להוציא לאור כתב עת לשירה עכשווית ולחלק בחינם 5,000 עותקים ממנו זה אתגר לא פשוט, בעיקר בימים בהם הריאליטי שולט, המילים המודפסות הולכות ונעלמות ומחירו של מעדן מילקי אחד מעורר סערה כה גדולה. אבל זהו סיכון שחבורת המשוררים שעומדת מאחורי המגזין "הבה להבא" מוכנה לקחת, והכל על מנת ללמד אתכם עוד משהו על העולם ולא רק דרך תמונות של בר רפאלי בביקיני.

בראש כתב העת, שארבעה גיליונות שלו הודפסו וחולקו עד היום, עומד עודד כרמלי (29), במקור מכפר סבא וכיום מתל אביב, משורר, עיתונאי ("אני כתב לענייני עצמי, זה הנושא שהכי מעניין אותי"), ו"המנהל של האופרציה". ב-2006 הסתבך כרמלי עם כתב העת הוותיק לשירה "הליקון", כשהטמין ביחד עם עמיתו יהודה ויזן מול משרדיהם מטען דמה בקופסא של פו הדב עם בלונים בכדי לקדם את כתב העת המשותף שלהם באותם ימים "כתם" ("הם אשכרה הביאו רובוט משטרתי ופוצצו את זה").

כרמלי אף ניסה את מזלו בשנה שעברה בפוליטיקה המקומית והתמודד במקום העשירי ברשימת "מרצ" למועצת העיר תל אביב (למרצ עם סיום הבחירות המקומיות שישה מושבים במועצה).

העלם הצעיר בחבורה הוא רועי כספי (26) מתל אביב, סטודנט לתואר שני בפילוסופיה, שעד "הבה להבא" פרסם רק תחת שמות בדויים. את השלישייה סוגר המוזיקאי התל אביבי ג'רמי פוגל (33), סולן להקת "פיסוק רחב", במקור מאנטוורפן, בבלגיה.

איך מצליח כתב עת מחתרתי לשירה להדפיס אלפי עותקים בלי מימון חיצוני?

עודד: "הכל וולונטרי לגמרי ונון-פרופיט לחלוטין. אנחנו דורשים כסף על הופעות הקראה שאנחנו עושים וישנן גם פרסומות בגיליון ומשם המימון. אבל היי, אם יש מישהו שאוהב את מה שאנחנו עושים – שיתן לנו כסף".

נראה שכיום כל חבורת משוררים צעירה בוחרת אג'נדה להתאגד סביבה. שיח מזרחי, שיח כלכלי, שיח מגדרי. אתם בחרתם ללכת על אג'נדה עתידנית של טרנס-הומניזם, גישה פילוסופית הדוגלת בהתגברות על מגבלות ביולוגיות באמצעות חידושים טכנולוגיים. מדוע?

עודד: "כולם כותבים מחאה היום, ואנחנו במחאה מתמדת נגד אלוהים. אני אוהב לחיות, וכולנו אנשים שאומרים כן לחיים. אני מאמין שאדם צריך לממש בצורה חיובית את החירויות שלו. חירות להשתמש בגוף שלו איך שבא לו ועם מי שבא לו, חירות לבחור איפה לגור, לאן ללכת ומתי למות. אם יש לך פנטזיה – תממש אותה. רוב האנשים לא מתים מהפרה של זכויות אדם, אלא ממחלות וזקנה. זה דבר פוליטי מאוד להחליט להשקיע משאבים בהארכת חיים לדור בני העשרים על חשבון השקעה בהארכת חיים לדור בני השמונים. ‬‬‬‬

"כולם כותבים מחאה היום, ואנחנו במחאה מתמדת נגד אלוהים. אני מאמין שאדם צריך לממש בצורה חיובית את החירויות שלו. חירות להשתמש בגוף שלו איך שבא לו ועם מי שבא לו, חירות לבחור איפה לגור, לאן ללכת ומתי למות".
"חוץ מזה אני חושב שכל אדם הוא עתידן שמסתכל על העתיד הרחוק. הוא מבין שהמהפכות הגדולות זה לא שגדעון סער התפטר. גם במאה ה-15 היה איזה גדעון סער שהתפטר. גדעון סער הוא בסך הכל פקיד ציבורי שמנהל את המדינה. זה כמו ועד בית רק שהוא מקבל על זה מלא כסף. אני רוצה להגיד לאנשים שידברו על כל דבר שהוא לא חדשות דיומא. העולם גדול מזה, והפרספקטיבה של כל משורר צעיר צריכה להיות של מחוץ למערכת השמש. מבחינתי מה שחשוב זה לא שאפשר לראות את החומה הסינית מהחלל, אלא שאפשר לראות את החלל מהחומה הסינית. הנוף מהמרפסת הוא הנצח. בואו נתייחס קצת אליו, ורק אחר כך לגדעון וגאולה". ‬

ג'רמי: "אנחנו מתארים דברים שישנם, ופשוט לא שמים לב אליהם. הגיליון האחרון מוקדש למדוזות. יש נבואה שאומרת שבעתיד, בחלל החיצון, לא תהיה כבידה ויעלם הצורך האבולוציוני לשלד בגוף האדם ואנחנו נהפוך לסוג של מדוזות. אומרים שזה משוגע, אבל המין האנושי השתנה וישתנה וכדאי להשקיע בזה את המחשבות. במקום זה אנשים מתעסקים במה הם ילבשו והאם כן או לא סלבס עשו סקס. בינתיים באוניברסיטת פלורידה לפני שנתיים יצרו תרבית תאי מוח של עכברוש ששלטה בסימולטור טיסה".

רועי: "אני אישית דוגל בלשחרר את האדם מכל הייצוגים שלו. שכל אדם יבין שהוא לא רק נשלט על ידי מדינה. יש מושגי ביולוגיה ולוגיקה, וחייבים להיאבק באמת ולהתמודד גם עם האספקטים האלו".

איך מתיישבת הגישה העתידנית הזו עם הדפסת כתב העת על נייר?

רועי: "פרינט זה דבר חי. זה להכניס לתוך רעיון חומר. אני מאמין במשהו מוחשי שיכול להיעלם וצריך לתחזק אותו. זו גם הבחירה שלנו, שיהיה מספר עותקים ושהוא יהיה מוגבל".

עודד: "כשאנחנו מדפיסים, אנחנו הופכים את חומר העץ, שהוא לא מעניין בעליל, לדפים שעליהם השירה שלנו אנחנו חומר יותר מעניין. ויש גם אמירה לאנשים שזה מעניין אותם לעשות מאמץ וללכת לקחת עותק פיזי".

ג'רמי: "שירה לא אמורה להיות כתובה לנצח. אם היא טובה, ידעו אותה בעל פה. כמו שבבית הספר של אפלטון היה כתוב 'בל יכנס מי שלא יודע גיאומטריה'. אצל אפלטון יש אמת בכל משפט, איך אפשר שלא לאהוב את הנשמה הזו".

"טובים יותר מביאליק"

מה דעתכם על חבורות משוררים צעירות מתחרות? 'ערס פואטיקה' זוכים לאחרונה לגל התעניינות, 'מעין' הולכים ומתבססים כמוסד של ממש.

ג'רמי: "בכל עולם השירה הישראלי שונאים את כרמלי. עודד דומה פיזית לביאליק הרקוב, אבל ההבדל הוא שהוא כותב שירים טובים יותר מביאליק".

עודד: "לא, למה אתה ככה? כל נקודת מבט היא מבורכת. אני מאמין שלמרות שהקיום אינו הגיוני, עדיין לאדם יש אחריות כלפי הזולת וכלפי החומר וכלפי כל דבר, כלפי ה'יש'. איך אפשר לצחוק למישהו בפרצוף אם כל הפרצופים הם פרצוף אחד?"

רועי: "ובטח במדינה שלנו, שהמאבק נגד גזענות הוא מאבק בעד ה'יש' ובעד הקיום. חשוב לדבר, ושוב לדבר וחשוב שנקרא זה את זה ונתכתב זה עם זה. אנחנו עם החברים האלה בשירה באותו מאבק לשחרור האדם. היום צומחים אנשים שמגלים את העצמי שלהם ורוצים לצאת החוצה מתוך עשרות שנים של דיכוי, ואנחנו צריכים לעורר ולהעריך כל אדם. לראות זה את זה בעיניים ולהקשיב באמת. מדוע קל לראות באחר אויב ולא חבר?".

עודד: "כולם נשמות של ברבור. גם אם החברים שלנו מקבלים תקציבים שאנחנו לא מקבלים, זה לא הופך אותם לפחות ברבורים".

טוב, באינטרנט יהיה לכם קל לבחון את טוהר הנשמות בטוקבקים.

עודד: "כן, קרה לי פעם שישבתי בבית הקפה 'הנסיך הקטן', שתיתי קולה וקראתי כתבה עלי ומישהו רשם בתגובות 'כרמלי הזבל הזה כל היום יושב בנסיך הקטן עם קולה'".

ג'רמי: "למה שמישהו יקח מזמנו הקדוש לקלל אותי בטוקבקים? שינצלו את הבמה הזו לכתוב שיר".

יש האומרים שלהגדיר את עצמך כמשורר כיום זו דרך אחרת להאדרה עצמית, ניסיון לעורר סקרנות או תירוץ לבטלנות. ובסופו של יום: בועה שעסוקה בעצמה לא פחות מברנז'ות אחרות.

עודד: "משורר זה פועל. זה לא שם תואר או תואר כבוד – זה מה שאני עושה".

ג'רמי: "מחרבן ומשורר. אנחנו רופאים של מילים. המלים חולות ואנחנו נעשה אותן בריאות. המילים הן הבנות של אלוהים ואנחנו משתמשים בהן כזונות. אחד הדברים העילאיים בשירה הוא ששירה מלמדת. קראתי ויליאם בלייק. הייתי עיוור - ועכשיו אני רואה. כשאתה פוקח את האוזניים הדברים החשובים באמת נפקחים.

"אנחנו רופאים של מילים. המלים חולות ואנחנו נעשה אותן בריאות. המילים הן הבנות של אלוהים ואנחנו משתמשים בהן כזונות"

"מנסים כל הזמן להסביר לך שאתה צריך לקנות דברים שאין לך צורך בהם. יש תמונות של ג'ניפר לורנס ו בר רפאלי! אבל שיהיה גם משהו על ה'יש'. יש עוד בני אדם, יש עוד נושאים".

עודד: "יש לנו בכל גיליון גם חלק באנגלית, ובגיליונות הבאים אני מקווה שנביא תרגומי שירה חדשה אפילו מסין ומאוזבקיסטן. לכן גם בעמוד האחרון של הגיליון יש עמוד עם גרפיקה לסוכנות החלל הפלסטינית. אנחנו רוצים לפתוח את התודעה".

אז אנא לסיום פתח לנו את התודעה ותסדיר את השמועה לפיה בניו יורק הכרת את לו ריד ז"ל.

ג'רמי: "יש אדם גאון שהפיק את התקליט של 'פיסוק רחב' בחברת התקליטים שלו בניו יורק, ג'ון זורן. הוא אירח אותי כמו אח בניו יורק והוא הכיר את לו ריד. היינו בתערוכה של אוספי ספרים וכתבי יד יהודים מהעולם במוזיאון הגוגנהיים והיו שם דברים מדהימים. זורן אמר לי וללו ריד שנכח שם שאנחנו צריכים להכיר. הוא התחיל לדבר איתי על קבלה ואמר לי 'there is no nothing'. ואז העיפו אותנו מהחדר אחרי כמה זמן כי דיברנו חזק מדי, והוא עשה מין פרצוף של 'זה מה יש'".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים:

  • נכדתו של שמעון פרס יצרה קליפ בכיכובו ומגשימה חלום ילדות בעצמה