רוב האנשים - 99 אחוז מהאוכלוסייה, ליתר דיוק – לא עושים עניין גדול מדיבור. מקסימום, יתבלבלו, או יגידו משהו מטופש, או יספרו בדיחה שלא תצחיק. זה הדבר הכי דרמטי שיכול לקרות. אבל בשביל אחוז אחד ומיוחד של הציבור, היכולת לפתוח את הפה ולדבר היא בהחלט לא מובנית מאליה. אלה הם האנשים שנמצאים בחברה מכובדת מאוד שכוללת את משה רבנו,
הקיסר קלאודיוס, המלך ג'ורג' השישי, ווינסטון צ'רצ'יל, לואיס קארול,יהודה פוליקר ואחרים:
הם סובלים מגמגום ומתקשים לדבר באופן שוטף. בשבילם, שיחת חולין עם מכר ברחוב, הזמנת טכנאי בטלפון, אפילו הזמנת מנה במסעדה – כולן מהוות אתגר גדול.
חוקרים מסבירים שהגורמים לגמגום הם רבים, ויכולים להיות נוירו-פיזיולוגים, גנטיים, התפתחותיים או סביבתיים. ב-16 בנובמבר יחל בישראל שבוע המודעות לגמגום, שמארגן אמב"י (ארגון מגמגמים בישראל). לכבוד האירוע דיברנו עם שלושה ישראלים מגמגמים על החיים בצל הבעיה הזו, עם האתגרים שהיא מציבה והיתרונות המסוימים שיש בה. כל השלושה מתמודדים איתה בצורה מוצלחת.
שי שורק: "אומרים שזה סקסי"
מאז שהוא זוכר את עצמו מדבר, הוא מגמגם. "גם אבי זכרונו לברכה היה מגמגם", מספר שי שורק (56) מכפר אורנים, נשוי ואב לחמישה. "אבל יש לי שני אחים שלא מגמגמים, והילדים שלי לא מגמגמים. כנראה החליטו מלמעלה שאני אהיה המגמגם של המשפחה".
בסביבה שלו לא עשו מזה עניין גדול, לדבריו. "מי שעשה עניין זה אני. אנחנו המגמגמים נוהגים להכניס לעצמנו לראש כל מיני סרטים לא מציאותיים: שצוחקים עלינו, שאנחנו לא מוצלחים, שאנחנו לא יכולים לשאוף לכל מיני דברים. האבסורד הוא שבאיזשהו שלב אנחנו מאמינים לזה. רוב המגמגמים באמת מתייחסים לעצמם בצורה הזאת.
"לי לא צחקו בפנים אף פעם, אבל תמיד חשבתי שקוראים לי מאחורי הגב 'המגמגם הזה'. מבחינה חברתית הייתי המצחיק של הכיתה כי ידעתי לעשות חיקויים, וכשאני עושה חיקויים אני לא מגמגם. יחד עם זאת, לא הייתי מעז להתחיל עם בנות, לעולם לא, כי באיזו זכות אתה תתחיל עם מישהי? היא לא רוצה אותך כי אתה מגמגם. זה מה שהיה לי בראש. חילקתי את העולם לשניים: יש אנשים מושלמים שמדברים רצוף, ויש אותי".
אחרי השירות הצבאי התחיל לעבוד בחברת בזק. "חלמתי להיות שחקן, אבל ידעתי שאין לי סיכוי בגלל הגמגום, אז ויתרתי על החלום הזה". גם משימות פשוטות, שאחרים מתייחסים אליהן בקלות, היו מאתגרות עבורו. "אם מישהו רצה להעניש אותי, הוא היה אומר לי להתקשר ל-144. זה היה הסיוט שלי. תמיד היו מנתקים לי. במסעדות, הילדים שלי היו מזמינים בשבילי. כשהייתי מחפש משהו ברחוב, הייתי מפסיד המון זמן בחיפוש, אבל לא שואל אף אחד".
שינוי הגישה שלו החל כשפוטר מעבודתו. "בזק החליטה להפריש אותי כשהייתי בן 48, ויצאתי לפנסיה מוקדמת. החלטתי שהדבר הראשון שאני צריך להתמודד איתו הוא הגמגום. נכנסתי למחשב וכתבתי את המילה הנוראית 'גמגום'. מצאתי את אמב"י וצלצלתי אליהם. ענה לי מישהו מגמגם, ומאוד הופתעתי מזה, כי הרבה שנים חשבתי שאני המגמגם היחיד בעולם".
הוא נרשם לסדנה לשיפור מהירות הדיבור והצטרף לתכנית אימון ששינתה את חייו. האיש שלא העז לפנות למלצר, החליט פתאום שהוא רוצה להרצות בפני קהל ולספר על הגמגום שלו. "היום אני רוצה רק להופיע מול 300 איש. אני לא חושב על הגמגום בכלל. הצלחתי להפוך את הפירמידה. אם פעם הרגשתי שכתוב לי על המצח 'מגמגם', ורק אחרי זה אני בעל, אבא, איש מוכשר – היום הצלחתי להפוך את זה. אני שי שורק, ואני רקדן, שחקן, ולפעמים גם מגמגם. זה לא אומר עליי כלום ולא אמור להפריע למי שמקשיב לי".
בהמשך הוא הצטרף לאנסמבל תיאטרון במודיעין ובכך הגשים את חלום המשחק. "כשאני על הבמה, רוב הזמן אני לא מגמגם, כי הדמות שאני משחק לא מגמגמת. ככה זה. היום אני מעלה מופע יחיד, 'צוחק מי שמגמגם אחרון', שמספר על החיים שלי עם הגמגום ועל השינוי שעברתי. אם היו מאפשרים לי היום לוותר על הגמגום, לא הייתי מסכים. היום זה לא מפריע לי. להפך, אני מאושר מזה היום. יש כאלה שאומרים שזה קצת מושך אפילו, שזה קצת סקסי".
חנן גרף: "חייב להיות יותר טוב מאחרים"
חנן גרף (59) ממושב מגשימים, אב לשלושה וסב לארבעה, אומר שהוא מעולם לא הוטרד מהגמגום. מי שהוטרדה יותר הייתה אמא שלו, שלקחה אותו לטיפולים שונים.
"המטפלות שלי, פסיכולוגיות וקלינאיות תקשורת, אמרו לה: 'גברת גרף, זה לא מפריע לו, ולכן הוא לא יעשה כלום כדי לשפר את זה'", הוא מספר. "ובאמת, זה לא הפריע לי. הייתי ספורטאי, מה שמאוד עזר לי להתחבר לילדים אחרים, ולמדתי לחיות עם הגמגום. אמנם הציקו לי מדי פעם, אבל היה ידוע שאם ילד יציק לי, הוא יחטוף ממני סטירה. גם את המורים חינכתי שאסור לתת לי לקרוא, ולא שואלים אותי שאלות".
לקראת גיוסו לצה"ל עבר מיונים ליחידת חי"ר מיוחדת. "אחרי שעברתי את התהליך הבסיסי, נקראתי לראיון, שם שמעו אותי ואמרו שבגלל הגמגום אני לא אוכל להיות קצין. זו הייתה מכה חזקה בשבילי. זה היה הרגע שבו הבנתי שאולי לא אוכל לעשות כל מיני דברים כי אני מגמגם. הלכתי הצידה וממש בכיתי, אבל זו הייתה הפעם האחרונה שבכיתי על העניין הזה. החלטתי שאם הם אומרים שאני לא יכול, אני אוכיח לעצמי שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה".
הוא שירת כחובש קרבי ואחרי השחרור נסע ללמוד רפואה באיטליה, שם למד לנצל את הגמגום לטובתו. "היו באוניברסיטה הרבה בחינות בעל פה, אז אני הייתי מגמגם בהן בצורה מוגזמת, בכוונה. זה היה גורם למורה להרגיש לא נעים, והוא היה מקצר את המבחן".
על אף שהצליח במבחנים, מסלול הרפואה נזנח. הוא חזר לארץ והתחיל לעבוד ברכבת ישראל בתחום האבטחה, לא לפני שעבר ראיון. "ראיונות עבודה הם בעיה שיש להרבה מגמגמים. מה שקורה בדרך כלל זה שאם מגיע מועמד אחד שמגמגם ומולו יש מועמד שמדבר רגיל, והם פחות או יותר שווי ערך, המעביד יעדיף את זה שאין לו בעיה של גמגום. לכן, כדי להתקבל לעבודה אתה צריך להיות הרבה יותר טוב מאחרים".
ב-1995 התמנה למנהל אגף הביטחון ברכבת ישראל. בעקבות פיגועים שאירעו ברכבות באירופה הפך תחום המומחיות שלו לנושא מבוקש, והוא החל לקבל הזמנות להופיע בכנסים בחו"ל. "בהתחלה חשבתי לא לנסוע; זה היה האינסטינקט; אבל נזכרתי במה שהבטחתי לעצמי והחלטתי שאני חייב לנסות את זה. מקסימום זה לא יילך.
"בכנס הראשון אמרתי לקהל בתחילת דבריי שאני לא מדבר אנגלית ברמה גבוהה, אז שיתייחסו לזה בהבנה. חוץ מזה, ביקשתי: 'אל תתייחסו לאופן שבו הדברים נאמרים, אלא לתוכן שלהם'. מיד קיבלתי מחיאות כפיים, וזה הוריד לי אבן מהלב. גם הדיבור שלי נעשה יותר קל".
רועי ריקלין: "החלטתי לא לוותר לעצמי"
במשפחה של רועי ריקלין (40), נשוי ואב לשלושה המתגורר בחדרה, אף אחד לא גימגם חוץ ממנו. "הגישה השלטת הייתה שיש לי בעיה בשטף דיבור, שזה רגיל ושזה יעבור מעצמו", הוא מספר. "ההורים שלי לא ויתרו לי, ואני חייב לשבח אותם על זה. הם גידלו אותי באווירה שהכול אפשרי, למרות הגמגום. גם אני החלטתי לא לוותר לעצמי. ידעתי שיש לי בעיה ושאני צריך להתמודד איתה, כמו שלכל בן אדם יש בעיות וקשיים משלו".
בסוף כיתה י' החליט להתנדב למועצת התלמידים ואפילו נאם בפני כל השכבה. "אם הייתי צריך להרים טלפון, הרמתי טלפון, גם כשזה היה ממש קשה. ברגע שאתה לא מוותר לעצמך, דברים קורים".
בצבא הגיע להנדסה קרבית, וכשביקש לצאת לקצונה, נתקל בקשיים. "אחת הבעיות עם הגמגום היא הדעות הקדומות. הדעה המקובלת היא שגמגום נובע מחוסר ביטחון עצמי – מה שכמובן לא נכון. זה פגע בי כשעשיתי מבדקי קצונה. הגעתי עם מוטיבציה גבוהה ונתונים גבוהים, אבל לא עברתי. התעקשתי לדעת למה, בדקתי במסמכים וראיתי שהבוחנים כנראה לא הרגישו נוח לכתוב שאני מגמגם, אז הם כתבו: 'חוסר ביטחון עצמי'. לא ויתרתי. ביקשתי לעשות שוב מבדקים – ועברתי בהצלחה".
אבל גם אחרי שקיבל דרגות קצונה, המשיך הגמגום להפריע. "לא הייתי מנוסה בדיבור בקשר, וזה לא נשמע טוב. פיתחתי טכניקות כדי להתמודד עם זה. כל מגמגם ממציא לעצמו טריקים בניסיון להחליק את הגמגום. לפעמים זה עוזר. היום אני בתפקיד בכיר במילואים, רוב העבודה נעשית דרך הקשר – ואני מתפקד מאה אחוז.
"כששואלים אותי על היחס של הצבא לגמגום, יש לי רק שבחים. אנשים מתפלאים, אומרים שזה גוף ביורוקרטי ומסורבל, אבל אותי הצבא העריך כמו שאני. אז אולי אני צריך לעבוד יותר קשה כדי שיעריכו אותי, כי אין לי כריזמה שמאפשרת לאנשים להתאהב בי תוך דקה. אני באמת עובד קשה כדי לזכות בהערכה. אני פשוט עושה הכול טוב יותר".
היום ריקלין עוסק בייעוץ ובליווי של עמותות. חלק מהעבודה שלו כוללת פגישות פנים מול פנים ולא מעט שיחות טלפון. "היום הטכנולוגיה מאפשרת לעבוד באס-אם-אס ובמיילים, וזה מאוד עוזר לי, אבל בסוף צריך לעשות טלפונים ולהיפגש. זה חלק מהעבודה. הטכנולוגיה בכלל שיפרה את החיים להרבה אנשים. בשביל מגמגמים יש לה ערך מוסף".
אם היית יכול לוותר על הגמגום, היית מסכים?
"מצד אחד כן, כי זה יכול להיות סבבה. מצד שני, חלק גדול מהאופי שלי נקבע בזכות ההתגברות על הקשיים, בזכות ההיכרות עם חולשות האחר ועם החולשות שלי. זה מה שהוביל אותי לעסוק בתחום העמותות. יש לי אמפתיה רבה לאנשים. נוסף לכך, אם אני צריך לעשות משהו, אני עושה אותו, ואני יודע להשיג את מה שאני רוצה. הרבה יתרונות שלי הם בזכות הגמגום".
__________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- זוג הורים לנער אוטיסט מלמד על הבמה איך להיות מאושרים
