יש כמה דברים שאתם לא יודעים על נטלי עטיה, ומתברר שאלה בדיוק הדברים שגם נטלי עטיה לא רצתה לדעת על עצמה, ואפשר בהחלט להבין אותה. הטראומה של חייה התרחשה כשהייתה בת 15, בחופשת הקיץ שבין כיתה ט' לי'. הוריה נסעו לטיול בארצות הברית, והיא נשארה בארץ תחת חסותם של סבתה ואחיה הגדול. באחד הערבים יצאה עם החבר שלה לשחק באולינג במועדון בתל אביב. במהלך הערב נכנסה לשירותים של המועדון, ואדם שהתחזה לעובד ניקיון נכנס לתא, נעל אותו מבפנים וביצע את זממו בדוגמנית היפהפייה באיומי סכין.

"אין דרך עדינה לספר את זה", אומרת עטיה. "ככה זה היה. אני עשיתי מה שיכולתי וידעתי לעשות, וזה להבין שאני רוצה לחיות. לא צרחתי, כי פחדתי שאם אצעק הוא יהרוג אותי, אז שיחררתי והתנתקתי לגמרי עד שזה נגמר. כל האירוע לא ארך יותר מעשר דקות. כשזה נגמר, החבר שלי נכנס לשירותים, פתח את הדלת הראשית ושאל: 'כמה זמן את עושה פיפי?' התוקף נבהל, אמר שנתקעתי בשירותים ושהוא עוזר לי, וברח".

כשהמשטרה הגיעה, החלה, לדבריה, טראומה נוספת. השוטרים תפסו את התוקף בבניין סמוך והיכו אותו. כשעטיה ראתה זאת, הגיבה בצורה שאופיינית מאוד לקורבנות אונס: היא לא כעסה עליו. להפך, ליבה יצא אליו.

"חשבתי שהם מרביצים לו כי הוא ערבי, ולא כעסתי עליו. אולי זו הבעיה: אף פעם לא כעסתי עליו. אחר כך הכניסו אותנו הגאונים מהמשטרה לאותה ניידת. אני ישבתי מקדימה, והוא מאחור. כל הדרך לתחנה הוא קרא לי זונה".

באותו לילה חזרה הביתה בארבע לפנות בוקר. אחיה כעס שאיחרה ואסר עליה להיפגש עם החבר שלה. אלמלא העונש הזה, ייתכן שלא הייתה מספרת לו שנאנסה. "הייתי חייבת לספר לו מה קרה, כי החבר שלי היה האדם האחרון שהייתי מסוגלת להתנתק ממנו, במיוחד אחרי מה שקרה. להורים לא סיפרתי עד לפני שנתיים, וגם לא לאף אחד אחר. אולי התביישתי, ואולי פשוט רציתי להמשיך לחיות בלי הנטל הזה. רציתי להתעלם מזה ולהמשיך בחיי".

כעבור שנתיים וחצי הוזמנה להעיד נגד התוקף בדלתיים סגורות. "הוא הגיע עם עורך דין והמשיך לקרוא לי זונה. השופטת החליטה לא להחליט ודחתה את ההחלטה לעוד שבועיים. אמרו לי שאקבל זימון נוסף". עד היום הוא לא הגיע, מה שאיפשר לעטיה להניח את האירוע מאחוריה.

"היה לי יותר נוח לא להתעסק עם זה. כשזה פורסם, הייתי בת 21, בניו יורק. כל מה שהצלחתי להדחיק עד אז, פשוט התחיל לזלוג החוצה. התחלתי לספר את הסיפור לכל אדם שפגשתי. זו הייתה תחילתו של תהליך שנמשך עד היום".

אפשר להציל ילדים

בעקבות הופעתה בסרט "אודם" בבימוי יהונתן סגל, בו שיחקה קורבן אונס, התראיינה בנושא לראשונה, ולאחר מכן פנו אליה גורמים העוסקים בסיוע לנפגעי תקיפה מינית בבקשה שתעזור להם. עטיה השיבה בחיוב.

"אני משתמשת בקשרים שלי כדי לעורר מודעות בציבור", היא אומרת. "בין השאר, אני מגייסת חברות מסחריות לקמפיינים שונים, וכל ההכנסות מגיעות לגופים שזקוקים לעזרה. למשל, אנחנו מגייסים כסף לפתיחת חדרי מיון ייעודיים לנפגעי תקיפה מינית, לי חשוב בעיקר תחום הילדים והנוער. הסטטיסטיקה אומרת שכל ילד שישי עובר או עבר תקיפה או הטרדה מינית, ומורים שלא עברו הכשרה מתאימה לא יכולים לדעת שזה קורה מתחת לאפם. לכן, אנחנו מנסים לקדם חוק שיבטיח הכשרה מיוחדת לאנשי חינוך, רווחה ורפואה כתנאי לקבלת תעודת הוראה או חידוש רישיון. זה יכול להציל ילדים, כי יש סממנים מובהקים שבאמצעותם אפשר לזהות מי שעבר פגיעה מינית".

התיקון שלה, אומרת עטיה, הוא היכולת לדבר על הנושא. "עברתי ממקום של שתיקה והדחקה למקום שבו אני יכולה לדבר על זה, לחיות עם זה, לקבל את עצמי עם מה שקרה. זה דבר שדרך העבודה עם מרכזי הסיוע אני ממש נאלצת לעשות. לאט-לאט אני לומדת שזה בסדר, לומדת לדבר על זה באמת, בלי לזרוק איזו בדיחה. אין לי ספק שאם לא הייתי עוברת אירוע כזה בעצמי, לא הייתי מגיעה לפרויקטים האלה. עד היום אני חוזרת מפורקת נפשית מכל אירוע התרמה והסברה: קשה לי להיות במקום הזה, כי מבחינתי זה אומר להיות עירומה באמת".

"עברתי ממקום של שתיקה והדחקה למקום שבו אני יכולה לדבר על זה" (צילום: רפי דלויה)
"עברתי ממקום של שתיקה והדחקה למקום שבו אני יכולה לדבר על זה" (צילום: רפי דלויה)

__________________________________________________________________________________________________________

עוד ב"התיקון שלי":