הרעיון שעומד מאחורי עמותת "לוחמים ללא גבולות" מפתיע בפשטותו: לנצל את נוכחותם של משוחררי צה"ל במדינות העולם השלישי כדי לסייע לאוכלוסייה המקומית. הרי כמעט כל חייל משוחרר יוצא אחרי הצבא לטיול גדול בחו"ל, והתוצאה היא שביעדים מסוימים – בעיקר הודו ודרום אמריקה - אפשר למצוא בכל זמן נתון אלפי תרמילאים ישראלים, רובם לוחמים לשעבר בצה"ל, בעלי ידע רב בקשת רחבה של תחומים. העמותה החדשה, שאותה ייסד גילי כהן (28), מבקשת לגרום לכך שהצעירים הללו יעשו הפסקה בטיולם לטובת שבועיים של פעילות התנדבותית במדינה שבה הם שוהים. אין צורך לשכנע אותם לבוא: הם כבר שם.

כהן שירת בקבע ביחידה מובחרת (וזו הסיבה שלא ניתן לחשוף את פניו בתצלומים שמתפרסמים כאן). אחרי שהשתחרר, יצא עם אשתו לטיול בתאילנד, וכשהגיע לאי קוסמוי ציפתה לו הפתעה. "הגענו לבית חב"ד לארוחת שבת, והתברר שאין לנו מקום לשבת", הוא מספר. "היו שם מאות אנשים. הרב ראה שאני חובש כיפה והבין שהקידוש חשוב לי, אז הוא הציע לנו לחזור מאוחר יותר, לסבב הבא, בתקווה שיתפנה מקום. כעבור שעה חזרנו לשם, ושוב היה מלא, וכך גם אחרי שעתיים. נדהמתי לגלות ש-1,500 ישראלים עושים קידוש בבית חב"ד בקוסמוי שבתאילנד, אחד האזורים העניים והמלוכלכים בעולם - ואז זה היכה בי: הבנתי שיש פה מסה של צעירים שאפשר לעשות איתם משהו. עוד באותו ערב אמרתי לאשתי, שכמו שיש 'רופאים ללא גבולות', יהיו גם 'לוחמים ללא גבולות', ואנחנו נראה לעולם את לוחמי צה"ל האמיתיים".

כהן: "כחיילים גאים, חשוב לנו שהעולם יראה מיהם הלוחמים של צה"ל, מה צה"ל מעניק למשתחררים, מה שווים החייליםבעבר ובהווה, ובמה הם מאמינים"

עם שובו לארץ כבר היה הרעיון מגובש בראשו. "ראיתי בדמיוני התנדבות של חיילים משוחררים בארבע יבשות במקביל, בכל החורים הכי נידחים", הוא נזכר, "אבל הרגשתי שזה גדול עליי והחלטתי לפנות לשני אנשים כדי שיעזרו לי - יאיר אטיאס, שלחם איתי ביחידה וידעתי מה הוא יכול לעשות ומה הוא שווה מבחינה ערכית, ובועז מלכיאלי, שהיה איתי בקורס קצינים והשאיר עליי רושם רב".

השלושה נפגשו בבית קפה, רשמו על פתק את עקרונות העמותה והחליטו להרים את הפרויקט. בשלב מסוים סיפר כהן על הרעיון לאביו. "הוא זרק לי: 'לא רחוק מאיתנו גר שגריר ישראל לשעבר במומבאי, לך אליו, אולי הוא יוכל לעזור לך'. כבר באותו ערב הייתי אצלו. למזלי, הוא לא זרק אותי החוצה אלא אפילו התלהב". השכן של המשפחה הפנה אותו למתן זמיר, סגן הקונסול הנוכחי במומבאי, שהתלהב גם הוא. בפגישה שלו עם כהן, אטיאס ומלכיאלי הוחלט שמשלחת ראשונה מטעם העמותה החדשה תצא למומבאי בספטמבר 2014.

"קבענו יעדים", מספר כהן, "ניסחנו חזון וחשבנו איפה אנחנו רוצים לראות את העמותה בעוד ארבע שנים. עם זה הלכנו לרשם העמותות. ההחלטה הייתה שכל שנה תהיה נוכחות של 'לוחמים ללא גבולות' בארבע יבשות. כחיילים גאים, חשוב לנו שהעולם יראה מיהם הלוחמים של צה"ל, מה צה"ל מעניק למשתחררים שלו, מה שווים חיילי צה"ל בעבר ובהווה, ובמה הם מאמינים".

לדבריו, יש לו אמונה רבה בערכיות של צה"ל. ההערכה שלו לקוד האתי שמנחה את המפקדים ואת הלוחמים התגבשה בעקבות השתתפותו בחיפושים אחר המחבלים שרצחו את בני משפחת פוגל בביתם שבאיתמר במארס 2011. האירוע הזה חרות היטב בזיכרונו ומשפיע עליו עד היום.

"לפני תחילת החיפושים", הוא מספר, "המפקד הסביר לנו איך לנטרל את המחבלים בלי לפגוע בהם, איך לא לירות, איך לשלוט בעצמנו ובכעס. אני זוכר שחשבתי לעצמי: הרי המחבלים האלה רצחו זוג הורים בשנתם, ירו בשני ילדים קטנים, תקעו סכין בראשה של תינוקת בת שלושה חודשים - ועליי מוטלת האחריות לא לירות בהם שלא לצורך, לנטרל אותם בלי לפגוע. זו הייתה בשבילי ההוכחה לערכיות של צה"ל. ככה אני מכיר את צה"ל ואת החברים שלי".

חוויה שאי אפשר לשכוח

תוך כדי עבודה הצטרף לקבוצה מיכה אוחנה, ששירת אז ביחידת דובר צה"ל ופתח עמוד פייסבוק לעמותה. כהן עדיין מתקשה להאמין למה שקרה בעקבות המהלך הזה: "מספר הלייקים זינק בן לילה מאפס ל-600. מאות צעירים לקראת הטיול הגדול ביקשו לקחת חלק במשלחת. הבנו שזהו, שאין דרך חזרה".

בספטמבר האחרון יצאה להודו המשלחת הראשונה. מתוך מאות צעירים ששלחו קורות חיים, נבחרו 25 שלדעת מנהלי העמותה התאימו למשימה, פיזית ונפשית. הם חולקו לצוותים על פי תחומי עניין וידע: היו לוחמים שלימדו נערות צעירות הגנה עצמית וקרב מגע על מנת להתגונן מפני אנסים; לוחמים ששירתו כחובשים לימדו עזרה ראשונה; אחרים העבירו שיעורי אנגלית. כל חבר משלחת תרם מעצמו.

קלר: "נחשפנו למראות מטורפים. ראינו לכלוך וזוהמה והיה ריח של שתן באוויר. אבל הילדים היו נהדרים. בהתחלה הם היו מרוחקים, אבל מהר מאוד הם התחברו אלינו בצורה מאוד מרגשת"

"נחשפנו למראות מטורפים", אומרת סיוון קלר, שהייתה חברה במשלחת הראשונה. "ראינו לכלוך וזוהמה והיה ריח של שתן באוויר. אבל הילדים היו נהדרים, כל כך אוהבים וכל כך חמודים. בהתחלה הם היו מרוחקים, אבל מהר מאוד הם התחברו אלינו בצורה מאוד מרגשת". קלר (21) שירתה בצה"ל כמדריכת מילואימניקים בעיתות חירום ובאה מרקע רפואי, ולכן העבירה לילדים ההודים שיעורי עזרה ראשונה. "זאת חוויה שאי אפשר לשכוח", היא אומרת.

גם גור דוד (24) היה חבר במשלחת הראשונה להודו, ואחרי שחזר לארץ הרגיש שהוא לא מסוגל להניח מאחור את החוויות שעבר ולהמשיך בשגרה. "החלטתי שאני רוצה לקחת חלק בפרויקט הזה", הוא אומר. "הרגשתי שזה מי שאני". היום הוא מרכז בעמותה את נושא הודו במקביל ללימודיו באוניברסיטה. "כשהצטרפתי לקבוצה היו לי הרבה חששות", הוא נזכר. "זו הייתה עמותה חדשה, לא הכרתי את המארגנים, לא ידעתי מה יהיה. היום אני אחראי על כל המשלחות שיוצאות להודו, החל מהנושא הכספי ועד לעזרה ראשונה".

במהלך שהותם במומבאי החליטו חברי המשלחת לשפץ את בית היתומים המקומי. אחד הקירות בבניין המשופץ הוקדש לדניאל פומרנץ ז"ל, שנפל במבצע "צוק איתן". במסגרת העבודה יצרו העמותה קשר עם אמו, ורדה, וזו נתנה להם את ברכתה.

מתנדבים גם בארץ

אחד האתגרים הגדולים שאיתם מתמודדת העמותה הוא גיוס הכספים. לעזרתה עומדת קבוצה של יועצים, ובה האלוף אליעזר שקדי, מפקד חיל האוויר לשעבר, איילה פרוקצ'יה, שופטת בית משפט העליון לשעבר, פרופ' אסא כשר, מנסח הקוד האתי של צה"ל, ועוד. יש גם ועדה מייעצת מקצועית, שפועלת בהתנדבות מלאה, אבל הלב של העמותה הוא הלוחמים עצמם, שמקפידים לשמור על קשר באופן קבוע. "יש לנו קבוצת וואטס-אפ, ואנחנו כל הזמן מדברים וגם נפגשים", מספר כהן. "אנחנו מתנדבים גם בארץ. אני חושב שאף פעם לא שמעתי ממישהו מהחבר'ה תשובה שלילית לאיזושהי בקשה שלי, והיו לי מאות בקשות".

בקרוב תחלוש העמותה על ארבע יבשות, ממש כמו בחזון שנכתב על המפית בבית הקפה. "אחרי הלילה שבו קיבלנו 600 ליקיים, הבנתי שאין דרך חזרה", נזכר כהן. "אז בשביל להרגיע את עצמנו, היינו אומרים כל הזמן: נחלום, והמציאות כבר תתיישר".

והיא אכן התיישרה.

>> לאתר העמותה

______________________________________________

עוד באנשים: