בכניסה האפלולית לביתה של רחלי אברהם־איתן (58) בישוב רעות קיבלו את פניי חמישה פרחי גן עדן בשיא פריחתם. בטרם פתחה לי את דלתה עוד הספקתי לשים לב לניגוד הזה שבין כרבולות הפרחים הבוהקות, המאירות את סביבתן בכתום עז, לבין הגינה האפורה והמוזנחת שמקיפה אותם. אחר כך, בצאתי משם, חשבתי שכך בעצם היא חיה את חייה. גם הם מלאי תהפוכות וניגודים.
13 אחים ואחיות יש לה, ומתוכם ליוותה חמישה בדרכם אל העיוורון. אחר כך נהרג בתאונת דרכים אחיה הצעיר אבשלום, וכשהמשפחה כבר הצליחה להתמודד איכשהו עם כל הכאב הזה, החליט גם גופה שלה לבגוד בה. 75 מנות דם נדרשו כדי להשיב אותה לחיים לאחר לידתו של בן זקוניה, וגם חמישה ניתוחים שעברה מאז לא ממש סייעו בתיקון כל הנזקים שנגרמו.
ובכל זאת, מכאובי הגוף וחולשתו לא מנעו ממנה לעשות דוקטורט בספרות עברית, להקים בהתנדבות את "בית הסופר" במודיעין, לאסוף סביבה מאות חובבי שירה וכותבים, ולהוציא לאור את כתב העת לספרות ולאמנות "שבילים". עכשיו היא מוציאה לאור את ספר שיריה השמיני, "בובת האשבול" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), המוקדש לזכר אחותה ברוריה, שנפטרה מסרטן לפני שנה.
היא גדלה במושב עמקה שבגליל המערבי. הוריה עלו מתימן עם קום המדינה. היא זוכרת בית וסביבו משק חי, גן ירק ובוסתן, שסיפקו אוכל למשפחה הגדולה, וגם שפע של ספרים, "כי אבא, כמו שאר התימנים, האמין בשילוב של עבודה ולימודים". היא עצמה התחילה לקרוא בגיל ארבע. "המורה שלי הייתה אחותי הבכורה מרים, שנולדה כשאמא שלנו הייתה בת 17. מרים לימדה את כולנו לקרוא. גם את אמא. אני חושבת שזה היתרון הגדול של משפחה גדולה - תמיד יש לך כמה הורים. מכל אחד מהם את מושפעת, ובזכותם את גם לומדת לקבל סמכות ולהאציל אותה הלאה. במשפחה גדולה לומדים לחיות בקבוצה, לראות את הזולת, להתחשב".
את לא זוכרת גם קושי?
"אני זוכרת שהיה מחסור לפעמים ושתמיד הייתה עבודה לעשות, אבל מעולם לא הרגשתי מסכנה. היה לנו בית עם המון שמחה וצחוק. כל אח גדול נתן תשומת לב לקטנים וטיפל במי שנזקק לעזרה. אני, למשל, הייתי אחראית על סבתא רומיה. לפני כן היא טיפלה בכולנו, ואז נפלה ונהייתה משותקת וכולנו ידענו שעכשיו תורנו לטפל בה.
"למדתי לעשות הכל בלי להתלונן. כשהחברות שלי שיחקו בבובות שקנו להן בחנות, אני הכנתי לעצמי בובות מתפרחות של קלחי תירס שנקראות אשבול. הייתי קולעת להן צמות מהשערות הארוכות של התירס וקושרת בסרטים צבעוניים. היום, כשרואים תירס רק בסופרמרקט, אנשים לא יודעים שבגן הירק השערות האלה מופיעות בכל מיני צבעים, חום זוהר, ג'ינג'י, סגלגל, בלונד. העצב הגדול על מותה של ברוריה אחותי החזיר אותי שוב אל התקופה ההיא ואל בובות האשבול. לכן קראתי לספר בשם הזה".
כשהייתה בת 16, גילה אחיה יוסי, המבוגר ממנה בשנתיים, כי הראייה שלו נפגעה. "הוא היה ילד מחונן, קרא המון, ואפילו קיבל פרס מנשיא המדינה על למדנותו. בדיעבד התברר שהקריאה המרובה האיצה מאוד את התפתחות מחלת הרטיניטיס פיגמנטוזה, שפגעה בעיניו. מדובר במחלת עיניים על רקע גנטי, שפוגעת בתאים קולטי האור שברשתית וגורמת לניוונם. עם הזמן נוצרים כתמים על הרשתית, והם מגבילים עוד יותר את היכולת לראות".
למרות הפגיעה, אחיה התעקש לשרת בצבא, אבל אחרי כמה חודשים, באחד מניווטי הלילה, נאלץ להודות שהוא כמעט לא רואה ונאלץ לעזוב. אצל האח שמעון, שהפסיק ללמוד בכיתה י"א בגלל אימוץ העיניים בעת הקריאה, הראייה נפגעה פחות. הוא הספיק לשרת בצבא באופן מלא לפני שהתעוור. האחות ציפורה הייתה הבאה בתור. היא גילתה שראייתה מתדרדרת כשהחלה ללמוד סיעוד בבית ספר לאחיות בחיפה. אז התברר כי העיוורון ממתין גם לאחים ששון ובת שבע.
לא היית מבועתת? לא פחדת שזה יקרה גם לך?
"דאגתי נורא. פחדתי. הלב נקרע לי כששמעתי אותם מתארים את החשיכה שמשתלטת עליהם. מה שקצת עזר להתמודד היה ההיכרות רבת השנים עם העיוורון. סבא שלנו, אבא של אבא, איבד את ראייתו עוד לפני שעלה ארצה. הייתה לו 'שעורה' בעין ומרפא ערבי בתימן פגע בו כאשר דקר את עיניו. זה לא הפריע לו להיות אדם שמח, ששר פיוטים בקול נפלא, הלך מדי יום לבית הכנסת ויצא לטיולים בשדות ואצל חברים".
אחרי שסיימה את התיכון הלכה ללמוד ספרות באוניברסיטת בר אילן. "אבא לא הרשה לי ללכת לצבא, אבל הסכים שאלמד באוניברסיטה כדי שאוכל לסייע ליוסי. כשהוא למד כלכלה, אני למדתי ספרות. בין שיעור לשיעור ובין עבודה לעבודה נדדנו בין רופאים מומחים. שוב ושוב אמרו ליוסי שלרפואה אין פתרון, אבל הוא לא ויתר. בהתחלה הוא עוד כתב במחברות עם טושים עבים מאוד, כדי שיוכל לראות. כשהראייה שלו התדרדרה עוד יותר, הקלטתי בשבילו את ההרצאות והקראתי לו מספרי הלימוד.
"כך נהגנו כולנו. אף אחד מהאחים והאחיות שהתעוורו לא הרגיש שהוא בודד במערכה. ברגע שהבנו שאין תרופה, השקענו את הזמן במעשים ולא בדיבורים. זה היה המודל להתנהגות אצלנו בבית. לא היה זמן למסכנות ולמחשבות מיותרות. אני זוכרת, ממש בגעגוע, את השבתות שבהן הייתי יושבת ומקריאה לכולם ספרים שלמים של ז'ול וורן.
"מאוחר יותר יוסי וששון למדו לנגן והקימו עם האחים הצעירים את להקת 'כוכבי האש'. במשך כמה שנים הם הופיעו בחתונות ובאירועי תרבות, וכשהיו חזרות אצלנו בבית, כל צעירי המושב נהרו אלינו. הלהקה אפילו הוציאה שני שירים, שהושמעו ברדיו, אבל אז אחי אבשלום נהרג בתאונת דרכים, מיד לאחר שהשתחרר מצה"ל, והכל נגמר".
היא נישאה בגיל 22, אחרי שסיימה תואר ראשון בספרות. "עברנו לגור בירושלים, והחיים שלי נהיו פתאום שונים לגמרי מכל מה שהכרתי עד אז. התגעגעתי למשפחה, שנשארה בצפון, וגם העובדה שבמשך שנים התקשיתי להרות לא תרמה להרמוניה ביני וביו בעלי".
ואז הגיעו הלידות. בכורה, לישי, בן 31 היום. הבת שירלי בת 28, "ואת בן הזקונים שלי, ליאהב, ילדתי בניתוח קיסרי וכמעט איבדתי את חיי. הרופא פגע לי בעורק פנימי חשוב ואני דיממתי במשך שעות, עד שהגעתי למצב של מוות קליני. אני עדיין זוכרת במדויק את ההרגשה הזו, כשאני שוכבת שם ומרגישה שנהר של דם פשוט זורם מתוכי. אני עדיין מסוגלת להרגיש את הידיים ש'בונות בתוכי סכר', כמו שכתבתי בשיר 'כמעט מלאך'. הרגשתי שאני מרחפת מעלה מעלה. גוססת לאט לאט. רק הקול של התינוק משך אותי בחזרה אל גופי המת.
"התעוררתי לאחר שקיבלתי עירוי של 75 מנות דם. אני זוכרת שמסביבי ריחפו רופאים נרגשים, שאמרו: 'ברוך מחיה המתים'. אל החוויה הקשה הזו, שהייתה סוריאליסטית לגמרי, העזתי לחזור רק אחרי שנים. לפני כן לא יכולתי לגעת בה. פחדתי שאתפרק לרסיסים".
כשהחלימה מהלידה הקשה החליטה שהיא רוצה לחזור ללמוד. בעלה, היא אומרת, התנגד. "הוא טען בעקשנות שאם לו יש רק תואר ראשון, אין סיבה שלי יהיו יותר תארים. גם יועצת הנישואים שאליה הגענו הסתכלה עלי בזלזול ושאלה 'את רוצה זוגיות או תואר?', כאילו שאי אפשר גם וגם. היו לי שנים קשות של כאב ומאבק, עד שהתגרשתי. הילדים היו אלה שאמרו לי: 'די, אמא, תתגרשי'".
מה קרה לאחייך שהתעוורו? מחלת העיניים הופיעה גם בדורות הבאים?
"לא. אמי מוקפת בנכדים, נינים ובני נינים, וכולם, תודה לאל, רואים", אומרת רחלי ומספרת שהאחות ציפורה נישאה, ילדה שלוש בנות ובן, ואחרי הלידה הרביעית כבר התעוורה לחלוטין, "אבל יש לה משפחה חמה ואוהבת שמטפלת בה". גם שמעון, שכבר זכה בתואר "עובד מצטיין" במקום עבודתו ב"מלבן", נישא וגידל שלוש בנות, ובמשך שנים, מדי בוקר, היה הוא, העיוור, מוביל את בנותיו לגנים ולבית הספר".
"יוסי, שלא נישא, סיים תואר שני בכלכלה ומאז עוסק בעבודות התנדבות שונות. ששון בחר להיות בן ממשיך במושב. היום הוא נשוי ואב לשלושה, חקלאי המנהל את כל המשק למרות עיוורונו.
"הוא זה שמבשל ומפנק את אמא ואותנו. אדם שמח ואופטימי, שיוצא לבד למטעים. אותי זה מפחיד, אבל הוא עושה את זה לגמרי בטבעיות כי יש בו כוח פנימי מרשים. בכלל, ששון הוא זה שמחזק אותי ומשמש לי מקור לתעצומות הנפש. בפעמים שבהן הייתי במצבים של עיוורון הלב, כי הרי העצב תמיד מעוור אותנו, הוא היה זה שפקח את עיניי. את השיר שלי 'רטיניטיס פיגמנטוזה' כתבתי עליו".
"גם אחותי בת שבע נישאה וילדה שלושה ילדים. בצעירותה עבדה בחברת אדריכלות, אבל המאמץ בלידות דרדר מאוד את ראייתה והיא נאלצה לעזוב את התחום. "אחרי שכתבה שני רומנים, הפכה למטפלת אלטרנטיבית. היום היא גרה במושב גורן בגליל, יש לה ממלכה של צימרים וספא, ומכל הארץ ומחו"ל נוהרים אליה".
אבל דווקא כשכל אחיה ואחיותיה הסתדרו והתבססו בחיים, וגם שלושת ילדיה התחילו לקטוף תארים ולהתקדם ונדמה היה שהדברים סוף סוף מסתדרים, שוב קרה במשפחתה משהו נורא.
"לפני שנה נפטרה אחותי הגדולה ברוריה, שהייתה בשבילי כמו אם שנייה. אישה חמה, מקבלת, אוהבת. במשך 19 שנה ראיתי כיצד היא מתמודדת עם מחלת הסרטן, אבל עד ימיה האחרונים המשיכה לעבוד בבית ולתפקד ותמיד הצחיקה את כולנו כי לא הייתה מסוגלת לראות אנשים עצובים. כשתש כוחה, היא פשוט ביקשה מאתנו לא להיות עצובים, ונפטרה. זה קרה יום לפני חתונתו של בני הבכור, ואני לא הודעתי לו כדי שלא יבטל את החתונה.
"אחרי לילה ללא שינה, שבו מצאתי מפלט בכתיבת שירי 'ערים הלילה', לבשתי את הבגדים החגיגיים. כשאמי, אחי ואחיותיי ישבו שבעה על אחותי, אני השקעתי את כל כוחותיי בלהחזיק מעמד בחתונה של בני. עמדתי שם, בבית הכנסת שבו נערכה החתונה, ורק כשהסתיים האירוע בישרנו לבני את הבשורה המרה.
"מאז חלפה כבר שנה, אבל עדיין קשה לי לתאר במילים את מה שהרגשתי באירוע הזה. אני רק זוכרת שכשחזרתי סוף סוף הביתה, לבושה עדיין בשמלה החגיגית, סגרתי את הדלת מאחוריי וממש התפרקתי. ברגע שהרשיתי לעצמי להרגיש באובדנה של ברוריה, כל המחסומים נפרצו. בכיתי ובכיתי ולא יכולתי להפסיק. החזרתי לעצמי את השליטה רק בזכות אבא. חשבתי כיצד הגיב על מותו של אחי אבשלום, וזכרתי איך אסף את עצמו בנחישות והתחיל לעשות דברים ולפעול, למלא את כל החובות של אדם מאמין, למרות הכאב הנורא".
זה באמת יכול לעזור?
"כן. העשייה הצילה אותי. במקום להישבר לרסיסים מול עוד אירוע נורא בחיים, אני כותבת שירים, מוציאה ספרים, מארגנת אירועים תרבותיים ומפיקה כתב עת ספרותי. זו הדרך שלי להציל את עצמי מעצמי".
__________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- נטשה קריירה מבטיחה כעו"ד והקימה מכינה צבאית לבנות
