עדינה לוי, אשתו של רמי, עוד לא לגמרי התאוששה מפיגוע הדקירה בסניף
של הרשת המשפחתית במישור אדומים לפני כחודש. עם זאת, חשוב לה להדגיש את החזרה המהירה לשגרה.
"שעה אחרי האירוע פתחנו את החנות וקונים יהודים וערבים המשיכו בקניות", היא משחזרת. "אנחנו מעסיקים עובדים בלי הבדל דת, מין וגזע, יש לנו עובדים ערבים לויאלים ומפרגנים, ולא מעטים מהם הביעו הזדהות וצער ושאלו אם צריך עזרה. מעשה נפשע של מפגע שרוצה לחבל בדו־קיום לא ירתיע אותנו. חבל שיש מי שמנסה לפגוע במרקם השברירי, אבל אנחנו נמשיך כרגיל, מאוחדים בדיעה שאפשר לחיות ולעבוד ביחד בכבוד הדדי ובשלום".
את רמי לוי אין צורך להציג. 30 סניפי רשת המרכולים שלו הפכו את שמו שגור בכל בית בישראל כמעט. אבל מי מכיר את סמנכ"לית הרשת, עדינה לוי? בניגוד לבעלה, בדרך כלל היא מעדיפה להישאר מאחורי הקלעים, ולא התמסרה בקלות לפנייתנו. "קשה לי עם החשיפה", אמרה.
נפגשנו בביתה החדש של משפחת לוי בשכונת מלחה בירושלים, וילה תלת־קומתית מרווחת המשקיפה על נופי העיר. המדרגות מובילות לחצר מטופחת שעיצובה טרם הושלם, במרכזה בריכה עם רצפת טורקיז וסביבה פזורים הצעצועים של הנכדים.
"קנינו את השטח לפני כעשר שנים והבנייה נמשכה שבע שנים", אומרת לוי, וחיוך עולה על פניה. שמש חורפית מאירה את החלל הגבוה שבו שולטים גוונים של שמנת, בז' ואפור. העיצוב נקי, נעים ולא מנקר עיניים. המטבח המאובזר מתחבר לפינת אוכל ולסלון בהיר, שמשדר נינוחות.
בני הזוג לוי – עדינה (54) ורמי (59) – הם הורים לארבעה: יפית (31), נשואה לאופיר אטיאס, אם לשלושה (בני 6.5 ו־5 ובת 3), מנהלת השיווק של רשת המרכולים; רינת (25), סטודנטית לתקשורת ושיווק במכללה למינהל; קובי (22), איש מחלקת הסחר של הרשת; ושיר (21), משוחררת טרייה מהצבא (שירתה כסמלת מבצעים בחיל האוויר), שמתכוונת ללמוד משפטים ובינתיים מתלווה לאחותה יפית בעבודתה.
עדינה לוי (עדי, בפי חבריה) נולדה בירושלים, בת שנייה למשפחת בן סימן טוב, שבה חמש אחיות ואח. גדלה בשכונת בקעה ולמדה בבית הספר השכונתי שלה. משם עברה לבית ספר סליגסברג, למגמת קצרנות. בצבא שירתה כקצרנית.
אחרי השחרור החלה לעבוד בבנק הפועלים. "התחלתי כטלרית, עברתי למטבע חוץ ומשם למחלקת עסקים", היא משחזרת תוך הגשת מאפים מעשה ידיה של בתה, שיר. "ההתקדמות שלי הייתה מהירה. אם לא הייתי מצטרפת לשיווק השקמה, בטח הייתי בנקאית היום".בגיל 22 נישאה לרמי לוי. "הכרנו במועדון בשכונה, כשהייתי בת 16 וחצי ורמי היה בן 21 וחצי. פער הגילים בינינו לא הפריע להורים שלי", היא אומרת. "הם סמכו עליי וגם על האחיות שלי. הייתה לנו משמעת עצמית. ידענו עם מי לצאת ומתי לחזור. חוץ מזה, רמי היה בחור טוב".
באותה תקופה השתחרר לוי מהצבא וניהל חנות זעירה בשוק מחנה יהודה, שסבו הוריש לאביו. הוא קרא לה "מקור הזול" ומכר בה קטניות, חומרי ניקוי וטואלטיקה. "היום החנות הזאת היא אתר תיירותי", היא אומרת וצוחקת.
יפית, בכורתם, נולדה ב־1983, כשנה לאחר נישואיהם. "בבנק עבדתי יום מפוצל, בתנאים שקשה לגדל בהם תינוקת", היא מסבירה. "לקחתי שנת חופשה ללא תשלום, ובסופה התפטרתי. כשהתכוונתי לחפש עבודה, רמי הציע שאבוא לעזור לו להפקיד צ'קים ולכתוב חשבוניות. היה לי משרד בעליית הגג של החנות בשוק, הלכתי בו בראש כפוף, כדי שלא להיתקל בתקרה".
מתי התחלתם להתרחב?
"כל הזמן התפתחנו. רמי היה מחליט ומיד מבצע: לקנות את החנות ממול, לקנות את החנות ליד, לקנות מחסן בגבעת שאול ועוד נכסים. הוא הוסיף עוד נהג ועוד משאית. גם שעות העבודה שלי התארכו – משעתיים־שלוש ביום ל־12-10 ביום. עבדתי קשה, חבל על הזמן. גידלתי ארבעה ילדים ועבדתי במשרה מלאה, לקחתי את הילדים לחוגים, עשיתי איתם שיעורים, לא החסרתי מהם כלום. בערב הרדמתי אותם ועבדתי בבית עד חצות – חשבונות, צ'קים, קופות. אלה היו שנים של עבודה קשה מאוד".
רמי היה מתייעץ איתך?
"לא ממש. בהתחלה הוא התייעץ יותר, אחר כך כמעט שלא. הוא בעיקר סיפר לי על התוכניות שלו: 'אני הולך לקנות את השטח הזה, אני מתכוון לבנות פה סופר, שם סופר'. אני התמקדתי בניירות, בחשבונות. הורדתי אותם ממנו והוא היה פנוי לחזון ולעשייה".
קרה שחששת מצעד כלשהו וניסית לעצור אותו?
"פעם אחת. כשהוא עמד לפתוח סניף שלישי בתלפיות, ניסיתי להגיד לו שלא צריך שם עוד סניף. הוא לא שמע לי, ובדיעבד התברר שטעיתי. אני לא מתערבת ביוזמות שלו וסומכת עליו. הרי יש לו קבלות בתחום, אין לי ספק שהוא רואה את התמונה נכון".
בתכם, יפית, נחשבת ליורשת שלו. איפה את בתמונה?
"הנה אני", היא משיבה ומגישה לי כרטיס ביקור, שעליו מתנוססים רק שמה ופרטי ההתקשרות עמה. "כשביקשו ממני לנסח את הכרטיס, הציעו לכתוב שם 'סמנכ"ל', התואר הרשמי שלי ברשת. סירבתי. אני לא רוצה תארים ולא אוהבת אותם. קטונתי, אני אחד האדם.
"בעיניי מספיק שאחד מבני הזוג יהיה בפרונט. אני שותפה לעשייה של רמי ב־100% ומפרגנים לי על זה. תמיד הייתי צנועה ולא השתניתי. יפית היא מהדורה נשית לרמי. מגיל 14 היא איתנו בעסק, וחזרה אליו אחרי שירות צבאי כמדריכת ספורט. היא מנהלת השיווק של הרשת וגם של מועדון הלקוחות, והיא בולדוזרית. תוך כדי גידול שלושה ילדים למדה לתואר ראשון ושני במינהל עסקים ועכשיו חושבת על דוקטורט".
היא גם חזרה בתשובה. כולכם מתחזקים?
"יפית ובעלה, אופיר, חזרו בתשובה, אבל כולנו אנשי אמונה. ההתחזקות שלנו באה מתוך הכרת הטוב ומההבנה ששום דבר אינו מובן מאליו ושצריך להודות לבורא עולם על מי ומה שאנחנו".
עדינה מצביעה על ספר תפילה שמונח לצדה. "הנה, סידור שקיבלתי מהבן שלי. כל בוקר אני קוראת את ברכות השחר ומודה לבורא עולם. זה כל כך מחזק, לפתוח ככה את היום. החזות החיצונית שלנו חילונית, אבל רמי מניח תפילין כל בוקר, אנחנו שומרי שבת ואני מודה לאל על זה, כי כך אני מרוויחה משפחה וערכים. כשאני נכנסת לחדר של הבן שלי, הוא נעמד באופן טבעי, מתוך כיבוד אב ואם. בלילות שבת אין אצלנו טלוויזיה או טלפון. יושבים סביב השולחן שעות, מדברים, מקשיבים, שומעים אחד את השני, משתפים במה שהיה במשך השבוע".
גם בענייני עסקים?
"אי אפשר שלא, כי בסך הכל כולנו בעסק. אבל מובן שגם מדברים דברי תורה, מספרים את פרשת השבוע, מברכים, שרים שירים ישראליים ופיוטים לשבת. בשבת בבוקר, כשקובי ואופיר חוזרים מבית הכנסת, אנחנו עושים קידוש עם ארוחה חלבית. תמיד יש אורחים. אני אף פעם לא יודעת כמה אנשים יהיו סביב השולחן. הבית שלנו פתוח".
החברים מפרגנים להצלחה שלכם?
"אני לא מרגישה קנאה, אנחנו עם כולם בגובה העיניים, לא מתנשאים – וככה אנחנו מחנכים גם את הילדים. החברים יודעים שהכסף לא בא לנו בקלות והכל מעבודה קשה סביב השעון. אני מתפללת שאני לא אקנא באף אחד ושאף אחד לא יקנא בי".
מה בכל זאת השתנה בחייכם מאז שהפכתם לשיאני שכר?
"אני לא מרגישה שמשהו השתנה. אנחנו לא קופצים מעל הפופיק. נשארנו אותו דבר. את הכספים אנחנו משקיעים בפיתוח העסק".
ובכל זאת, את מרוויחה 1.2 מיליון שקל בשנה, כלומר 100 אלף שקל בחודש. זה לא בדיוק השכר הממוצע במשק.
"אל תשכחי שזה ברוטו", היא מוחה. "45% מהסכום יורדים כמסים, ומה שנכנס – עף!".
עם משכורת העתק שלך, איך את מרגישה מול קופאית שמרוויחה שכר מינימום?
"יש לנו 5,000 עובדים ומגוון של בעלי תפקידים ודרגות שכר: מ־24 שקל לשעה ועד סכומים גבוהים. השכר תלוי בהרבה גורמים: שעות עבודה, היקף המשרה, ותק. אנחנו משלמים מעל שכר המינימום והעובדים שלנו נמצאים בהסכם קיבוצי, כלומר מקבלים הבראה, חופשה שנתית, ביגוד, משכורת 13, שעות נוספות ועוד – כל מה שצריך ומעבר לזה".
שמעתי שבעלך הציע להעלות את שכר המינימום ב־1,000 שקל לחודש. למה לא עשה זאת ברשת?
"כבר שנים הוא אומר שצריך להעלות את שכר המינימום, אבל הוא לא יכול לעשות את זה לבד. אנחנו נמצאים בתחרות מול אחרים. אם וכאשר כולם יעלו – הוא ישמח לעשות את זה".
לפני כשנה וחצי הוזמנה לוי לחקירה ברשות לניירות ערך, בעקבות החלטת מועצת המנהלים של החברה לאשר לה בונוס שנתי בסך 2.3 מיליון שקל. עלה חשד כי הבונוס אושר באופן לא תקין על ידי בעלי העניין בחברה, ש־52% ממנה נמצאים בבעלות החברה המשפחתית ו־48% בידי הציבור.
"מאחר שאנחנו חברה ציבורית, אישור השכר לבעלי העניין – רמי, אני ובני המשפחה – חייב באישור בעלי המניות", אומרת לוי. "הרשות לניירות ערך חשדה שהאישור לא נעשה לפי החוק ואז זימנו אותי, את רמי, את החשב ואת עורך הדין של החברה לחקירה נפרדת, בו־בזמן.
"זה היה הזוי! לא האמנתי שאני בסיטואציה הזאת. לקחו לי את הטלפון, ישבתי עשר שעות מול חוקר ששאל שאלות שחזרו על עצמן. לא הבנתי על מה המהומה, כי אנחנו הולכים לפי החוק ולא נסכן, ולו במעט, את הקיים. בסופו של דבר זה התברר כעורבא פרח. עשינו הכל בצורה הכי חוקית וישרה".
תגידי את האמת, מי עושה למענך את הקניות?"כשאני עסוקה, אני נותנת רשימה לבחור שעובד איתי, אבל בדרך כלל אני עוברת בין המדפים, ממלאת שקיות ומשלמת כמו לקוחה רגילה".
את קופצת לפעמים למכולת השכונתית?
"לא".
מי מבשל בבית?
"אני מבשלת בעיקר בסוף השבוע. יום שישי הוא יום המטבח. אני עושה הכל לבד, ומכיוון שרמי עיראקי ואני חלבית, האוכל שלנו מעורב. בצהרי שישי אוכלים קובה, ובערב שבת – אוכל ישראלי".
איך את מפנקת את עצמך?
"השעות שלי עם הנכדים הן פינוק בשבילי. אחת לשבוע, אחר הצהריים, אני נפגשת עם חברות מהתיכון בבית קפה. לקוסמטיקאית אני לא הולכת, אני בונה ציפורניים ועל השיער שלי מופקדת אחותי הספרית. מסאז' אני עושה לעתים רחוקות. אין לי הרבה זמן לפינוקים, אבל אני מאוד נהנית ממה שאני עושה".
את קונה בגדי מעצבים?
"אני קונה ברשתות עממיות לגמרי. זה לא מה שמעניין אותי!".
על אילו הנאות ויתרת מחוסר זמן?
"על ספורט – כל יום אני מחליטה שצריך להתחיל, ועל ספרים – אני אוהבת מאוד לקרוא, אבל לא מספיקה. הנה, כבר כמה שבועות אני קוראת את 'מלכת היופי של ירושלים' ולא מסיימת".
אנחנו נוסעות לביקור במשרדה של לוי, הממוקם מעל לאחד משלושת הסניפים של הרשת בתלפיות. החניון עמוס מכוניות של קונים ולוי נאלצת לחפש מקום חניה למכונית הסקודה הצנועה שלה במשך זמן לא מבוטל. המשרד שלה ממוקם בין שאר החדרים, ללא היררכיה. "אני עובדת הרבה שעות, וזה מהווה דוגמה אישית", היא אומרת, ומדגישה: "לעולם אני לא אומרת 'היא עובדת שלי', אלא 'אנחנו עובדים ביחד'".
הדלת במשרד פתוחה. על הקירות: תמונות משפחתיות, על השולחן וסביבו: אלפי מסמכים בסדר מופתי. "כשאני צריכה מסמך מסוים, אני יודעת בדיוק מאיפה לשלוף אותו", היא צוחקת.
אילו סכומים עוברים תחת ידייך?
"סכומים אדירים! אם קונים קרקע, למשל, אני יכולה לחתום על צ'ק של 100 מיליון שקל".
היד רועדת כשאת חותמת על צ'קים כאלה?
"לא, כי אני יודעת בוודאות שהסכומים מדויקים".
בלתי מספיק או גאון: רמי לוי נזכר בתלאות שעבר
בזמן הריאיון, קופץ רמי לוי לביקור ומציץ ברשימת השאלות שלי. "יש לך כתב של רופאה, אני לא מבין כלום", הוא אומר. "אני דיסלקט. אף אחד לא מבין את הכתב שלי. בכל המבחנים קיבלתי 'בלתי מספיק'", הוא מוסיף ומתיישב לצדנו. "בכיתה ד' נשארתי כיתה. זה היה סיוט. ידעתי את החומר ולא יכולתי להביע את עצמי בכתב.
"במגמת מכונאות באורט חניכים בירושלים לומדים יום בשבוע ועובדים חמישה. במבחנים העיוניים קיבלתי ציונים גרועים, אבל במבחנים המעשיים נחשבתי גאון. בגיל 14 וחצי כבר הייתי מנהל מחלקה במוסך. פתרתי בעיות ותקלות שבעלי ותק של 30 שנה לא הצליחו לפתור".
היום הדיסלקציה מפריעה לך?
"לפעמים. אני מרצה בכל האוניברסיטאות, על כלכלה, עסקים, פוליטיקה, אבל זוכר איך הרגשתי אז".
עדינה: "רמי חבר בגוף של אנשי עסקים ישראלים ופלסטינים לקידום השלום, וכשנסענו לכנס הכלכלי העולמי בדאבוס שבשוויץ, נפגשנו שם עם ראשי המשק העולמי. בגלל שרמי דיסלקט, עזרתי לו לתרגם מעברית לאנגלית".
רמי, אתה נתקל באנשים שלא התחשבו בך כשנזקקת לכך?
"כשהופעתי בתוכנית 'שיחת נפש' של פרופ' יורם יובל סיפרתי שלא התקבלתי לבית הספר מבואות ים במכמורת. בתגובה התקשר אליי המנהל הנוכחי והזמין אותי לבוא להרצות לתלמידים".
_________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- רוני דיין מתקשה להסתגל למשפחה המפורסמת
