת ופילוסופית אירית, נולדה ב-1919 ומתה ב-1999

כל היושבים נושאים אליה מבט מצפה. היא קמה על רגליה ועומדת נוכח הקהל שהגיע לאוקספורד כדי לשמוע אותה מספרת על כתיבתה. אין לה צורך בדפים כתובים: היא מיטיבה לדבר. שקט נופל. היא מחכה רגע, פותחת את הפה ולמרבה התדהמה פוצחת בשיר - מדריגל אליזבתני, "ברבור הכסף". שירתה נעימה לאוזן. כנראה ירשה את הכישרון מאמה, שהתעתדה להיות זמרת אופרה אבל ויתרה על החלום כשהתחתנה.

הפליאה של הקהל, ההשתאות הנבוכה, מסמנות תחילתה של דרך שתימשך כמעט חמש שנים: תודעתה של אייריס מרדוק, הסופרת והפילוסופית המבריקה, הלכה ודעכה במחלת האלצהיימר, שסימניה המובהקים התגלו לראשונה באותו יום באוקספורד, בהרצאה שלא התקיימה.

במשך כל השנים האחרונות לחייה סעד אותה ג'ון ביילי, בעלה. "אחת ההנאות בחיי נישואים היא לטפל, לא להיות מטופל", אמר. מחלתה חשפה בו פן הורי שלא היה ער לקיומו עד אז. מרדוק החליטה לוותר על אימהות, והוא מעולם לא התנגד לרצונותיה.

בני הזוג חיו בביתם שבאוקספורד כפי שאהבו: בתוך אי-סדר מוחלט. במטבח נערמו מחברות ויומנים, גלויות דואר וציורים, עציצים שבחלקם צמחים פורחים ואחרים נבולים ויבשים, צנצנות שתכולתן לא מזוהה, קעריות עם שיירי דייסה, כלים ובהם מלפפונים חמוצים, ספרים של מרדוק בשפות שונות, ספרים על אלצהיימר, ערימות עיתונים וכתבי עת. בחדרים גלשו הספרים מהמדפים לרצפה. אפילו בחדר האמבטיה נמצאו ספרים בשפות רבות, כולל ספרים ללימוד דקדוק בהולנדית ובאספרנטו. על הרצפה בחדר העבודה של מרדוק, שעוטר בשטיחים מזרחיים ובתמונות של סוסים וילדים, היו ערימות נוספות של דפים. בסלון, שנפתח לגינה, היו לא מעט בקבוקים ריקים.

הם אהבו להיכנס יחד למטבח, להציץ בסקרנות ילדותית לתוך הארונות ולתהות מה יגלו שם. פעם, סיפר ביילי, נעלמה להם פשטידת בשר. הם חיפשו אחריה, ובמשך שנים העלו את האפשרות שאולי יום אחד תשוב ותופיע.

לאחר מותה של מורדוק הגיעו לביתו של האלמן נשים שניסו בנדיבותן לסדר למענו את המהומה. נבצר מהן להבין שהוא חי כך לא בלית ברירה, אלא מתוך העדפה. אשתו חשה בְּעָתָה מפני האפשרות שמשהו יפריע לה לכתוב. המחשבה שתהיה רעיה מן השורה, אישה שגרתית שמסורה לסדר יום ביתי ולצרכים של אחרים, הייתה בעיניה בלתי נסבלת. אורח החיים הזה התאים גם לביילי, בעצמו סופר ופרופסור לספרות אנגלית.

בתחילת נישואיהם התבדח איתה פעם והעניק לה שי ששיעשע מאוד את שניהם: סל תפירה, שניצב תמיד על שולחן הכתיבה שלה, סגור וחסר שימוש, סמל לנשיות הרגילה, המקובלת, שאותה דחתה מעליה.

ויתרה על תבונתה

אייריס מרדוק הייתה סופרת פורייה מאוד. היא כתבה 26 ספרי פרוזה וכן מחזות ומאמרים פילוסופיים. ב-1987 העניקה לה מלכת בריטניה תואר אצולה. אותה אישה מבריקה ויצירתית נהנתה בשנות חייה האחרונות לצפות בסדרות טלוויזיה שנועדו לפעוטות. "היא נהפכה לפעוטה בת שלוש", העיד בעלה וסיפר כי אחרי שהאכיל אותה בבננה מעוכה או בגלידה, נהג לשבת איתה יחד במשך שעות. הוא הסביר לה בדיחות מעברם המשותף, ושניהם השמיעו זה לזו קולות פטפוט של חיות.

לאחר מותה כתב ביילי שתי ביוגרפיות על חייה - "קינה לאייריס" ו"אייריס וג'ון", שעובד לסרט מצליח בכיכובן של קייט ווינסלט וג'ודי דנץ'. הוא לא דילג על שנות חייה האחרונות, הקשות. לדעתו, היא תמיד הייתה ערה לאפשרות שתלקה בַּמחלה. בעיניו, היא במידה מסוימת "ויתרה" על תבונתה. ייתכן שגרם לכך הדמיון העשיר שלה, זה שאיפשר לה לברוא דמויות בעשרות הרומנים והסיפורים שכתבה. הרי גם לפני שחלתה, הסביר, חיה תמיד בניתוק חלקי מהמודעות.

כשנשאל אם הוא מרגיש שלם עם העובדה שחשף אותה כך בספריו, אמר: "היא תמיד עודדה אותי לעשות כל מה שנראה לי נכון. אין לי שום ספקות בעניין הזה".

זמן לא רב אחרי מותה נשא ביילי לאישה את אודי וילרס, אחת מידידותיהם המשותפות. בראיון עיתונאי העידו השניים שנושא השיחה החביב עליהם הוא מרדוק. האישה השנייה גם סיפרה שביומו הראשון של ירח הדבש שלהם אמר לה ביילי: "בחיים לא התגעגעתי לאייריס כל כך כמו ברגע זה".

ראיון עם מרדוק