"האוכל סיפק לי אושר ומגע שחסרו לי"

רקדנית יפה, בעלת שיער בלונדיני ארוך, מחוללת על הבמה. היא לבושה שמלה שחורה ארוכה, שבטבורה שסע אדום בולט ומפחיד, כמו איזו תהום שבתוכה מתערבלת לבה לוהטת.

"זה הרעב שבתוכי, שלעולם לא ישבע", מסבירה יערית שרל (34), רקדנית, כוריאוגרפית, במאית ומפיקה, העומדת מאחורי מופע מחול מזרחי שנושא את השם "רעב". אתה על הבמה מופיעות עוד שלוש רקדניות וגם גבר אחד, שחקן. את הרעיונות והכוריאוגרפיה תרמה יערית מתוך חייה שלה - מתוך הרעב הבלתי נדלה שבעבר גרר אותה לתהומות וכיום מהווה מעיין נובע ליצירה.

"לרעב יש המון גוונים", היא אומרת. "רעב הוא בעצם לכל דבר: לאוכל, לאהבה, לאימהות, לזוגיות, למין, לביטחון, מה לא. אבל רעב הוא לא בהכרח דבר רע. הוא גם מוביל לסקרנות, ליצירה, להתחדשות. עובדה, את הרעב שלי, על כל מה שכרוך בו, הכנסתי למופע החושפני הזה, שעומד היום במרכז חיי".

היא ילידת ראשון לציון, בת בכורה לאם שהייתה בת 18 בלידתה ואב שהיה בן עשרים בלבד. "שני ילדים שהביאו לעולם ילדה, והיה להם כנראה קושי להכיל את הילדה הזו, שגם נולדה מוקדם מדי וגם הייתה אינטליגנטית וסוערת. הייתי ילדה סקרנית שרצתה כל הזמן עוד ידע ועוד תשומת לב, שאלתי המון שאלות, ולא היו להם יכולת וחוזק כדי לטפח ולהכיל את זה".

מהר מאוד, היא אומרת, מערכת היחסים בין ההורים ובינה התפתחה לדינמיקה קשה. בשל עבודתו של האב כאיש קבע טכני בחיל האוויר, עברה המשפחה הקטנה בין דירות רבות. האב היה בעיקר נוכח־נפקד, ובבית היו האם ויערית, שעד גיל עשר נותרה בת יחידה.

"בגדול, אני זוכרת אישה שאומרת לי כל הזמן 'אין לי כוח אליך', שכועסת עלי ללא הפסקה, בזה לי ומאשימה אותי בכל דבר. בדיעבד, נראה לי שהיא האשימה אותי בכך שגזלתי לה את הנעורים שלה, אולי את האינטימיות עם בעלה, ואולי היא אפילו קינאה בי על ההזדמנות החדשה שאני כילדה מקבלת בחיים ואילו היא כבר הפסידה.

את זוכרת גם רגעים של אהבה ורוך?

"אמא שלי הייתה אישה שמנה, היא לקתה בהתמכרות לאוכל, וזה היה המקום היחיד ששם הייתה לי קרבה אליה. חיקיתי אותה. היא אכלה באובססיביות, ואני חושבת ששם פגשתי את האישה הנהנתנית והרגועה שיכולתי להתחבר אליה. מגיל קטן חיסלנו ארוחות ביחד".

כשהייתה בת עשר נולד אחיה. "נורא שמחתי בו. כל כך רציתי אח או אחות, והנה קיבלתי. טיפלתי בו, פינקתי אותו, אבל מה שמפליא זה שלגביו אמא שלי הייתה אמא כמו שצריך, עם אהבה ורוך. שני הוריי מאוד שמחו בו. אני נשארתי הכבשה השחורה. לפעמים הורים מסמנים אחד מילדיהם. זה כנראה קשור בעיתוי בואו לעולמם, בהתפתחות שלהם. כילדה הייתי בטוחה שאני אשמה ביחס הזה, אולי בגלל שאני לא יפה, שאני שמנה, שאני לא מספיק

טובה. את החסכים האלה מילאתי באוכל. רק היום, אחרי שנים של חיטוט, אני יודעת שלא אני הייתי אשמה ביחס שלהם".

סיממתי את עצמי עם האוכל

בגיל 14, כששקלה 80 קילו, עברה טיפול ב"מלתעות". פיה נסגר הרמטית והיא יכלה רק לשתות נוזלים בקשית, אבל אחרי שלושה שבועות הסירה את המיתקן וחזרה לאכול באובססיביות. ההורים, לדבריה, התייאשו ממנה.

"היה שם משהו מאוד חולה ביחסים של הוריי אתי. נכון שהייתי סוערת, מורדת וקשה, אבל לא הייתי ילדה חריגה. הייתי פשוט ילדה שצריכה אהבה כמו כולם, אבל קיבלה רק פירורים שאי אפשר לחיות מהם".

בגיל 16, אומרת יערית, אמרה אמה את ה משפט החד משמעי: "או אני או היא". והיא, הילדה השמנה והכמהה לאהבה, עברה לפנימייה "מושבת האמנויות" במצפה רמון, "לבני נוער שמסיבות כאלו ואחרות הוצאו מהבית או רצו לצאת ממנו".

רצית לצאת מהבית?

"אני חושבת שכן. פרחתי בפנימייה. ירדתי במשקל, הייתי מקובלת, היה לי טוב, אבל אחרי חצי שנה הוריי טענו שהם לא יכולים לשלם את זה וחזרתי הביתה. כמעט חצי שנה הייתי בלי מסגרת. העליתי את כל המשקל שירדתי בפנימייה, הסתובבתי ברחובות, נסעתי בטרמפים לאילת, רציתי שההורים יחפשו אותי, שיראו לי שאני חשובה להם, אבל הדבר היחיד שעוררתי היה כעס. בסוף נרשמתי לתיכון, למדתי שנה, וסיימתי את הלימודים עם ציון אחד בבגרות - 100 בתיאטרון".

ואז, כשהייתה בת 18 וחצי, הודיעו לה הוריה כי הם עוזבים את ישראל וכי היא אינה מוזמנת לבוא אתם.

איך זה קרה?

"נכנסתי הביתה, אמא שלי ישבה בסלון ואמרה: 'מה תגידי אם אנחנו נעזוב את ישראל וניסע לחו"ל לשנה־שנתיים?'. אמרתי לה: 'אני חלק מזה?', והיא אמרה: 'כרגע לא. אנחנו צריכים חופשה ממך'. מאוחר יותר אמרה לי הפסיכולוגית שלי שאמא אמרה לה: 'אני חייבת להתנתק ממנה כי אני חוששת שהיא תשפיע על ההורות החדשה שלי'. היא התכוונה לאחי הצעיר ולאחות שנולדה שנה וחצי לפני העזיבה".

זה היה לפני 16 שנים. אף אחד מבני המשפחה לא חזר מאז. "שבע שנים אחרי שעזבו את הארץ, ההורים התגרשו שם. מתברר שלא אני הייתי הבעיה ביניהם".

היה לכם קשר כל השנים? ראית אותם מאז?

"היו ביקורים קצרים פה ושם. עם אמא אני לא בקשר עד היום. עם אבא שלי מתחילה פאזה של קשר. עם אחי יש לי קשר מעולה לכל אורך הדרך. עד גיל עשר גידלתי אותו בהמון אהבה והוא זוכר ומוקיר את זה. עם אחותי יש קשר אחר. היא הייתה כל כך קטנה כשנפרדנו. הקשר בינינו מלווה בהמון כאב של החמצה".

מה קרה לך כשנשארת לבדך בארץ?

"העזיבה של ההורים הייתה עוד הוכחה שאפשר לוותר עלי. שקעתי בדירה קרוב לשנתיים ואכלתי ואכלתי. הגעתי למשקל 130 קילו. עבדתי בכל מיני עבודות זניחות כמו מוקדנות, והכל הלך לאוכל, לסם שלי. האוכל סיפק לי אושר ומגע שחסרו לי. הוא לא שפט אותי, לא ירד עלי, תמיד היה בשפע.

"אחד הדברים הכי אהובים עלי זה נקניקיות. הייתי לוקחת חבילה שלמה, שש לחמניות, כל אחת מהן עם ממרח אחר, ואוכלת אותן בזו אחר זו בארוחה אחת. בסופה של הארוחה הרגשתי ממש מסטולית. סיממתי את עצמי עם האוכל. הייתה בי רגיעה כביכול והייתי הולכת לישון שמחה. אבל כשקמתי הרגשתי אשמה".

ואז גיליתי את ריקודי הבטן

איפה הייתה נקודת המפנה?

"בגיל 24-23 התגברו הגעגועים לתנועה, לריקוד, לסחרור. ואז גיליתי את ריקודי הבטן. הרגשתי שבריקודי בטן אני יכולה להיות שמנה ושזה אפילו נחשק. הגעתי אל מירי אלון, שהיא המורה שלי עד היום, ולמדתי בסדנאות אצל המורה המיתולוגית ירדנה כהן ז"ל, שקבעה את הביטוי 'מחול מחלים', ובתוך האינטראקציה עם שתי המורות האלו הבנתי שאני ממש טובה בזה.

"בעזרת הריקוד משכתי את עצמי מהביוב למעלה. המראה של מי שאני - שהייתה מנופצת לרסיסים - נבנתה מחדש, רסיס אחרי רסיס. בעזרת הריקוד התחלתי לבנות את האהבה לעצמי. התחלתי לאהוב את כף היד, הרגל, הציפורן, התנועה. משהו בריקודי הבטן מאפשר את זה".

היא לא הסתפקה בריקוד כתחביב ובשלב מסוים פנתה למכון וינגייט, שם הקימה אלינה פיצ'רסקי מגמה לריקודי בטן, וסיימה את המגמה בהצלחה ("הייתי הבחורה הכי שמנה בווינגייט"). עבודת הגמר שלה הייתה בנושא "השפעת התנועה וריקודי בטן על הפרעות אכילה ודימוי גוף". בגיל 30 גם סיימה שם קורס מורות למחול מזרחי. היום היא מלמדת במסגרות שונות, כולל האגודה למלחמה בסרטן בחיפה, ולומדת זו השנה השנייה טיפול בתנועה במסגרת תוכנית מיוחדת של סמינר הקיבוצים ובית הספר "סהרה סיטי".

ומה עם המשקל העודף?

"בשלב מסוים הבנתי שאני לא מצליחה להשתלט על ההתמכרות שלי בעצמי. הבנתי שהקיבה שלי גדלה לממדים כל כך גדולים שאני חייבת להקטין אותה ולשים לזה סוף. כשהגעתי למצב שלא יכולתי לשרוך לבדי את השרוכים וכבר שקלתי 140 קילו, החלטתי ללכת על ניתוח שרוול. קופת חולים מימנה אותו".

מייד אחרי הניתוח החלו הקילוגרמים לנשור. "ירד ממני בן אדם שהגן עלי מפני להרגיש, מפני להתעמת, בן אדם שחצץ ביני לבין החברה ועזר לי להקטין את עצמי, ובראש שלי התחילה להיבנות ההופעה 'רעב'. קודם כל, כי כל חיי חוויתי רעב רגשי. התחלתי לפתח הופעת מחול מהסיפור האישי של הרעב שלי, אבל הפעם הרעב היה גם דרייב. החלטתי לבנות את המופע על רעב של נשים - לאוכל, לתשוקה, לאימהות.

אחד משבעת הריקודים במופע נקרא 'רעב' ובו אני רוקדת את הפרעת האכילה שלי. אני לא מייפה אותה. אני מראה איך היא, בגלוי".

ומה בעתיד?

"בעתיד, אני רוצה ליצור לא רק מנקודת מוצא של הרעב, אלא גם ממקום של הומור, קלילות, יצריות. אני מאמינה, שעצם העובדה שנשים יושבות בקהל וצופות בי – אישה ששקלה 140 קילו - תעודד אותן לא להיכנע אלא להעז ולהגשים. אני זוכרת שהייתי צופה במופעי מחול ואומרת לעצמי באנחה: 'אני כל כך אוהבת לרקוד, אבל אין מצב. תמיד אשב בקהל', והנה, הצלחתי".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: