סוריידה שומר-נאסר (40) לא העלתה על דעתה שיבוא יום והיא תפקיד בידי יהודי את ביתו העתיק של סבה, הנמצא בלב העיר העתיקה בנצרת. אבל מפגש עם מעוז ינון, צעיר יהודי שחלם להקים בית הארחה שיפגיש בין תרבויות, הוליד את מלון "פאוזי עאזר אין", המציע כיום 13 חדרי אירוח ומספר את סיפורו המיוחד של הבית היפהפה, שהוקם בשנת 1830 ועבר מאב לבן במשך שמונה דורות.

"18 שנה הבית עמד שומם. בזכות ההתעקשות והחזון של מעוז, המקום שוקק חיים מחדש ואני יכולה סוף סוף להנציח את סבא וסבתא שלי‭,"‬ אומרת סוריידה, המנהלת כיום את בית המלון.

בעקבות המצב הביטחוני המתוח, ומבצע צוק איתן, התרוקנה בחודשים האחרונים העיר נצרת מתיירים ומבקרים ישראלים. בית הארחה "פאוזי עאזר אין" שבימי הקיץ מלא עד אפס מקום, היה כמעט ריק וכך גם רחובות העיר. סוריידה קיוותה שיבואו ימים אחרים ועכשיו לאחר הפסקת האש יזמו היא ומעוז ינון יחד עם בעלי עסקים נוספים בעיר, יום סיורים פתוח לקהל הרחב בשבת הקרובה (6.9), תחת השם "נצרת בטוח פתוח".

"התקופה שעברנו הייתה קשה לשני העמים, אבל אנחנו חיים יחד וכדי לייצר לילדים שלנו עתיד טוב ושקט חייבים להמשיך הלאה ולכבד אחד את השני. נצרת שהייתה ריקה בחודשים האחרונים מתיירים ומישראלים יהודים שבה ומתמלאת ואני קוראת לכולם לחזור וליהנות ממה שיש לעיר ולבית הארחה 'פאוזי עאזר אין' להציע".

בית פתוח וחם

היא נולדה וגדלה בנצרת, בת בכורה למשפחת שומר. אמה אודט היא בתם הרביעית של פאוזי ובהייה עאזר.

"סבא שלי, פאוזי, היה בן למשפחה אמידה מאוד, בעלת נכסים ורכוש רב, שהגיעה לנצרת מהרי חורן. הוא נולד בבית הזה בשנת ‭.1907‬ בשנת 1948 ברחו חלק מבני המשפחה ועברו לסוריה ואחרים עזבו לירדן, וסבא נשאר לבד לשמור על הבית. במהלך השנים שמעתי שירש מאמו, בת למשפחת בואב (ג'לאד) מצפת, ‭1,500‬ דונם. עד היום יש לנו את הקושאנים שמעידים על כך, אבל האדמות נלקחו מאיתנו על ידי מדינת ישראל ועל חלק מהן הקימו שכונות בנצרת. כשסבא הלך לבקש שיחזירו לו את האדמות, אמרו לו שלא יקבל אותן בחזרה אבל יתנו לו סכום כסף בעבור חלק מהן.

"סבא סירב לקחת את הכסף. הוא אמר: 'לא אתן לילדים ולנכדים שלי להגיד שפאוזי עאזר מכר את אדמתו ליהודים'".

מה הסיפור של הבית? מה את זוכרת מימי תפארתו?

"זה היה בית עותמאני רחב ידיים עם תקרות גבוהות, ששלוש מהן צוירו בידי אמן לבנוני בשם סליבא. הוא שהה בפלשתינה בין השנים 1870-1860 וצייר את הציורים שנותרו עד היום. מדי יום שילמו לו לירה סטרלינג ונתנו לו בקבוק ערק, כי זה מה שהיה מקובל באותם הימים.

"הרצפה של הבית היא רצפת שיש שהובא במיוחד ממרמרה שבטורקיה, והרעפים לגג הובאו ממרסיי. את החלונות והדלתות שעשויים מעץ ארז הביאו מהרי הטאורוס בטורקיה. מול הבית הגדול היה עוד בית, ושם שיכן סבא פליטים ערבים ששילמו לו מדי חודש דמי מפתח, ובין שני הבתים יש בית קטן ששימש את המשרתים.

"סבא סירב לקחת את הכסף. הוא אמר: 'לא אתן לילדים ולנכדים שלי להגיד שפאוזי עאזר מכר את אדמתו ליהודים'"

"אני זוכרת את הבית כמקום גדול, פתוח וחם, שאהבנו מאוד לשהות בו. היו שם שלושה חדרים רחבי ידיים, סלון עצום שבו שיחקנו, חדר השינה של סבא וסבתא, ועוד חדר אירוח שאליו לא הרשו לנו להיכנס. בחוץ הייתה חצר גדולה, ובמטבח סבתא הייתה מבשלת ואופה פיתות.

"בשנות ילדותי המקודמות ביליתי שם יום יום יחד עם אחיותיי, כי אמא עבדה בחוץ והייתה חוזרת מאוחר. כשהייתי בת שבע, סבא נפטר. שנה אחר כך סבתא חלתה ואמא הפסיקה לשלוח אותנו אליה. מאז היינו מגיעים לבקר בכל יום שבת יחד עם שאר בני המשפחה, וזו הייתה חגיגה גדולה לכולנו".‭

אמה, היא מספרת, הייתה פקידה בבנק מרכנתיל. אביה היה חשב של חברת אוטובוסים גדולה. היא ואחיותיה נג'לא ולין נשלחו לבית הספר מוח'לס בנצרת, שנוהל על ידי נזירות קתוליות.

"היינו נשארות בפנימייה של בית הספר אחרי הלימודים, עד שאמא באה לקחת אותנו, והיום אני יודעת שבזכות המקום הזה למדתי נימוסי שולחן ונחשפתי לאנגלית ולגרמנית, שבהן אני משתמשת היום בעבודתי".

סבה, פאוזי עאזר, מת לפני 34 שנה.

"זה היה באחד מימי החורף של 1980. סבא ניסה להדליק את התנור, הנפט נשפך על השטיח, ותוך שניות פרצה דליקה. הוא ניסה להגן בגופו על הבית שבו נולד, אחז בשטיח הבוער והוציא אותו החוצה, אבל האש התלקחה עוד יותר. כשסבתא הגיעה הביתה היא מצאה את סבא מוטל סמוך לבית כשהוא סובל מכוויות ברוב חלקי גופו. הוא פונה לבית חולים, ובמשך שלושה שבועות נלחם על חייו. כשהיה ער והצליח לדבר, הוא סיפר לנו מה קרה ואמר עד כמה חשוב היה לו לשמור על הבית ועד כמה חשוב לו שגם אנחנו נשמור עליו. סבא שילם בחייו כדי שאנחנו נוכל להמשיך ולשבת כאן היום. שום דבר בבית לא ניזוק. סבתא המשיכה להתגורר שם עד שנפטרה".

באוסטריה גיליתי שאני פלסטינאית

כשסיימה את התיכון החליטה סוריידה לעזוב את נצרת ולנסוע לאוסטריה כדי ללמוד גרמנית. "אהבתי מאוד שפות‭,"‬ היא מסבירה, "וכשהנזירות בבית הספר הציעו שאסע לאוסטריה ואגור בביתו של חבר שלהן, לא היססתי. לא תיארתי לעצמי שיהיה לי כל כך קשה להיות רחוק. אני זוכרת שהגעתי לווינה והייתי צריכה לנסוע לבד במטרו כדי לפגוש בדרך נזירה שהמתינה לי. בטעות ירדתי בתחנה הלא נכונה. ישבו שם שני קשישים שלא ידעו מילה באנגלית ולא ידעו לכוון אותי, ואני פרצתי בבכי והתקשרתי לאמא מטלפון ציבורי. אמרתי לה: 'אני תקועה, אני לא יודעת איפה אני, מה אעשה?' ואמא ענתה: 'מה את חושבת, שאת נמצאת בנצרת? למה את מרימה לי טלפון כאילו אני יכולה לאסוף אותך? תחשבי מה לעשות ותסתדרי".

ובאמת הסתדרת לבד?

"לא בדיוק. בסוף, כמו תמיד, אמא עזרה לי. היא איתרה את הנזירה שהמתינה לי ונתנה לה את המספר של הטלפון הציבורי שלידו עמדתי. אבל התשובה שלה גרמה לי להבין שאני צריכה ללמוד להסתדר בעצמי".

במשך 11 חודשים התגוררה בעיר גרץ שבאוסטריה, "והגעגועים גמרו אותי. מצד אחד כל לילה בכיתי ורציתי לחזור הביתה, אבל מצד שני שם נחשפתי לשורשים שלי. הבנתי מה זה אומר להיות פלסטינאית".

למה דווקא שם?

"למדתי באוניברסיטה האפרו-אסייתית ללימודי גרמנית. הסטודנטים שלומדים שם מגיעים מכל העולם. הייתה ביניהם גם קבוצה של סטודנטים פלסטינאים, חלקם מעזה, אחרים מסעודיה ומכוויית, ויום אחד, כשנפגשנו בקפטריה, הם שאלו באנגלית מאיפה אני. השבתי שמישראל. מאוחר יותר שמעתי אותם אומרים זה לזה בערבית 'הנה אחת מאצלם הגיעה לכאן‬', ואני מאוד נעלבתי שהם לא רואים בי אחת משלהם.

"למחרת, בהפסקה, ניגשתי אליהם אמרתי בערבית 'בוקר טוב',‬ והוספתי ואמרתי שאני ערבייה מנצרת. אחד הבחורים אמר: 'כלומר, את פלסטינאית'‬ ואני, שעד אותו יום לא השתמשתי בצורת השייכות הזו, עניתי: 'כן, אני כמוך'".

ואיך את מגדירה את עצמך כיום?

"אני סוריידה, ערבייה פלסטינאית, אזרחית ישראלית".

כששבה ארצה החליטה לשלב את אהבתה לשפות עם הרצון לעבוד עם אנשים והלכה ללמוד מינהל בתי מלון ב"תדמור". "הייתי הערבייה הראשונה בארץ שהלכה ללמוד ניהול בתי מלון", היא מציינת. בשנת 1995 סיימה את הלימודים במסלול המשלב ניהול בתי מלון וניהול עסקי בכיר, ואחרי כמה שנים של עבודה בבית מלון בטבריה החליטה כי הגיע הזמן לחזור הביתה.

"הציעו לי לעבוד כמנהלת קבלה במלון שבדיוק נפתח בעיר, אבל המשכורת הייתה על הפנים והחלטתי לשנות כיוון. כשקיבלתי עבודה כרכזת הדרכה במט"י (מרכז טיפוח יזמות), החלטתי לאפסן את חלום המלונאות".

היא נישאה לברהום נאסר, "הכרנו מאז שהיינו ילדים בקייטנות הקיץ, אבל רק בגיל מבוגר זה התפתח", בעל נגרייה משפחתית, והיום הם הורים לשני ילדים, עבדאללה וסרי.

ביקור בית

במשך כל השנים מאז מתה סבתה עמד בית פאוזי המפואר שומם ומתפורר. "אף אחד מאיתנו לא הסכים לגור כאן, כי השכונה ננטשה עם השנים על ידי תושביה, אבל גם ידענו שלעולם לא נמכור את בית המשפחה. אמה ואחיותיה הרשו לכל מיני עמותות להשתמש בבית, בכל פעם שכנה פה עמותה אחרת, אבל איש לא תחזק את המקום. כשהמשפחה הבינה שאין מי שישמור על הבית, נתנו לעירייה מפתח, ומדי פעם, כשהגיעו לכאן קבוצות שהעירייה אירחה, הבית שימש כאתר למבקרים".

עד שיום אחד פנה אליה מנהל המרכז שבו עבדה וזימן אותה לחדרו. "ישב שם בחור צעיר בשם מעוז ינון, שהגיע מנתיב העשרה וחיפש מקום לפתוח בו בית הארחה. הוא סיפר לי שטייל בעולם במשך שנה וראה כיצד אנשים מחפשים מקומות לינה מיוחדים שיציעו מקלחת חמה, מיטה נקייה ומפגש עם תושבים מקומיים, ואמר שהוא מחפש בית כזה בנצרת. עוד לפני שהבנתי מה הוא רוצה ממני, מנהל המרכז אמר שאולי הבית של סבא יתאים".

איך הגבת?

"הייתי בשוק. אמרתי לו: 'מי שלח אותך לכאן? השב"כ? אתה לא יודע שאין בעלי עסקים יהודים בנצרת?' אבל מעוז הסתכל עליי והמשיך בשלו. הוא אמר שבחר בנצרת כי המיקום שלה מצוין וכי בעיר יש הרבה אתרים קדושים. אמרתי לו שאף אחד לא יתמוך בו, שאפילו אנחנו, הערבים, כבר לא מגיעים לעיר העתיקה כי היא מלאה בנרקומנים, אבל במקום לוותר הוא שאל אם יוכל לדבר עם אמא שלי או עם אחיותיה. בשלב הזה כבר כעסתי. אמרתי לו שהן לא יסכימו לתת את הבית של סבא פאוזי ליהודי, אבל הוא פשוט אמר 'תני לי את מספר הטלפון של אמך, אני כבר אדבר איתה'".

הם אכן דיברו?

"כמובן. אמא, כמוני, לא רצתה, אבל מעוז לא ויתר לה. וכשהיא סוף סוף הסכימה לפגוש אותו, היא זיהתה בו את מה שלי לקח שנים להבין. אחרי זה היא חתמה איתו חוזה השכרה לחמש שנים, לא לפני שדרשה שיעשה עבודות שיפוצים ותחזוקה ויקרא לבית ההארחה על שם סבא".

מתי את הצטרפת?

"לקח לי הרבה זמן. ידעתי שמעוז שיפץ את המקום ופתח בית הארחה, ומדי פעם נפגשנו אצל אמי, אבל בכל פעם שהוא שאל מתי אני מצטרפת, עניתי שאין לי כל כוונה לעשות זאת.

"עד שערב אחד בשנת 2006 מעוז התקשר וביקש לבוא ולשתות קפה איתי ועם ברהום. כשהוא הגיע אלינו הביתה, הוא פשוט ביקש שאבוא ואנהל את המקום. הוא סיפר שמדי יום באים אנשים ושואלים על הבית המיוחד ועל בעליו, ואמר שאני האדם הנכון לעשות זאת. בתמיכתו של בעלי החלטתי הפעם להיענות לבקשה".

אפילו טוני בלייר התארח אצלנו

איך הרגשת כשהגעת למקום?

‬"18 שנה לא הייתי בבית, וזו הייתה חוויה קשה ומרגשת. כשפתחתי את הדלת לראשונה, פרצתי בבכי. לא ידעתי למה לצפות. תהיתי מה הוא עשה, מה הוא שינה, מה הוא קלקל, אבל כשנכנסתי ראיתי שהכל נשאר אותו דבר: החצר הגדולה עם הצמחים, החדרים הענקיים והתקרות המצוירות. בשלב כלשהו נכנסה לבית קבוצה שהתארחה במקום. האורחים התחילו לשאול מי הם האנשים בתצלומים שתלויים על הקיר, ומעוז אמר: 'זו סוריידה, היא הנכדה של פאוזי, ואני בטוח שיש לה את כל התשובות'. בשבילכם‬ לקח לי כמה דקות להבין שזה המקום שאני צריכה להיות בו".

מאז חלפו שבע שנים. שמו של בית ההארחה המיוחד עשה לו כנפיים והוא שוקק חיים בכל ימות השנה ("אפילו טוני בלייר התארח אצלנו!"). מדי בוקר מספרת סוריידה לאורחי הבית את סיפורו של הבית, מיד לאחר ארוחת הבוקר המוגשת במטבח הישן של סבתה. במהלך השנים זכה "פאוזי עאזר אין" לתעודות הערכה, ביניהן במדריך התיירות של "לונלי פלאנט‭",‬ המציין אותו כמקום הלינה הטוב ביותר בנצרת, ובנוסף זכה בתעודת הצטיינות של אתר התיירים הפופולרי "טריפ אדוויזר".

‬"18 שנה לא הייתי בבית, וזו הייתה חוויה קשה ומרגשת. כשפתחתי את הדלת לראשונה, פרצתי בבכי. לא ידעתי למה לצפות"

הסביבה מקבלת אתכם היום?

"מאז ש'פאוזי עאזר אין' נפתח, העיר העתיקה פורחת. נפתחו עוד בתי הארחה, מסעדות ובתי קפה, ואנחנו נותנים לאורחים שלנו רק ארוחות בוקר, כדי שילכו למסעדות ויפרנסו אנשי עסקים אחרים. חוץ מזה מגיעים אלינו מתנדבים מכל העולם שעובדים בבית הארחה ובשעות הפנאי עוזרים לקהילה שמתגוררת בשכונה לידנו, מלמדים אנגלית ומעבירים חוגים".‭

סוריידה עצמה פתחה באחד מחדרי הבית גלריה לאמנות פלסטינאית, בה היא מוכרת תכשיטים, מפות ותיקים הנרקמים בעבודת יד. "אלו עבודות של נשים ממחנות הפליטים, ומדי חודש אני מעבירה אליהן את הכסף דרך משרדי האו"ם".

מעוז ינון הקים במהלך השנים הוסטל בכיכר הדוידקה בירושלים, יזם וייסד את ‭,ILH‬ ארגון האכסניות הפרטיות בישראל, וחנך את מסלול "ג'יזס טרייל" שהוא שביל הליכה בן 65 ק"מ המחבר בין אתרים מרכזיים בחייו של ישו, מנצרת ועד כפר נחום.

מה למדת מההתעקשות של מעוז?

"שצריך להקשיב לאדם שניצב מולך, לא לפסול מיד את דבריו. בזכות מעוז ינון אני מרגישה היום אדם בר מזל. הוא נתן לי הזדמנות להגשים את עצמי ומעל הכל להנציח את סבא. בזכות העקשנות שלו, הבית של סבא וסבתא חזר לחיים".

___________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: