בוקר אחד מגלה אישה עצמאית, משכילה, בעלת עסק משגשג משלה, כי מפעל חייה קורס מול עיניה. יש לה שתי בנות בוגרות, שלושה סניפים מצליחים של בר סלטים וסניף נוסף בהקמה, והיא מחזיקה בלא מעט כישורים וכישרונות - ואז, בבת אחת, היא נקברת תחת מפולת של חובות ונושים, חוששת לחייה ולחיי הבנות, ואין לה שום מושג מאין תביא אוכל הביתה.

>> לעוד אנשים מעוררי השראה, לחצו כאן

הסיוט הזה התממש, אחד לאחד, בחייה של רונית גור. למעשה, החיים הפכו לחלום בלהות כמעט בן לילה. שישה חודשים היא התחבאה במיטה, ואז, בהחלטה נחושה להציל את חייה במו ידיה, בחרה להילחם: "בכל בוקר הייתי קמה, אוספת את עצמי, ואומרת לדיכאון ולחרדה: 'תקשיבו, אני יוצאת לעבודה. אתם יכולים לבוא איתי או להישאר בבית. אני הולכת'. וזה עבד".

יזמית בנשמה

רונית גור (51), אם לשתיים וסבתא לחמישה, נולדה וגדלה בבית ייקי בצפון הישן של תל אביב ("במתחם בזל עוד לפני שידע שהוא כזה"). היא זוכרת בית מסודר, נקי מאוד. אביה, כיום פנסיונר, היה מהנדס ב"אל על" וגילה לדבריה נטייה לאגרנות, ואמה עסקה מדי פעם בעבודות מזדמנות. "אמא תמיד הייתה חולה, ואחי הבכור ואני נטלנו חלק בעבודות הבית מגיל צעיר".

בצבא שירתה כמורה־חיילת ברמת הגולן ולימדה נערים שנפלטו ממסגרות חינוכית. בתום השירות הצבאי נישאה לבן זוגה, איש עסקים וטכנולוג מזון, ונולדו להם נוי (31, אם לשלושה, עוסקת בחינוך אנתרופוסופי) וחן (30, אם לשניים, בוגרת לימודי תקשורת חזותית).

את החוש האסתטי והכישרון הרב־תחומי שלה רתמה גור ללימודי אמנות ועיצוב. אחר כך, כאמנית מיצב, הציגה בגלריות ובמוזיאונים ברחבי הארץ ולימדה אמנות בסטודיו משלה בגבעתיים. אחרי 15 שנות נישואים נפרדה מבעלה "כי נגמרה האהבה", ואחרי הגירושים חזרה עם בנותיה לגור בתל אביב והחליטה לא לעסוק עוד באמנות.

היא סגרה את הסטודיו, ויתרה על תערוכת יחיד גדולה, והתיישבה בבית. "חשבתי, מה אעשה עכשיו, וכיוון שאני מאמינה בלעשות, פשוט לעשות, הקמתי קייטרינג בוטיק קטן, שנקרא 'מסיבת התה של אליס', והענקתי שירותי הסעדה לאירועים יוקרתיים בסביון ובכפר שמריהו. היה לי צוות עובדים משלי, אבל די מהר הבנתי שזו עבודה של סופי שבוע וערבים, וכשיש לך שתי בנות מתבגרות בבית, זה לא מתאים".

היא עברה לנהל בית קפה, ומהר מאד מצאה עצמה בתפקיד סמנכ"ל תפעול ברשת קפה גדולה. "הרווחתי מצוין, התפקיד היה מרתק, ותוך כדי כך צץ במוחי רעיון חדש: לפתוח מקום לפאסט־פוד בריא, מתוך מחשבה שזה יהיה טרנד בארץ".

כך הקימה ב־2003 את רשת "גרין פיס", בר סלטים בן שלושה סניפים בתל אביב ובכפר סבא ("הסניף הרביעי, בהרצליה, לא הספיק להיפתח"), והעסק, שהיה חברה בע"מ, פרנס 35 עובדים במשך יותר משנתיים.

אלא שמהלך עסקי תמים שעשתה התברר לה בדיעבד כהונאה בהיקף גדול, ונראה שעד היום היא מתקשה לדבר על כך ולפרט מה קרה בדיוק ובגלל מי.

"אני ושותפיי העסקיים נפלנו קורבן לתרגיל עוקץ של מסעדן בתחום שלנו, וכשגילינו את ממדי הנזק שהוא גרם לנו – גם השותפים התאדו. הייתי מרוסקת לגמרי, ופניתי לקבל ייעוץ עסקי כדי לצאת מהבוץ בכוחות עצמי, אבל מסתבר שהיועץ צייד אותי בעצת אחיתופל, ולמעשה נעץ את המסמר האחרון בארון הקבורה של החלום העסקי שלי".

בסופו של יום, מצאה את עצמה עם הפסדים בגובה שני מיליון שקל, חובות אדירים של מאות אלפי שקלים, "ובדידות מזהרת - כי אף אחד לא רוצה להיות שם כשאת בצרות". לבנותיה, שהיו אז בטיול של אחרי הצבא במזרח, לא סיפרה דבר. "לא רציתי להפריע להן. רק אחרי קרוב לשנה, כשהן חזרו ארצה, הן גילו שאין כבר עסק".

לא היו לי כלים להתמודד

הנפילה העסקית תפסה אותה לא מוכנה. "לא היו לי כלים להתמודד. זו הייתה התפכחות מרה, כשהבנתי שאין שום גורם חיצוני שעוזר לעצמאים במצוקה. פניתי לארגוני נשים, ובכל מקום אמרו לי שאני בעלת חברה בע"מ ולכן לא זכאית לסיוע. כשראיתי שאני לא מקבלת עזרה מאף אחד, נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה במשך חצי שנה".

והיו גם ימים רעים של רדיפות נושים, וספקים שלא קיבלו תשלום על סחורה שסיפקו לבית העסק התדפקו על דלתה. "היו בעיטות בדלת באמצע הלילה ואיומים על חיי הבנות. אחד העובדים לשעבר תפס אותי קונה אוכל בשוק והרביץ לי מכות. את האלימות לא יכולתי להבין, אבל את הכעס – כן", היא מודה.

"הייתי בת 41, לבד, עם חובות כבדים, שתי בנות ומצוקה כלכלית גדולה. הרגשתי כמו ארנב מסונוור מפנסי מכונית. לא ידעתי מאיפה להתחיל ולמי לפנות. ניסיתי למצוא קשרים, הלכתי לראיונות עבודה, אבל לא מצאתי בשוק הקטן והמצומצם משרה שתתאים לי. הגעתי למצב שלא היה מה לאכול. למעט שתיים או שלוש חברות שהיו שם בשבילי ודאגו שאשאר בחיים, וזה לא מובן מאליו, השאר נעלמו. לאנשים אין כוח לזה, יש להם מספיק משלהם, והם לא ידעו מה לעשות".

היא מודה שבאותה תקופה התקשתה לקבל עזרה גם כשהוצעה לה: "היה לי קשה מאוד, אבל למדתי, ואני עדיין לומדת, לקבל".

אחרי כמה חודשים קשים הגיעה ההתפכחות. "הסתכלתי על עצמי ואמרתי: 'רונית גור, את רוצה למות? אם לא - צאי החוצה, ותחיי'. התחלתי לקום בבוקר ולמצוא סיבות לצאת מהבית. כדי להתפרנס חילקתי עלוני פרסומת בתיבות דואר, בישלתי בבתים של אנשים, עשיתי כל דבר שאפשר להרוויח ממנו ולהיות עסוקה. פניתי לכל מיני חברות בחיפוש אחר עבודה, והן דחו אותי, צחוק הגורל, כי הייתי 'אובר קוואליפייד', מוכשרת מדי לתפקיד".

ואז צלצל אליה קולגה לשעבר וסיפר לה על חברה שעוזרת לאנשים לעשות סדר.

"הוא אמר שנראה לו שאיהנה מזה מאוד, ואני חשבתי שהוא מדבר שטויות. אני אדם בכלל לא מסודר, מה לי ולזה? אבל הסקרנות אפשרה לי להקשיב עד הסוף, ניגשתי אליהם, והתחלתי לעבוד בחברה כמסדרת בתים".

מהר מאד גילתה שסידור בתים הפוכים של אנשים זרים מצליח לרפא את הכאוס הפרטי שלה. "זה עשה לי שקט בראש. לטפל בבלגן של מישהו אחר, לסדר ספרים במשך ארבע שעות - זה מאוד תרפויטי וממקד. נדלקתי. הכנתי לבעלי החברה תוכנית שיווקית מפורטת והצעתי להם להיכנס איתם לשותפות, אבל הם סירבו".

במקביל, קיבלה הצעת עבודה טובה מחברת מזון, ונכנעה לפיתוי הכלכלי. "חזרתי להיות סמנכ"לית תפעול עם משכורת גבוהה, רכב ותנאים טובים, אבל זה היה סיוט. קשה לחזור להיות שכירה אחרי שהיית עצמאית. הראש חשב כל הזמן על 'לעשות סדר'. הייתה בזה הרפתקה".

מה עשית?

"בדיעבד, אני קוראת לכך מעשה אמיץ, אבל אני יודעת שהגבול בין אומץ לטיפשות הוא דק מאוד. החלטתי לעזוב את המשרה הנוחה והקמתי את 'ד"ר סדר', כשלרשותי, בתור התחלה, תקציב של 500 שקל וזוג אופניים. לא היה לי אוטו משלי ולא היה לי כסף. השתמשתי ב־250 שקל כדי לקנות את הדומיין (כתובת האינטרנט, גא"ד) של אתר החברה, שבניתי לבדי, וב־250 השקלים הנותרים הדפסתי כרטיסי ביקור שעיצבתי בעצמי, כי לא היה לי איך לשלם לגרפיקאית. רכבתי על האופניים לפגישות, ובמשך כמה חודשים הייתי עסק של אישה אחת".

איך ידעת לשווק את עצמך?

"למדתי לבד. כתבתי בגוגל 'שיווק', ובמשך שעות קראתי באינטרנט איך כותבים תוכנית עסקית. לימדתי את עצמי איך מקימים עסק מההתחלה".

היום, כשהיא הבעלים של עסק משגשג, גור מעסיקה מנהלת שיווק, 15 עובדים בעונת החורף ו־25 עובדים בקיץ. מדי פעם היא מבצעת עבודות בהתנדבות, כמו במקרה של ניצולת שואה מבוגרת שפונתה מביתה.

"ארזנו לה את הבית בהתנדבות", היא מספרת. "אני עושה את זה כי אני מאמינה ב'תעביר את זה הלאה'. כשהיה לי קשה, לא קיבלתי הרבה עזרה אבל עדיין קיבלתי. אני נהנית, באמת ובשיא הצניעות, להעביר את זה הלאה. לפעמים אני מממנת, לפעמים אני מבקשת לכסות רק את שכר העובדים, ולפעמים העובדים עצמם מתנדבים לעבוד ללא שכר, ואז גם אני שם. ואם מגיעה אליי אישה שמתחילה עסק, אני אעזור לה בליווי עסקי, בעצות ובידע שצברתי, ואם לקוחות רוצים לתת לי מתנה, אני מסרבת ומבקשת שיעזרו למי שצריך".

מהי התובנה שלך?

"שאף פעם אי אפשר לדעת מה יש לאנשים מאחורי המעטפת החיצונית. זה הופך אותי לאדם סלחן יותר, ופחות שיפוטי. כולנו בני אדם, ולכולנו יש חולשות וכאבים ושמחות, בין אם אנחנו מתגוררים ב־1,400 מ"ר בכפר שמריהו או בדירת שני חדרים בעיירה כלשהי. אני יודעת את זה, כי הייתי בשניהם".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים:

  • הכירו את אמן המיצג שמשגע את המדינה