דיראס. "אתה הורס אותי, אתה כל כך טוב אליי" (צילום: gettyimages)
דיראס. "אתה הורס אותי, אתה כל כך טוב אליי" (צילום: gettyimages)
מרגריט דיראס, סופרת ובמאית צרפתייה, נולדה בהודו-סין ב-1914 ומתה בצרפת ב-1996

אחיה הבכור נרדם. היא נוטלת את הסכין. בעוד רגע תהרוג אותו. אחרי שימות, היא ואחיה הצעיר לא יסבלו ממנו יותר. היא חייבת להגן על הילד הקטן, האהוב. אם אמא תצטער ותבכה – מגיע לה. איזו מין אמא אוהבת רק בן אחד, את הגדול והחזק?

מרגריט דיראס עוצרת את הנשימה, מתקרבת, מניפה את היד, לא פוחדת. היא רגילה לג'ונגל הרוחש, לנחשים שזוחלים מתחת לרגליים, לפנתרים שחורים שמתעופפים בין העצים. אבל אחיה מתעורר פתאום, פוקח את העיניים, רואה אותה, פורץ בצחוק עוד לפני שהוא מעיף מידה את הסכין. והוא מספר על כך לאמא, שגם היא צוחקת. כל כך צוחקת.

לאם אין שום סיבה לשמחה: כל הכסף שחסכה במשך שנים, מאז שבעלה מת, ירד לטמיון. האדמה החקלאית שקנתה מהממשלה הקולוניאלית הצרפתית כאן, ליד נהר המקונג שבהודו-סין, לא טובה. רימו אותה. בחורף הראשון הכול הוצף במים; גם בקתת המגורים. האורז שזרעה, נשטף. וכבר שנים שהיא וילדיה נאבקים. בונים סוללות עפר. מנסים לשרוד. לא מצליחים להתפרנס. רעבים. הבת מרגריט יוצאת מדי פעם ליער כדי לצוד לעצמה אוכל. העולם, כבר הבינה, אינו צודק, ובתוך נפשה פעורה תהום שקוראת לה לפעמים ליפול לתוכה, לאבד את שפיות דעתה, לנוס אל הטירוף.

היא תלך לעולמה בגיל 82 בתום חיים רבי פעלים. אחרי ששבה בנעוריה לצרפת, מולדת הוריה, למדה באוניברסיטה. בימי מלחמת העולם השנייה הייתה פעילה במחתרת שלחמה בגרמנים, סעדה את בעלה הראשון ששב ממחנה ריכוז, הייתה קומוניסטית, התפקחה, התגרשה פעמיים, ילדה בן אחד, התמכרה לאלכוהול ונגמלה ושכבה מחוסרת הכרה במשך כמה חודשים בשל מחלת ריאות.

אהבה בלתי אפשרית והרס עצמי

ברמה המקצועית הגיעה להישגים מרשימים: היא כתבה 49 ספרים, ביימה 20 סרטים וכתבה את התסריט לסרט "הירושימה אהובתי" שזיכה אותה במועמדות לאוסקר. הסרט נחשב למבשר זרם הגל החדש בקולנוע הצרפתי וביטא את השילוב האופייני ליצירתה: מוות שנוגע באהבה בלתי אפשרית ובהרסנות עצמית. "אתה הורס אותי, אתה כל כך טוב אליי", אומרת האישה למאהבה ללילה אחד. היא צרפתייה, הוא יפני. עם בוקר ייפרדו, אחרי שכל הלילה סיפרו זה לזה על המלחמה: הַפְּצצה, הגופות, גזיזת השיער, האהבה, ההשפלה.

מתוך "הירושימה אהובתי"

בראיון שנערך עם דיראס בת ה-77 היא הסכימה עם דבריו של המראיין: כן, בכל הספרים שלה יש זרם תת-קרקעי של בעתה. מנין בא? אולי מהפנתרים השחורים שזינקו בין העצים ביער. אולי מהחופש הפרוע או מהיתמות. ויש גם פחד מגברים, הסבירה, "כי לא היה לי אבא".

כשהייתה בת 78 יצא לאקרנים הסרט "המאהב", שנוצר בעקבות רומן שכתבה. מתואר בו קשר ארוטי, בלתי אפשרי, שאין לו סיכוי במציאות. שום דבר בחיבור הזה לא מקובל: הגבר בן 24, הנערה בת 15; הוא בן למשפחה עשירה, אצילית, היא בת עניים; הוא סיני, היא צרפתייה; היא קולוניאליסטית, הוא יליד; הוא אציל, היא פשוטת עם. חלשה וחזק. חלש וחזקה. התשוקה המיוסרת, הכובשת, נוצרת כנראה בגלל הפערים האלה, לא למרות היותם. דיראס לא היססה להכריז כי הספר מבוסס על חייה ועל התנסויותיה, אך מעולם לא הסגירה את שמו של הגבר הסיני.

בראיונות נהגה למתוח ביקורת נוקבת על הכתיבה הקלאסית, הריאליסטית, "החונקת", לדבריה. בכתיבתה היא ממעיטה בתיאורים, לא מתמקדת בעלילה, אלא חוקרת את המעמקים של דמויותיה, את הרגשות המורכבים והסותרים.

פעם אחת, כדי לעצב דמות לספר, לקחה מבית חולים לחולי נפש אישה יפהפייה שמשכה את ליבה, ישבה איתה בבית קפה והביטה בה אוכלת, שותקת, בוהה. דיראס בחנה אותה כמי שמסתכלת בהשתקפותה, בתוך מראה אנושית חיה. אולי ראתה בה ילדות טרופה על חופו של נהר זר.

תמונת דיראס על עטיפת אחת הביוגרפיות שנכתבו עליה
תמונת דיראס על עטיפת אחת הביוגרפיות שנכתבו עליה