את רשימת החלומות הראשונה שלו ערך יובל אברמוביץ' בגיל 16.5. ברשימה הזו היו בין השאר המשימות הבאות: לנסוע ללונדון. לרכוש דירה במזומן עד גיל 40. להופיע במחזמר עד גיל 25. לשחק בסדרת טלוויזיה. וגם... להתנשק בפעם הראשונה. חלום מובהק אחד, ועוד כמה חלומות שאפתניים למדי בעבור כל בן עשרה.

אבל בן העשרה הספציפי הזה היה יותר משאפתן: את רשימת החלומות הזאת הוא כתב קצת אחרי שעבר תאונה קשה, שהותירה אותו בכיסא גלגלים, בלי לדעת אם יבוא יום והוא יעמוד שוב על רגליו.

"קצת לפני כן עבדתי במסעדה בתור פיקולו, כדי לממן לעצמי רישיון", הוא מספר היום, בגיל 37. "באחת המשמרות החלקתי על כתם שמן, עפתי באוויר, קיבלתי חבטה רצינית בראש ובגב התחתון. העבירו אותי לבית החולים באמבולנס. לרופא שבדק אותי אמרתי שיש לי חוסר תחושה ברגליים, אבל הוא אמר שזו תוצאה שכיחה של ההלם. 'לך הביתה', הוא אמר לי, 'תפעיל סדין חשמלי ותוך שלושה ימים הכל יעבור'.

"תוך שלושה ימים באמת הכל עבר", הוא כותב בספרו "הרשימה", שיצא לאחרונה בהוצאה עצמית והפך לרב מכר כמעט באופן מיידי. "התחושה ברגליים עברה לחלוטין. כשהתעוררתי מהשינה ביום השלישי, גיליתי שאיבדתי את היכולת ללכת. הפכתי למשותק".

התקופה הבאה הייתה יכולה להיות מפחידה ומאיימת בעבור רוב האנשים: אברמוביץ' אושפז למשך כחודשיים במחלקה נוירולוגית, ושוחרר הביתה על כיסא גלגלים בלי שהרופאים יוכלו להסביר לו מה קרה, או אם יש סיכוי שהמצב ישתנה. לבית הספר הוא לא חזר, מפני שהמבנה לא התאים לנער נכה. פה ושם הוא יצא לפיזיותרפיה, אבל המומחים שיערו שהוא לא יילך שוב.

אלא שבמקום לשקוע בדיכאון, אברמוביץ' עשה חיים. "כל היום והלילה הבית היה מלא בחברים", הוא מספר. "אכלנו, צחקנו, עבדנו על אנשים בטלפון. יש בי כנראה אופטימיות מולדת, ולא נתתי לעצמי לשקוע במחשבות.

"בשלב מסוים, כשמיציתי את הפאן, לקחתי מחברת והתחלתי לשרבט את החלומות שלי. כתבתי לעצמי מה אעשה בגיל 18, 19, 20 וכן הלאה – כל שנה עד גיל 40. התעלמתי מהמצב הבריאותי שלי, והתמקדתי בלחלום. ביליתי הרבה שעות מול הטלוויזיה, ובכל פעם קיבלתי רעיון חדש. התעלמתי מהמבטים המרחמים, ופשוט הוספתי עוד ועוד חלומות לרשימה שלי".

החלמה בזכות החלומות

בדיעבד, אברמוביץ' מאמין שהרשימה הצילה אותו. "היה לי משהו שהחזיק אותי, שנתן לי תחושה של התלהבות", הוא אומר. "לא עצרתי לרגע לחשוב על כך שאולי לא אצא מזה. אחרי שנה וחצי בערך התחלתי להרגיש שוב את הרגל. קצת אחר כך קמתי מהכיסא בפעם הראשונה. עברתי להליכון של זקנים, משם לקביים, ובסוף חזרתי ללכת.

"כשקמתי החלטתי שאני הולך להסתער על החיים ולהגשים את כל הרשימה. הרגשתי שאם הצלחתי להתגבר על נכות, אני יכול הכל. היום אני חושב שפשוט זכיתי להבין בגיל צעיר משהו עמוק לגבי השבריריות של החיים, שרוב האנשים חווים בגילים יותר מבוגרים. הבנתי שכל עוד אני בריא, אני יכול לעשות כל דבר שאני רוצה".

ואולי אתה פשוט טיפוס כזה, אופטימיסט ומגשים חלומות.

"אולי. אני מספר לעצמי שהתאונה הייתה רגע מכונן בחיי, אבל פגשתי לפני כמה חודשים בפריז חבר ילדות שתיאר אותי כילד יצירתי והיפראקטיבי שכל הזמן ממציא רעיונות חדשים".

המחברת של אברמוביץ' הנער הלכה לאיבוד עם השנים, אבל החלומות לא. "כל הקריירה שלי היום היא תולדה של אותה רשימה", הוא אומר. "למדתי משחק והופעתי ב'השיר שלנו', ב'השמיניה' ובתיאטרון. הוצאתי ספרים ('הרשימה' הוא השלישי שלי), פתחתי עסקים, הייתי בחו"ל. עוד לא קניתי דירה ללא משכנתה, אבל עוד יש לי שלוש שנים עד גיל ארבעים..."

מה כן ומה לא

הרשימה הזאת הייתה הראשונה, אבל לא האחרונה: "עם השנים, התחלתי לכתוב פעם־פעמיים בשנה רשימת חלומות, ולעדכן אותה בכל פעם שהרגשתי קצת תקוע. נפגשתי עם חברים בחגים, והייתי מזמין גם אותם לכתוב לעצמם רשימות. ואז, לפני ארבע שנים עשיתי סדר בבית, ומצאתי רשימה שכתבתי שלוש שנים קודם. גיליתי שכל החלומות הגדולים שהיו בה (כמו להוציא ספר ולעשות ילד) קרו, ודווקא חלומות פשוטים יותר, כמו ללמוד ציור וללמוד צרפתית, לא קרו.

"שאלתי את עצמי למה את זה עשיתי ואת זה לא, ועלה לי רעיון: כבר זמן מה קודם לכן רציתי לפתוח בלוג, וחיפשתי נושא שיסחף אותי ואת הקוראים. הבנתי שהנושא יכול להיות הגשמת חלומות. פתחתי בלוג בשם 'הרשימה', פרסמתי בו רשימה של עשרה דברים שאני רוצה להגשים תוך 400 ימים, וביקשתי: 'עולם יקר, אם אתה מכיר מישהו שיכול לעזור לי להגשים את חלומותיי, אשמח אם תפנה אותו אליי'. תרגמתי את הפנייה גם לאנגלית, והעליתי לרשת.

"התוצאה הייתה מדהימה. בן לילה אלפי אנשים הגיבו ורצו לעזור. אחרי יומיים התחלתי לקבל מיילים מכל העולם. יצאתי למסע להגשמת הרשימה, ותיעדתי אותו. תוך זמן קצר אנשים מכל העולם – מעיראק, מרואנדה, מאוסטרליה, מהשטחים, מישראל, מארצות הברית – שלחו לי את הרשימות שלהם ושאלו אותי מה אני חושב.

"קראתי כמעט 5,000 רשימות מאז. היום אני ממש דוקטור לרשימות. אני יכול לומר איזו רשימה בת מימוש ואיזו לא".

אז מה בר מימוש ומה לא?

"אחד הכללים הכי משמעותיים לרשימה בת מימוש הוא לנסח באופן מדויק מה אתה רוצה. למשל, ברשימה הראשונה ההיא שפרסמתי בבלוג כתבתי שאני רוצה קוביות בבטן – ודווקא את החלום הזה לא הצלחתי להגשים, למרות שמכוני כושר ומאמנים אישיים הציעו לי עזרה בחינם. כשהתעמקתי בזה, גיליתי שהניסוח שלי לקוי: אני נהנתן, שונא ספורט ואוהב לאכול. אז במקום לבקש קוביות בבטן – מוטב שאמצא את הספורט שיגרום לי להתמיד. כשזה היה הניסוח, יכולתי להתחיל לחפש. עשיתי יוגה, פילאטיס, חדר כושר, ובסוף מצאתי – שחייה.

"באותו אופן עזרתי למישהי לדייק את החלום שלה. היא כתבה שהיא רוצה לפתוח גן ילדים, אבל תקועה. עזרתי לה להבין שהמטרה שלה צריכה להיות יותר ספציפית – לגייס 100,000 שקל. תוך חודשיים היא גייסה את הכסף מקרן שעוזרת להקמת עסקים קטנים, ויש לה היום גן".

"אני כותב ומשחרר"

היום, כשהוא דוקטור לרשימות (וגם, בחיים שמסביב – אבא לשתי בנות, מראיין ב"ישראל היום", והבעלים של בית הספר לכתיבה "גיבור תרבות", יחד עם הסופר אמנון ז'קונט), הוא מציע לכולנו: תשאלו את עצמכם מה החלומות שלכם, ואז תודיעו על זה לכולם. "אנשים לא שואלים את בני הזוג והילדים שלהם מה החלומות שלהם, ובטח לא מעזים לספר על החלומות של עצמם לאחרים", הוא אומר. "הם פוחדים להתבזות, לצאת פתטיים, להיראות חלשים, לצאת לא רציניים.

"אבל אני מאמין שאם לסופרמרקט אנחנו לוקחים רשימה, למה לא לעשות רשימה לחיים? למה שם לזרום מתוך אינרציה? למה בחיים אנחנו לא עוצרים לרגע ושואלים את עצמנו מה אנחנו רוצים שיקרה השנה?

"אני מגלה שככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו נהיים יותר פחדנים. יותר חוששים לאבד את מה שיש. ואז החיים נראים ככה: מרובעים ומפוחדים.

"במקום זה, אני מציע: תשאלו את עצמכם מה החלומות שלכם, ותגידו אותם בקול רם. אף אחד לא מבטיח שזה יקרה, אבל כשאתם עוצרים ומתמקדים עליהם, אתם מגבירים את הסיכוי. כמו שלכולנו יש רשימת מטרות ומשימות בעבודה, כך צריכה להיות לנו רשימת מטרות בחיים. למה ליעדים של הבוס שלנו אנחנו יותר מסורים מאשר ליעדים של עצמנו?

"אני מגלה שככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו נהיים יותר פחדנים. יותר חוששים לאבד את מה שיש. ואז החיים נראים ככה: מרובעים ומפוחדים"

"תרשו לעצמכם להגיד דברים. קחו את עצמכם פחות ברצינות. אני מכיר אנשים שכותבים ספרים ולא משחררים אותם לאוויר כי הם עוד לא מספיק טובים. אני מכיר מישהי שהתענתה 15 שנה על ספר, ואז נפטרה. הספר שלה כבר לא ייצא לאור.

"אנשים לא מנסים להגשים חלומות בגלל פחד מכישלון, אבל מבחינתי אין דבר כזה 'הצלחתי' או 'נכשלתי': יש רק 'שיחקתי'. הרשימה זה המונופול שלי – משחק החיים. אני משחק, ואם זה לא הולך, מקסימום אני משחרר את החלום לדרכו".

מה החלום הראשון ברשימה הבאה שלך?

"ללמוד לבשל".

מה החלום הכי הזוי שנתקלת בו מבין הרשימות ששלחו אליך אנשים?

"מישהי שחולמת שאמה הזקנה תמות כבר".

ומה החלומות הכי שכיחים אצל אנשים?

"אהבה, בית גדול, להיות רזה. אה, גם להיות מפורסם. אני מבין את הרצון להיות מפורסם, אבל זה למשל חלום שצורם לי. פרסום הוא בעיניי אמצעי למשהו, לא מטרה בפני עצמה".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: