"מהרגע שנולדתי היה ברור שיש לי אבא מיוחד. אחרי שהנישואים הראשונים שלו כשלו, הוא התחתן עם אימא שלי שהייתה צעירה ממנו בהרבה, מצא לעצמו עבודה מהבית והיה איתנו כל היום. היינו פרויקט חייו. אצל כל ילד הוא הבין מה האופי שלו ומה הילד רוצה עוד לפני שהוא רצה – והיה מפתח את זה אצלו. אצלי הוא פיתח את ההומור ואת הכתיבה.

>> לעוד כתבות בערוץ אנשים, לחצו כאן

"מגיל צעיר הוא הבין שאני כותב קומי והתחיל לחשוף אותי לכל הקומדיות הגדולות. דני קיי, בילי וויילדר, ניל סיימון – את כל הדברים האלה ראיתי איתו בגיל צעיר. חוץ מזה, כשהייתי מקבל שיעורי בית – נניח לכתוב חיבור - הוא היה אומר: 'בוא נכתוב יחד פיליטון', והיה כותב איתי יחד קטע קומי. לא היה לו הומור טוב, אבל הוא הבין שאני צריך לכתוב מצחיק ופיתח את זה. אני חייב לו הרבה.

"אני מרגיש את הנוכחות שלו כל הזמן. קודם כל, אני מתחיל להיות דומה לו פיזית. הוא היה בגובה שלי בדיוק, ועם שיער לבן, אז בכל פעם שאני מסתכל בראי, אני אומר: 'אבא פה. מה הוא עושה כאן? הוא לא מת מזמן?'

"אני גם דומה לו בתכונות אופי מסוימות, ולדעתי זו תוצאה של החינוך יותר מאשר של הגנים. יש בי צד שהולך בדרך שלי, לא סופר אף אחד, לא עסוק במה שאומרים ובמה שחושבים עליי – וזה ממנו. הוא תמיד היה אומר לי: 'תהיה אינדיבידואליסט, תחשוב מה אתה רוצה ותעשה את זה'.

"הייתי מאוד רוצה לפגוש אותו עוד פעם. אני מאוד מתגעגע אליו, געגוע פרקטי. השיחות איתו חסרות לי. החוויה הכי חזקה שלי איתו הייתה שהיינו הולכים ומדברים. זאת חוויית היסוד. הוא היה אוטודידקט שלימד את עצמו בצורה אובססיבית, קרא אנציקלופדיות והיה בור סוד שאיננו מאבד טיפה – ממש גוגל הראשון – כך שאפשר היה לדבר איתו על הכול: מפוליטיקה עולמית ועד מסעות בחלל, ומבנה של אטומים, ואיך צריך לאהוב נשים, ואיך צריך לגדל ילדים, ומה זה סקס טוב, ומה זה אוכל טוב. כן, גם סקס. אני זוכר שבתור ילד שאלתי אותו על זה, שאלתי איך עושים את זה טוב. הייתה איתו פתיחות גדולה.

"לצערי, הוא יצא מחיי בגיל מאוד צעיר. הוא התחיל להיות חולה כשהייתי בן 14 וחצי, ועד שהייתי בן 16 כבר היה ברור שאין עם מי לדבר. בהתחלה, מטבע הדברים אתה עוד לא יודע שהוא חולה, אז אתה קצת כועס עליו ושואל למה הוא מתנהג בצורה מוזרה. אחר כך אתה מבין, ואז מגיע מה שקורה לכל אדם: אתה לומד להבין שההורים שלך הם בני אדם ולא האלים שהם היו בילדות שלך.

"בשלב הזה התחיל אצלי תהליך של התפכחות ממנו. התחלתי לשאול עליו שאלות ולקבל תשובות מאנשים שסיפרו לי זוויות ונקודות מבט עליו שלא הכרתי. הדבר המרכזי שאני חלוק עליו, ושאני באמת לא מבין, זה איך הוא יכול היה לעזוב את המשפחה הקודמת שלו ולא להיות בקשר עם הילדים שלו.

"אני לא מסוגל להבין את זה כי אני מגדיר את עצמי בתור אבא; זה המקצוע העיקרי שלי; כל השאר זה תחביבים: סרטים, סטנד-אפ, הכול שטויות כדי לפרנס את הילדים. אני הרגשתי שזה היה גם אצלו ככה, לפי הדרך שבה הוא גידל אותנו, ועם זאת, בסתירה מטורפת, הוא נטש את הילדים הקודמים שלו.

"אם אני יכול להיות מגדלור של מישהו אחר? זאת מחשבה לא בריאה. זו לא צריכה להיות שאיפה. השאלה צריכה להיות תמיד איך אני בתור בן אדם משפר את עצמי. איך אני אהיה תסריטאי יותר טוב, סטנדאפיסט יותר טוב, אבא יותר טוב, בעל יותר טוב. כשבן אדם מתחיל להסתכל על עצמו כעל מגדלור או מודל לחיקוי, הוא מסתחרר ושוכח את האמת. והאמת היא שכולנו בני אדם, מלאי חולשות, כעסים קטנים, אהבות גדולות. ככה זה אצל כולם".

"השיחות עם אבא חסרות לי". רשף לוי (צילום: אוהד רומנו)
"השיחות עם אבא חסרות לי". רשף לוי (צילום: אוהד רומנו)

____________________________________________________________________________________________________________________________________________