זו תקופה מלאת משמעות עבור אלון עדר, אחד המוזיקאים הפוריים והמוכשרים במחוזותינו ובנם של אגדת הגיטרה המקומית, יהודה עדר, והשחקנית והקומיקאית, מיקי קם. אלבום חדש, אבהות טריה, חיי קיבוץ בצפון, זקן שחור ארוך ובוהמי אך מעל לכל – מטמורפוזה אמנותית: התנתקות מהשפעות הסבנטיז, פרידה משירי ארץ ישראל שליוו את בגרותו, ובמקומם תולדה מחודשת בתור ביט קשוח מודל תל אביב/חרא פה/תן בראש.
>> לעוד כתבות בערוץ אנשים, לחצו כאן
"אני מרגיש שאני מאבד חלק מהמיוחדות שהייתה לי, אבל יחד עם זאת ממציא את עצמי מחדש", הוא אומר, "גם מבחינת שירה – פעם היה לי מאוד חשוב ששיר יהיה מושלם. שיהיו הרמוניות, שכל הזמן תהיה הפתעה. שיהיה מיוחד. שהאוזן תתחרמן. עכשיו לעומת זה מעניינים אותי דברים אחרים במוזיקה. יותר אמנותיים. פחות לתת כבוד לשיר עצמו בתור שיר – אלא יותר להדגיש את האווירה הכללית.
"באלבום הראשון היה לי חשוב שיאהבו אותי. חשבתי שכל מה שצריך זה לשיר יפה שירים יפים. ינקתי מהסבנטיז, אריק איינשטיין ו שלום חנוך, 'מאחורי הצלילים'. היום אני עושה ושומע מוזיקה אחרת לגמרי. לקח לי הרבה זמן להגיע לחיות בעולם אקטיבית, בהווה, בדור שלנו. באלבום הראשון לא הייתי פה, זה היה כאילו נולדתי לעשור הלא נכון. היום זה אחרת לגמרי. היום אני מרגיש שייך".
להתחיל מחדש
בימים אלו משיק עדר (30) את הקליפ הראשון מהאלבום החדש שבדרך. השיר - "פרה זה פרה זה פרה" - מספר על מבקר מסעדות אנין שרוצה לכתוב את הביקורת המושלמת, אז פשוטו כמשמעו אוכל את עצמו. העניינים קיבלו תנופה אחרי שבמגזין "טיים אווט"
בחרו בשיר להיות פסקול הקמפיין לבחירת מבקר מסעדות חדש לעיתון.
כל הבתיאבון הזה הוא רק יריית הפתיחה לאלבומם החדש והשני במספר של הלהקה עם השם האולטרה קליט "אלון עדר ולהקה" (והרביעי של עדר, לאחר שני אלבומי סולו).
ב"להקה" מנגנים החצוצרן ספי ציזלינג, הכנר אבנר קלמר, הבסיסט נדב הולנדר, הגיטריסט רן דרום והמתופף יונתן רוזן – כשבראשם הסולן, עדר, שמנגן פסנתר על שלל גלגוליו האלקטרוניים ופה ושם גם תופס איזו גיטרת ליווי. את האלבום הממשמש ובא התחילו להקליט אי אז ביולי 2012, עם פרוץ המחאה החברתית.
"האלבום הוקלט בכוונה ביולי, בגלל שהבן שלי, דויד ליאו, היה אמור להיוולד באוגוסט", מגלה עדר, "השאיפה הייתה לגמור את האלבום לפני, מתוך תפיסה 'מי יודע איך החיים יראו אחרי ילד, אז בוא נשמר רגע את מה שקורה כאן'. התוכנית הייתה לבזבז מינימום כסף על ההקלטות, ואת הסכום שחסכנו להוציא על יחצ"נות. רק שאז נתקענו. האלבום לא יצא טוב".
כעבור חודשי גסיסה ארוכים שיכנע עדר את חבריו לעצור הכל. הפתרון המסתמן היה להתחיל מחדש. להקליט את כל האלבום מאפס – הפעם כשכל הלהקה מנגנת יחד בלייב. אז במרץ 2013, כמעט שנה מאז החלו ההקלטות, נסעו "אלון עדר ולהקה" אל קיבוץ העוגן, הסתגרו באולפן בו ברי סחרוף הקליט את "סימנים של חולשה", ובמרתון אינטנסיבי אחד הקליטו את כל האלבום מחדש.
"יצא אלבום אמיתי, שלהבדיל משני האלבומים הקודמים שהוקלטו בבית – הוקלט כולו באולפן", מעיד עדר, "הדבר הכי משמעותי שקרה באלבום זה שהעיבודים הם של כולנו, כולם מנגנים, לכולנו יש אותו משקל. עד כדי כך שבאלבום יש שלושה שירים שהם לא שלי – אחד של רן הגיטריסט ושניים של נדב הבסיסט. נכנסנו אל האלבום הזה מוזיקאים, יצאנו ממנו הכי להקה שאפשר".
בסמוך לסיום שלב המיקסינג של האלבום, החליט עדר לבצע שינוי קרדינלי בחייו ולעזוב את תל אביב בה נולד, גדל וכתב. יחד עם זוגתו, בנם המשותף ופסנתר המחמד עבר להתגורר בקיבוץ כפר הנשיא, הקרוב לראש פינה.
"המעבר הזה היה בעיקר בשביל התא המשפחתי, וגם בגלל שאין לי כסף לגור כרגע בתל אביב. אני מעדיף להשקיע את הכסף במוזיקה – ולא להיות עבד של העולם הזה", חושף עדר, "אני ממשיך לעבוד בתל אביב, מלמד מוזיקה בבתי ספר לחינוך מיוחד ביפו וברמת אביב ג', ככה שבגדול אני כל הזמן בנסיעות. הדלק עולה הרבה, אבל לפחות אין שכר דירה. אז אני חוסך כסף, משלם ממש מעט לקיבוץ, ואנחנו מסתדרים. הבן שלי וחברה שלי מאושרים שם. זה עולם אחר לגמרי".
ומה עם הלהקה?
"כל דבר שקשור ללהקה אני בא למרכז – עושה מה שאפשר. המרחק מהעיר הגדולה זה מה שאני זקוק לו כרגע. זה מתאים לי יותר. מצד אחד, לא רוצה להוריד הילוך, מצד שני זה תהליך שקורה באופן טבעי מאז שיש לי ילד. אני פתאום אבא. מרדים אותו, אחראי עליו, שר לו שירי ערש. עכשיו הוא ב'כבש השישה עשר', 'כמו גדולים', אני שר לו אריק אינשטיין. מטייל איתו הרבה. הכל די פסטורלי".
חובת ההוכחה
בזמן האחרון כוכבו של עדר דורך. אגדות כמו שלמה גרוניך ואריאל זילבר מזמינים אותו להופיע לצידם. הקהל בהופעות הולך וגדל. הבאזז סביבו נפוץ. הוא כותב מוזיקה לתיאטרון.
גם בטלוויזיה פקחו עין על הכשרון הצעיר, שנבחר לשחק בסדרה "נצפו אמש" שתעלה לשידור ב"הוט". אבל סגירת המעגל המשמעותית ביותר הייתה דווקא בפסטיבל הפסנתר האחרון, אז קיבל לנהל ולהפיק מוזיקלית מופע מחווה לאלבום "קלף" של דיוויד ברוזה – שמי שהפיק במקור ב-1982 היה לא אחר מאשר אביו, יהודה עדר.
"הרבה שנים הפריע לי מאוד להיות 'הבן של'", מתייחס עדר, "זה גם עיכב אותי – בתחושה של חוסר מימוש. לא מאשים אותם. גם חייב להם את הגנים. את הכשרון כנראה. וגם בכלל, הם מבינים עניין. הם הורים שבאמת מבינים עניין. כשהייתי קטן התביישתי בזה. שנאתי את זה. ועד היום אני שמח לברוח מזה – זה עדיין לא פתור אצלי במאה אחוז".
כמה אתה דומה לאבא שלך?
"אנחנו די שונים. למרות ששנינו מוזיקאים, אנחנו לא באותם אזורים. אבא שלי קודם כל גיטריסט ומפיק, ובשנים שהוא היה גיטריסט הוא היה אלוהים. ב'תמוז', למשל, שלום חנוך אפשר להגיד היה 'לא רע' – אבל האלוהים היה יהודה עדר.
"אחרי זה הוא טס לברקלי ללמוד מוזיקה, ואז הוא חזר והצטרך ללהקת 'דודה' עם סנדרסון וגידי גוב – ובכל השירים גידי גוב כאילו רק מחכה שהסולואים יגמרו. ואז הוא גם התחיל להפיק את מאיר אריאל, דיוויד ברוזה, חווה אלברשטיין, ואז גם את שלמה ארצי – מהר מאוד הוא הפך לאחד המפיקים הכי גדולים כאן. הוא מדהים. אין לי איך להתחרות בו. אז לשמחתי אנחנו לא בדיוק על אותה משבצת".
ועדיין, אתם באותו תחום.
"כן ולא. לא איכפת לי להרגיש שההורים שלי מפורסמים בתחום האומנות, העניין הוא שנמאס לי להיות כל הזמן 'הבן של'. ואני 'הבן של' – בענק. בשנים האחרונות אני כבר לא בורח מזה יותר. זה לא מעניין אותי, אני מרגיש שיש לי מה להגיד בלי קשר להורים שלי.
"האמת שהיום, אחרי שהוצאתי ארבעה אלבומים, זה הרבה יותר פשוט – אני מרגיש שהתבטאתי, שהמוזיקה שלי יצאה לעולם. מצד שני, אני עדיין לא מרגיש שהוכחתי את עצמי מספיק. מחוץ לגבולות מדינת תל-אביב אני עדיין רק 'הבן של'".
נשמע כמו טראומה.
"אני חושב, בדיעבד, שהיה לי משבר אחד ארוך מגיל תיכון ועד גיל 27 - כשהוצאתי את האלבום הראשון. מאז אני מרגיש שדברים השתנו. במכה. לכן אני כל הזמן מזכיר לעצמי שאסור להתייאש. צריך להמשיך ליצור. להמשיך בחיפוש. לא להתייחס למה שאומרים עליי. פשוט להמשיך. ואם העולם מקבל את המוזיקה שלי - על הכיפאק; ואם לא – לא נורא. אני כבר לא שם זין".
__________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים :
- מהו חלומה האמיתי של השחקנית אסתי זקהיים?
