בכניסה לבית המרקחת עוצר אותי בחור סימפטי מדיף אפטרשייב ומציע לי כרטיס מועדון. אני מסרבת בנימוס, עם פרצוף "סליחה, אני מאוד ממהרת". אני מתכוננת לזנק פנימה לפני שיספיק לעכב בעדי, אבל הוא לא מרפה. "זה מאוד משתלם לך" – "לא תודה" – "אבל זה לא עולה לך שום דבר" – "לא מעוניינת" – "אבל זה מקנה לך עד עשרים אחוז הנחה על כל קניה" – "אין צורך" – "אין פה שום קאטץ'!"
עכשיו הוא קצת נעלב, כאילו האשמתי אותו שהוא מנסה לרמות אותי. "זה עניין של פרנציפ", אני מנסה להסביר לו. "אין לי כרטיסי מועדון של שום דבר, אני לא חברה של הסופר, אני לא חברה של הבית מרקחת, אני לא חברה של 'חבר' ואני אפילו לא חברה של החברים שלי בפייסבוק" ולראייה אני שולפת את הארנק ומראה לו את האין כרטיסים שלי. הוא נראה מבולבל. "אבל את סתם משלמת יותר" – "נכון מאוד", אני מחייכת אליו ומנצלת את המבוכה הרגעית כדי להיעלם בתוך החנות.
מאוחר יותר אני חוטפת על הראש מהבנזוג, ובצדק. שוב הצלחתי לצאת ביוקר. מה יש לומר, מעולם לא דרו בכפיפה אחת שני אנשים עם תפיסות כלכליות מנוגדות יותר. הוא כמובן מחזיק בכרטיס חבר של כל מועדון לקוחות תחת השמש, הוא משווה מחירים, הוא מחליף חברות סלולאר כמו גרביים, הוא משתתף במבצעים, בהגרלות, במכירות חיסול. יש לו קופון לכל מטרה, למען השם – האיש הוא אלון גל עם שערות!
הוא יוצא לקניות כפי שאבות אבותיו יצאו לצייד, נחוש שלא לצאת פראייר בכל מחיר. הוא נלחם כשמשון בקופאיות שמנסות לגזול ממנו כפל מבצעים שמגיע לו בצדק, הוא סורק את הסופר כמו נמר בג'ונגל ומגיב בנהמה אימתנית בכל פעם שהוא מגלה מוצר זהה במחיר נמוך יותר. "חסכנו כמעט חמישים שקלים!" הוא מכריז כמנצח בזמן שהוא מעמיס את השקיות לבגאז'. "אם היית משקיע בעבודה את אותו הזמן שאתה משקיע בהשוואת מחירים בסופר, כבר היינו מרוויחים חמש מאות", אני רוטנת ונכנסת לאוטו.
אני יודעת שהוא צודק ואני טועה. עובדתית. סרבנותי הדון קישוטית לקחת חלק בחברת השפע הצרכנית היא מלחמה אבודה בטחנות רוח. אני לא מוכנה להשתעבד למכונה המגלגלת מיליונים הזאת. אני שונאת חנויות ענק, האנגרים, מרכזים מסחריים, קניונים. אני אוהבת מכולת, ירקן, קצב, חנויות שכונתיות. פעם באמת היינו חברים של המכולת, כלומר של דוד מהמכולת. הכרנו אותו והוא הכיר אותנו ואם נתקענו מחוץ לבית בלי מפתח אפשר היה ללכת אליו להתקשר לאמא ובינתיים הוא היה מכין לנו סנדוויץ' גבינה צהובה-חריף-מלפפון חמוץ ומרשה לנו לקרוא שבועונים לנוער. אני גם זוכרת את כל השנים שבהן אמא שלי התלוננה שדוד מפקיע מחירים ומרמה בחשבון, אבל מה הם עוד כמה שקלים כנגד חיוך נצחי וסנדוויץ' עם מלפפון חמוץ?
המכולת של דוד איננה עוד ולא תשוב. את היחס האישי החליפו זבנים ונציגי שירות שקוראים לי "גברתי", מילה שלעולם לא תשמע אמינה על שפתיהם ובדרך כלל גורמת לי להרגיש שהזדקנתי. המחשבה לבלות את שארית חיי במלחמה כנגד תאגידי הענק המנסים לחלוב ממני עוד גרוש היא פשוט בזבוז זמן ואנרגיה בעיני, הם אף פעם לא מפסידים. לא משנה כמה זול המחיר, הם תמיד מרוויחים. יש להם גדודים של יועצי מס, של חשבים וכלכלנים, של מומחי שיווק וקניינים. ואני, מי אני, מה אני? כל מה שאני יכולה לעשות למען כבודי וחירותי הוא פשוט לסרב להם, להתענג על הרגע המתוק הזה שבו אני נשאלת "יש כרטיס מועדון?" "לא!" אני מרימה את קולי שכל התור ישמע אותי. "אין שום כרטיס מועדון!" ניצחון קטן לאדם הקטן. ותיכף ומיד אני משלמת עליו עשרים אחוז יותר ויוצאת עם השקיות.
ובינתיים, התוצאה הנפלאה של כל זה היא שהבנזוג השתלט לחלוטין על תחום הקניות ואסר עליי להתקרב. "למה קנית?!" הוא נחרד אם במקרה אני צצה עם איזו שקית. "תגידי לי ואני אקנה בשבילך". ובא לציון גואל.
