"את מלכת היופי של ירושלים" קניתי מיד כשראה אור, לאור בקשתה המפורשת של המחברת, שרית ישי־לוי. לוי, עיתונאית ידועה ומוערכת בתחום הלייף סטייל והתיירות, לא יכלה להרשות לעצמה את ההשפלה הכרוכה בהתעלמות מספרה הראשון, ולכן הציבה לעצמה מטרה: למכור 2,000 עותקים מהספר, ויהי מה. לשם כך היא גייסה את כל מי שהיא מכירה – והיא מכירה ה-מון אנשים – כדי שיקנו את הספר. היא גם לא מתביישת להודות שהיא עצמה רכשה יותר מ־50 עותקים, "כדי שתהיה תנועה וייווצר באזז", היא מסבירה.
>> לעוד סיפורים מרתקים, לחצו כאן
עד מהרה הצטברו עדויות לכך שהספר הזה הולך להיות הפתעה גדולה, במיוחד לאור מצבו העגום של שוק הספרים הישראלי (ע"ע "סטימצקי"). זה התחיל מביקורת של עטרה אופק, שמיד עם צאת הספר הגדירה אותו באתר "מרמלדה" כ"הפתעת השנה, אם לא העשור". בהמשך הגדיר אותה עיתון "הארץ" כ"תופעת השנה", ובין לבין היא מככבת כבר למעלה מ־40 שבועות ברציפות ברשימת רבי המכר של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", מכרה מעל 70 אלף עותקים – מספר שסופרים מובילים וידועים ממנה יכולים רק לחלום עליו – וזכתה במקום השני בפרס סטימצקי, הניתן לסופרים המוכרים ביותר, יחד עם מאיר שלו (לפניה) ואשכול נבו (אחריה)."מלכת היופי של ירושלים" (הוצאת "מודן") הוא סאגה רחבת יריעה שמתחילה בתחילת המאה ה־20 ונגמרת בתחילת שנות ה־70, המביאה את סיפורה של משפחת ארמוזה הירושלמית, משפחה ספניולית אסלית שהוטלה עליה קללה: בנות המשפחה זה ארבעה דורות נשואות לבעלים שלא אוהבים אותן.
מרקזה, אמו של גבריאל יפה התואר, שבעצמה לא זכתה לאהבה מבעלה, חיתנה אותו עם רוזה היתומה המכוערת כעונש על שהתאהב באשכנזייה, וגזרה על שניהם לחיות חיים שלמים ללא אהבה. רוזה הביאה לגבריאל את בתו האהובה לונה, שכונתה מלכת היופי של ירושלים בשל יופיה, אבל למרות יופיה עוצר הנשימה, גם היא לא נמלטת מהקללה הארורה. רק בתה, גבריאלה, שמנקודת מבטה מסופר הסיפור המשפחתי, מקווה להימלט מהקארמה המשפחתית.
הספר הצליח כל כך שהיום יש סביבו תעשייה שלמה, וזה כולל הרצאות בספריות ובקניונים, סיורים בירושלים, מחזה שמתבשל יחד עם צדי צרפתי ("הוא בא ממשפחה ספניולית ואוהב מאוד את הספר"), וסרט קולנוע שהולך ונרקם יחד עם מפיק הסרטים ובעלה לשעבר של הסופרת, מיכה שרשפטיין. לוי מתרגשת מכל ההמולה שנוצרה סביבה, אבל שומרת על שוויון נפש. "מזל שאני בגיל שכבר לא מתרגשים מכלום", היא צוחקת. במשך שנים, למעשה מגיל 40, היא מעולם לא הסגירה את גילה, אבל ביום שישי לפני שלושה שבועות, בכתבה שעשה עליה אילן לוקץ' ל"אולפן שישי", נשלף פתאום גילה, 66, ולוי נאלצה לשנות את המדיניות שלה. "הוא הוציא אותי מהארון, אז יאללה, לא נורא. חאלאס, אני עוד מעט סבתא, השתחררתי". למה באמת לא להסגיר את הגיל?"למה לעזאזל זה חשוב? זה עיסוק מבזה. אני תמיד אוהבת לצטט את קולט, סופרת צרפתייה, שאמרה 'לעולם אל תסמוך על אישה שמגלה את גילה, כי אם היא מגלה את זה, היא תגלה כל דבר".
השנים הולכות קדימה, ואילו את הולכת ונעשית צעירה. איך את עושה את זה?"אנרגיות טובות, עשייה, סיפוק עצמי".
מה עם התערבות כירורגית?
"גם בוטוקס, ברור, בגילנו זה כמו לצחצח שיניים. אני עושה בוטוקס אחת לשנה, ואני לא מתביישת להודות בזה. אבל אל תעשי עניין מהבוטוקס, היום זה לא אישו. כל אישה ממוצעת עושה בוטוקס".
"רואה תמיד את חצי הכוס המלאה"
מיד לאחר שחרורה מיחידת מודיעין יוקרתית, עזבה לוי את ירושלים לטובת תל אביב, למדה משחק ב"ניסן נתיב" והפכה די מהר לחלק ממה שנקראה אז "הבוהמה". היא התחתנה עם מפיק הסרטים מיכה שרפשטיין, התגרשה עוד בטרם סיימה שנת נישואים ראשונה, ונסעה ללונדון להמשיך את לימודי המשחק.
"פחד מוות. הייתי אם חד הורית לילדה קטנה, לא יכולתי להרשות לעצמי להסתכן, אבל אי אפשר היה לוותר על זה. כשאורי הציע לי להתלוות אליו לפגישה עם אנשי אש"ף – בהתחלה עוד לא ידענו שנפגוש את היו"ר בכבודו ובעצמו – התלבטתי קצת, אבל לא באמת יכולתי להגיד לא. הייתה תחושה שקורה פה משהו היסטורי".
בהמשך עזבה את "העולם הזה" לטובת עיתון "חדשות", ובמקביל התחתנה עם עיתונאי "הארץ" גדעון לוי ("מחוברים"). לשניים שלושה ילדים משותפים: דן (28), אורי (23) ותום ז"ל, שנפטר בגיל שנה ממחלה, ועד היום היא נושאת אותו בלבה. את חוויותיה כאמא של תום היא פרסמה בטור "ארגון אמהות עובדות" בעיתון "חדשות", שזכה לפופולריות רבה, אלא שאחרי שנה תום נפטר במפתיע, ושרית נפרדה בצער קורע לב מקוראיה. "היה לו חום כתוצאה מווירוס קטלני והוא נפטר אחרי עשרה ימים", היא משחזרת. "לא התאוששתי מזה עד היום, למרות שלכאורה אני חיה והכל בסדר. אני בן אדם אופטימי שרואה תמיד את חצי הכוס המלאה, אבל הכאב גדול ואני נושאת אותו איתי כל הזמן". כמה שנים אחרי הטרגדיה הנוראה הזאת, ואולי גם קצת בעטיה, היא וגדעון התגרשו. היא נצרה את העצב בלבה, הוא בחר להחצין אותו, למורת רוחה. כשהוא השתתף בתוכנית "מחוברים" וחשף בה את חייו וחיי ילדיו, נחשפו בניגוד לרצונה גם פיסות מחייה. "בשביל מיליון דולר לא הייתי הולכת ל'מחוברים'", היא אומרת. "לא הלכתי גם ל'האח הגדול וי־איי־פי' כשהציעו לי, כי אני לא כזאת. אני לא מוכנה להכניס את כל העולם אל תוך החיים שלי, אבל גדעון עשה את הבחירה שלו". כעסת עליו?"ביני לבין גדעון יש יחסים טובים מאוד, אני אוהבת אותו והוא בן אדם נהדר, אבא נהדר ואקס נהדר. אנחנו משפחה, חוגגים יחד חגים וימי הולדת, וזו זכותו המלאה לחשוף את עצמו ואת חייו. אין לי מה לכעוס עליו".
אחרי גירושיה מלוי היא ניהלה כמה מערכות יחסים ארוכות, שהאחרונה שבהן הסתיימה לפני שנים אחדות. מאז היא לבד, מבחירה, אלא שלאחרונה החלה להרהר שוב ברצונה לחיות בזוג. "המון זמן לא רציתי זוגיות, אבל אחרי שנים בהן דחיתי כל ניסיון לשדך לי או להשתדך איתי, התחלתי פתאום לרצות, וגיליתי – איך לומר זאת בעדינות – שאין שם אף אחד שווה. אני לא באמת צריכה את זה, החיים שלי מלאים עכשיו, אבל כשבא לי לקפוץ לפריז לשלושה ימים, או כשסתם בא לי לראות סרט, מבאס אותי לעשות סבב טלפונים בין החברים שלי כדי לשאול מי פנוי. בנקודות האלה חסר לי בן זוג, אבל זה לא ביג דיל. אני יודעת שאמצא". כשנסגר עיתון "חדשות", מקור פרנסתה, היא עברה תקופה לא קלה, שהביאה אותה להצטרף ל"פיזיקל אמורטליטי", ארגון המאמין בחיי נצח. "נמשכתי לזה כי התחילו קשיים בנישואים שלי, העיתון שעבדתי בו נסגר, ולא הייתי במצב הכי מדהים בעולם", היא אומרת. "כשבאתי ראיתי חבורה של אנשים מבסוטים מהחיים, צוחקים, מתחבקים. משהו באנרגיה מאוד קסם לי, אז נשארתי עשר שנים, שהיו מהיפות בחיי". זה לא היה מביך, עיתונאית מוכרת ודעתנית כמוך מאמינה בחיי נצח?"לא באמת האמנתי שאחיה לנצח, אבל האמנתי, ואני עדיין מאמינה, שהכל אפשרי. מבחינתי לחיות לנצח אומר לחיות כאילו כל החיים לפניך, כי אז אתה מעז לעשות דברים, לכבוש פסגות, לעשות שינויים. כמה אנשים אומרים לעצמם: בגילי אני כבר לא אכבוש את ההר הזה? אבל אני חיה כאילו כל החיים לפניי".
"המון שנים רציתי לכתוב"
סיפור על משפחת ארמוזה הירושלמית הוא לא הסיפור שלה, למרות שגם היא נולדה בירושלים למשפחה ספניולית שורשית. הדמויות כולן פיקטיביות, אבל הן כל כך חיות בתוך הספר, כל כך ריאליסטיות, מורכבות ועמוקות, שקשה להאמין שהן כולן פרי דמיונה.
"המון שנים רציתי לכתוב, אבל לא היה לי אומץ ולא באו לי המילים. לפני שבע שנים הייתי בתאילנד, התגלגל לידי הספר 'יונה ונער' של מאיר שלו, וכשהגעתי לקטע שבו הילד יושב בתחנת הרכבת עם הכלוב של היונה על ברכיו, בכיתי כמו משוגעת שלושה ימים. זה טלטל וזעזע אותי, אין לי אפילו דרך להסביר את זה. אמרתי לעצמי שככה צריך לכתוב ספרים, ספר צריך לגעת בקוראים שלו בנקודות הכי עמוקות. זאת הייתה ההשראה שלי. הגעתי הביתה, ישבתי ליד המחשב ולא הפסקתי לכתוב עד שיצא ספר".
כתיבת הספר התחילה ממשפט שנכתב עוד בצעירותה, כשחייתה בלונדון לפני יותר מארבעים שנה: 'אישה של סתיו אני, אישה צהובה בשלכת, נולדתי בשערו האחורי, שתי פסיעות לפני החורף'. היא תמיד ידעה שהמשפט הזה ייכנס לתוך ספר שתכתוב, היא רק לא ידעה שזה ייקח כל כך הרבה זמן. כשהחלה לכתוב את הספר ושלפה את המשפט הזה מהמגירה, משפחת ארמוזה עדיין לא קרמה עור וגידים, והיא לא ידעה עדיין לאן המשפט הזה ייקח אותה."לקח לי קצת זמן עד שננעלתי על משפחת ארמוזה, ויצאתי לתחקיר מקיף ומעמיק, שהתחיל אצל אבא שלי. שאלתי אותו על חיי היום יום של הצעירים בירושלים של שנות הארבעים, איפה הם אכלו, איפה הם רקדו, באיזה חנויות הם קנו, איך הם התחילו עם בחורות. אחר כך ישבתי הרבה זמן ב'בית אריאלה', לצורך התחקיר ההיסטורי, ובזכות זה יצא ספר עם אפס טעויות".
איך הספר שינה את חייך?"הוא שינה את חיי לגמרי. הוא נתן לי ביטחון כלכלי, הוא אפשר לי לעזוב את העבודה שלי כמראיינת ב'עולם האשה'. הוא שינה את היום־יום שלי ושינה את המעמד שלי. אני רוצה להיות סופרת, ואני כבר לא מתביישת להגיד את זה".
_________________________________________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- מחברת הבלדה 'החיטה צומחת שוב' שוברת 40 שנות שנה
