40 שנה חלפו מאז שוחרר יואב בן-דוד (60) מהשבי הסורי, אבל רק לפני 20 שנה, ב-1994, הבין שהתקפי הזעם שלו, הלילות שבהם אינו ישן והסיוטים שתוקפים אותו הם תסמינים של הנכות שממנה הוא סובל מאז מלחמת יום כיפור, ומהווים פוסט-טראומה.

בן-דוד, שעבד כצלם ובמאי בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, לא הצליח בעבר להישאר במקום עבודה אחד יותר משנים ספורות בגלל ההתפרצויות וההתנהגות החריגה שלו, אבל כבר שמונה שנים הוא עובד באותו מקום, ונראה שזה לא עומד להשתנות: בן-דוד הוא מנהל פרויקט בשם "הספינה שטה" בעמותת "אתגרים", המקדמת ספורט אתגרי עבור אנשים עם מוגבלויות. הפרויקט נועד לסייע בשיקום אנשים הסובלים מפוסט-טראומה באמצעות שיט בים הפתוח.

>> לעוד כתבות מעוררות השראה, לחצו כאן

אנחנו נפגשים במרינה הרצליה, ועיניו של בן-דוד נעוצות בים, בספינות שנכנסות ויוצאות מהנמל. "יש שתי דרכים להתמודד עם הנכות הזו", הוא אומר. "אפשר לקחת כדורים, לעשות בלגן כימי במוח, להפוך לזומבי ובכך ליצור נסיגה של הסימפטומים, כמו שפסיכיאטרים ממליצים; אבל אפשר גם ליצור נסיגה של הסימפטומים על ידי היכרות איתם - לגרום לאדם להכיר את הסימפטומים שלו, כך שהוא יידע, לדוגמה, שבעוד עשר דקות תהיה התפרצות זעם. שיכיר את הדקויות של הסימפטומים, שיידע לברור מה מתוכם זו פוסט-טראומה, ומה זה הוא".

ולמה דווקא בים?

"מה שמיוחד בפוסט-טראומה הוא שלא רואים אותה, אבל רואים את הסימפטומים שלה. גם את הרוח אי אפשר לראות, אבל רואים את הסימנים שלה. אנחנו מפליגים במפרשיות, וכדי להפליג טוב אתה צריך להכיר את הרוח, לדעת מאיפה היא באה ולשלוט בה. גם הים עצמו הוא מקום בלתי צפוי, ואתה לא יודע מה יהיה. ככה זה גם עם פוסט-טראומה, שהיא נכות בלתי צפויה, ואתה נדרש לתפקד איתה. סוד הקסם של התפקוד בים הוא לזרום עם הים, לא להתנגד. הפליגו איתי אנשים שהיו מפקדים בעבר, ובגלל מה שעבר עליהם, הם לא רוצים לקחת יותר אחריות על אנשים. פתאום אפשר לראות בן אדם חוזר מהפלגה ולוקח אחריות על האנשים שהפליגו איתו. בשבילו זה צעד גדול".

מכות, חשמל, שבירת ציפורניים

הוא התגייס לצה"ל שלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים. בתחילה שירת בנח"ל, ובאוקטובר 1973 סופח לפלוגת שריון.

"כשפרצה המלחמה, עלינו לגולן וקיבלנו טנקים שלא היו מוכנים למלחמה. לא היה מספיק דלק, לא היו מים, לא היו רימונים. כל הלילה לחמנו, הורדנו טנקים סוריים, חטפנו טילים, החלפנו טנק עד שגם הטנק השני נפגע, ואז נטשנו אותו. עם בוקר מצאנו את עצמנו מוקפים בסורים. בהתחלה הם לא ראו אותנו, כי הסתתרנו בתוך שיח, אבל אחר כך גילו אותנו. פתחנו לעברם באש, ובסופו של דבר המ"פ ואני נפלנו בשבי כי נשארנו בלי תחמושת. ירינו עליהם עד שנגמרו הכדורים, בלי לשאול שאלות, כי חינכו אותנו לא להרים ידיים. ברגע שהפסיקו לירות עלינו, התחילו קצת מכות, קשרו לי את הידיים ואת העיניים והבנתי שברגע הזה, בשנייה הזו, אני לא הולך למות".

בן-דוד והמ"פ נלקחו לדמשק, שם שהו במשך שמונה חודשים. "הייתה לא מעט אלימות. לא רק מכות, אלא גם חשמל, ובמקרים מסוימים שבירת ציפורניים. אני סידרתי לעצמי סיפור שהיה לא רחוק מהמציאות. אמרתי שאני נהג טנק, שהכריחו אותי להתגייס לצבא ושאני דביל שלא יודע שום דבר. בכל נושא שנשאלתי לגביו, גיליתי רמת ידיעות מינימלית".

ב-5 ביוני 1974 שוחרר מהשבי ונחת בישראל. "הייתה קבלת פנים מטורפת, הניפו לכבודנו שלטים עם הכתובת 'ברוכים הבאים, גיבורי ישראל', אבל אף אחד מאיתנו לא הרגיש גיבור. זו לא גבורה גדולה ליפול בשבי".

משדה התעופה הוא נלקח למתקן צבאי, שם עבר חקירות מטעם שירותי הביטחון הישראליים. "אלה היו חקירות די אכזריות. הגבורה נעלמה. לא היו מכות, אבל חוץ מזה היה הכול. טחנו אותנו במשך חודש. לא נתנו לנו לחזור לחיים. אותי גם שפטו, כי סירבתי לבוא להעיד בפני ועדה של האו"ם. לא יכולתי להיזכר בדברים שעברתי. למזלי, קיבלתי נזיפה ולא נשלחתי לכלא. אחר כך זרקו אותנו ואמרו שאנחנו צריכים להגיד תודה על שלא שפטו את כולנו על מגע עם סוכן זר. הצביעות שם זעקה לשמיים. הרי אתם הבאתם אותנו למצב הזה, עם כל התפקוד המחורבן שלכם, ועכשיו אנחנו אשמים? יש לי הרבה זעם על ההתנהלות של המדינה, והזעם הזה היה אצלי טריגר להרבה דברים: זעם על המערכת, על הצביעות הזו, על הקצינים שהמשיכו לכהן בתפקידים בכירים".

בהמשך למד קולנוע באוניברסיטת תל-אביב והתחיל לעבוד בתעשייה. מדי פעם התפרץ בזעם, או שלא הצליח לקום בבוקר לעבודה אחרי לילות ללא שינה, אולם לא עלה על דעתו שיש לזה קשר לשבי. "רק אחרי שנים שמעתי את המושג הזה, פוסט-טראומה, ואמרתי: 'רגע, כל התופעות האלה, זה מה שיש לי'".

הוא החל לחקור את הנושא, וב-1997 ביים סרט, "ערים בלילה", שבו תיעד את החוויה שלו ושל חמישה פדויי שבי נוספים. "היה רעש ועניין סביב הסרט, אבל בשלב מסוים שאלתי את עצמי: 'אוקיי, הבנתי מה יש לי, אבל מה עושים עם הנכות עצמה? מה נעשה עם הפוסט-טראומה?'"

ואז, במקרה, הוזמן לשיט מטעם עמותת "אתגרים". "בחיים לא הפלגתי לפני זה. אבל איך שהתיישבתי בסירה, הרגשתי מעולה: הציפה הזו, האוויר הפתוח, ההרגשה שאתה שם הכול על הרציף ומפליג. גייסתי קצת כסף, ייסדתי קבוצה של פדויי שבי, והתחלנו לבוא להפליג".

שווה בין שווים

ב-2006 הקים רשמית את הפרויקט "הספינה שטה" בתמיכת אגף השיקום של משרד הביטחון ובסיוע כספי של גורמים שונים, בהם "הקרן לידידות". הקבוצה מתחזקת היום יאכטה, והיא הפליגה איתה כמה פעמים ליוון ולקפריסין. היום משתתפים בפרויקט כ-60 איש ובני משפחותיהם.

"מה שהקבוצה הזו נותנת לאדם פוסט-טראומטי זה תחושה שהוא שווה בין שווים, מה שהוא לא מרגיש בשום מקום אחר, כי כולם אנשים רגילים, והוא לא", אומר בן-דוד. "אנחנו לא מטפלים בנכות עצמה. האנשים שמגיעים לכאן כבר מוקפים בפסיכיאטרים ובפסיכולוגים. אנחנו לא מדברים: אנחנו שטים. לפעמים דברים עולים, ואז קצת מדברים עליהם, אבל אנחנו תמיד מוצאים דרך למסמס את זה. העניין אצלנו הוא לא הטיפול, אלא היכולת להרגיש שווה.

"אני יודע שהפעילות הזו החזירה את הכבוד להמון אנשים. פעם ילד של אחד המשתתפים נשאל בבית הספר מה אבא שלו עושה, והוא אמר: 'נכה, לא עושה כלום'. פתאום אבא שלו מתנדב ב'אתגרים', יש לו יאכטה, הם נוסעים לטיולים. זה נותן אוויר לכולם, נותן תחושה של מסוגלות, שאפשר לעשות הכול, של קומנדו ימי".

לדבריו, לא קל לשכנע אנשים הסובלים מפוסט-טראומה לצאת לים. "צריך המון סבלנות בשביל סוג כזה של נכות. אתה יכול להסביר משהו למישהו, וכעבור שלוש דקות והוא שוכח הכול. פיתחנו שיטה של רפטטיביות: אנחנו מראש לוקחים בחשבון אפשרות שהוא ישכח, אז אנחנו חוזרים על כל דבר כל כך הרבה פעמים, עד שאין לו ברירה והוא יקלוט את זה".

איך אתה השתנית בעקבות הפרויקט?

"אתן לך דוגמה. השבוע הייתה לנו בעיה ביורוקרטית שבגללה נדחתה הפלגה מתוכננת ליוון. לפני שהתחלתי להפליג, הייתי יכול להתעצבן ולהתרגז ולעשות בלגן מכל דבר כזה, אבל הפעם לקחתי את זה באורך רוח, ידעתי עם מי לדבר ומה לעשות. אני מאוכזב, אבל אני רגוע. גם החיים בבית השתנו, ויותר קל לי עם אשתי, ילדיי ונכדיי. החיים שלי עכשיו רגועים יותר".

_________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: