אני יושבת במטבח, שותה קפה ובמקום להביט ימינה אל הגינה ששטופה עכשיו באור שמשי, נשלח המבט הסורר שלי שוב ושוב לאזור הצפוף, העמוס להתפקע, שעל המדפים משמאלי. לאן שלא אביט, אני פוגשת אותו – את הבלגן.
כל שנה, עם פריחת ההדרים ברקע, אני מבטיחה לעצמי שהשנה, גם אני אצליח להגיע לשריקת הסיום של ליל הסדר, רעננה ומחודשת, כשביתי נקי מרבב, מסודר למופת וזועק התחדשות. והנה 24 שעות לפני... והמדף שלשמאלי – בשלו.
ערימות עיתונים מגובבים עם משחקי הקופסא, ספרי המתכונים, משקפי השמש, סלסלת המצלמות (שריד מאיזה התקף סדר שגרם לי לארגן את הדברים בסלסלות נושאים. נשארו הסלסלות, אבל כל הנושאים התערבבו תוך יום). לפעמים אני מוצאת את עצמי, בלי להתכוון, קוראת בשקיקה מתכונים בנושא. אני קוראת עשרה טיפים לסידור הארונות, חמש עצות לניהול הבלגן. קוראת את זה ומריירת, כמו שמישהו בדיאטה קורא מתכונים.
צילום: איציק שפירא
משהו בסדר שאנשים אחרים מצליחים להשליט – מרגיע אותי לרגע, על ריק. במיוחד מרגשות אותי הנשים האלה שהפכו את כשרונן לסדר לעסק והן באות ומסדרות לאחרים. אולי אפרגן לעצמי את זה פעם בתור איזו מתנה לחג? מתנה די גדולה בעצם. אז אולי ליומולדת? (לבזבז קופון יומולדת שלי על זה? השתגעתי?)
וחוצמזה, אף אשה זרה לא תדע להבחין בין העיקר לטפל שלי עצמי, בין מה שצריך להישאר לבין מה שכבר אפשר להיפרד ממנו. לא. אני לא באמת רוצה את זה.
בעלי שותה לו את הקפה בנחת, לא שאני מאחלת לו טרדות חס וחלילה, אבל השלווה הזו שבה הוא משייט לו בין איי הבלגן, לא מודע בכלל לקיומם - השלווה הזאת מדהימה אותי כל פעם מחדש.
היו ימים, בראשית אהבתנו, שבהם ההבדל הזה היה מוציא אותי מדעתי. רציתי שזה יציק לו בדיוק כמו שזה מציק לי! רציתי שהוא יהיה אני! לא פעם חשבתי לעשות ניסוי. הנה, אשאיר את הסווטשרט הזה זרוק על גרם המדרגות, נראה מי ירים אותו... כמה שעות יחלפו? כמה ימים?
כל הניסויים האלה התגלו כגול עצמי כמובן. גבעות של סווטשרטים נערמו והמשיכו להטריד רק אותי.
אני כותבת על זה בנימה קלילה ומבודחת, אבל יודעת שבעמוק, העניין הזה של סדר חיצוני וסדר פנימי הוא עניין מהותי מאוד ואנשים באמת נבדלים זה מזה במידת הצורך שלהם בסביבה מאורגנת כזו או אחרת. זה מעין סגנון קוגניטיבי שיש להם.
"תבין", אני אומרת לבעלי. "אני מסתכלת על ערימת החפצים האבודים המגובבת הזאת ומיד רואה מולי מטלות מהבהבות. עוד רשימה של משימות תצטרף לדף העמוס להתפקע שלי. יהיה צריך מתישהו לארגן את כל זה, להחזיר כל דבר למקומו".
"אבל זה הבלגן של החיים... אלה הסימנים של החיים שיש כאן", מזכיר לי בעלי בנימה מפויסת. "את רוצה בית מאורגן ומתוקתק? עוד כמה שנים, הילדים יצאו מהבית, תחיי לך בין הקירות בחדרים מצוחצחים, בודדה ומתגעגעת".
"זה מה שאת רוצה?" הוא מאיים עלי בטון אפוקליפטי. אולי זו השמש בחוץ, ואולי העייפות שלי מהאסטרטגיות הישנות שלי, שלא כל כך עובדות לטובתי - אני מחליטה לנסות לראות את זה ככה.
לפחות לפסח הזה. או לכמה דקות.
הצלחת יום חולין מספר 2:
כשהצלחתי להתעלם מהבלגן. מבטי משייט על פני הסלון המבולגן ובמקום לראות שם רשימת מטלות, קופצות לי תמונות אחרות לראש: אני רואה את עשרות בובות-הדרקונים המפוזרות על הרצפה – ונזכרת איך יהלי נלחם אתמול עם עצמו, הפסיד לעצמו ואחר כך ניצח. שבבי הנייר המפוזרים מעל, מתחת ומסביב לשולחן מזכירים לי את פרץ היצירתיות שתקף את גילי עוד לפני הקורנפלקס בבוקר, העיתונים הפתוחים – את שמחת הגול של "הפועל".
אני מסתכלת על החפצים ורואה דרכם את האנשים שאני אוהבת ואת עקבות המגע שלהם המוטבע בחפצים האלה. ולרגע, אני שוכחת שקוראים לזה בלגן.
רק חבל שהם לא סידרו אחריהם... האנשים האלה שאני כל כך אוהבת...
