בריאיון לעיתון אמריקאי שאלו פעם את רותו מודן אם ההצלחה הבינלאומית שלה היא סיפור סינדרלה, והיא ענתה: "אם סינדרלה הייתה הולכת כל יום לנשף במשך 15 שנה, ומחכה שהנסיך ישים לב אליה, ואחרי 15 שנה זה היה קורה, אז כן".

>> לעוד כתבות בערוץ אנשים, לחצו כאן

מודן, בת 48 , עבדה קשה מאוד כדי להגיע לאן שהגיעה: היום היא אמנית הקומיקס הנחשבת ביותר בארץ, ששני ספריה, "קרוב רחוק" ו"הנכס", ראו אור ביותר מעשר שפות שונות והיו רבי מכר גם באירופה ובארה"ב. ולא רק זה: לשורת הפרסים המכובדת שלה (החל מפרס אנדרסן לספרות ילדים ופרס מוזיאון ישראל וכלה בפרס אייזנר שהוא האוסקר של הקומיקס) נוספו השנה שני עיטורי כבוד מטעם ענקית הספרים "אמזון": ספרה "הנכס" נמנה עם עשר הנובלות המצוירות המשובחות של השנה, והתברג למקום ה־ 80 ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר.

ורק כדי להדגיש עד כמה מכובד המקום הזה, הצצה חטופה מסביב מגלה את הסופר האירי המוערך קולם טויבין טיפונת מעליה במקום ה־74, את סטיבן קינג במקום ה־ 66 ואת מרגרט אטווד במקום ה־65. מותר להניח שמודן מאושרת מההישג, אלא שבשל מופנמותה הטבעית היא מנועה מלקפץ או לשאוג בקול רם בנוכחות עיתונאיות. מודן מדברת מעט ועושה הרבה מאוד.

חשבתי שכולם יצירתיים יותר ממני

בימים אלה מסתיימת שנת החופשה שלקחה לעצמה מכתיבת ספרים. במהלך החופשה הזו היא המשיכה ללמד איור ב"בצלאל", שם היא משמשת מרצה בכירה, והקימה יחד עם הקולגה הוותיק שלה ירמי פינקוס את "ספריית נח", מיזם מו"לי שבמסגרתו הוציאו לאור את "אורי כדורי" ו"מר גוזמאי הבדאי", שני סיפורי קומיקס לילדים המבוססים על סיפורים ותיקים של אריה נבון ולאה גולדברג.

רותו, כמובן, כבר מגלגלת בראש רעיונות להפקה חדשה. אני קוראת לספרים שלה "הפקה", משום שהיא לא רק כותבת ומציירת אותם. "הנכס", רב המכר הנוכחי שלה, נולד כשהתגוררה עם משפחתה בשפילד, אנגליה, לשם הגיעה בגלל הפוסט דוקטורט של בעלה. היא עבדה על הספר קרוב לארבע שנים, וכדי להשלים אותו שכרה שחקנים ששיחקו סצנה אחר סצנה בקומיקס שלה, כדי שלדמויות שבראה יהיו שפת גוף ותכונות משלהם. הקאסט שלה (ליליאן ברטו, אורי הוכמן, אלון נוימן, דבורה קידר, אלכס פלג ורותי בן אפרת) לא היה מבייש סדרת טלוויזיה מהשורה הראשונה.

בין לבין היא נסעה בעולם כדי לדבר עם קוראים ולחתום על ספרים בחנויות נחשבות בלונדון, פריז, ניו יורק ועוד, "שזה", היא אומרת, "החלק הנחמד באמת של ההצלחה הבינלאומית".

מודן מציירת מרגע שהצליחה להחזיק עיפרון. "אין לי בכלל זיכרונות של עצמי לא מציירת", היא אומרת. ולמרות זאת לא העלתה בדעתה שזו תהיה הקריירה שלה.

היא נולדה וגדלה בשיכון הרופאים של תל השומר, האמצעית בשלוש בנותיהם של שני חוקרים בולטים בתחום הרפואה. רפואה הייתה פחות או יותר התחום היחיד שבמשפחת מודן ראו בו מקצוע ראוי, ולכן לא מפתיע שהאחות הבכורה, דלית, היא רופאת ילדים ("השה לעולה" צוחקת רותו). לילדת הסנדביץ', לעומת זאת, הניחו רוב השנים לנפשה, אלא שהיא לא חשבה שהיא מספיק מוכשרת וכשהגיעה השעה להירשם לתיכון בחרה ב"עמל ליידי דיוויס".

למה לא תלמה ילין?

"כי חשבתי שזה מקום לאנשים מוכשרים באמת".

לא הייתה מסביבך התפעלות כללית מכמה יפה את מציירת?

"בחטיבת הביניים כבר פחות מתפעלים מזה שאת יודעת לצייר ארנבים. זה קלף פחות חזק מדברים שהייתי איומה בהם, כמו ספורט או כוּסיוּת, ולכן באופן לא מקורי עברה עליי תקופה מאוד לא טובה לאורך כל התיכון והצבא. הייתי אידיאליסטית והלכתי עם גרעין לשירות בקריית שמונה, עניינו אותי בנים וגם ציירתי קצת, אבל חשבתי שכולם יצירתיים יותר ממני. הייתי מאוד לא מחוברת לעצמי. היום אני מסתכלת ואומרת מי זו הבחורה הזו שהייתי אז, כמה כאוס היה לה בפנים ואיזה פספוס היו כל השנים האלה".

ההצלה באה לה כמעט במקרה. חברה שהלכה לבחינות ל"בצלאל" שכנעה אותה לבוא, והיא התקבלה למגמת העיצוב הגרפי.

"אבא שלי היה ממש באבל. אולי אם הייתי לומדת משפטים הוא היה סולח לי. אמא שלי הייתה קצת יותר פתוחה, ושאלה מה עושים בעיצוב גרפי. ניסיתי להסביר לה, וזה נראה לה משונה שלומדים את זה, בעיקר אם אני תלמידה כל כך טובה ויכולה לבחור מקצוע ממש, אבל היא אמרה לי 'תעשי מה שאת אוהבת ושאר הדברים יסתדרו מעצמם'. וכך היה".

ממרומי מושבה ככוכבת בעולם הקומיקס הבינלאומי, כזו שהוצאת ספרים אמריקאית (Drawn and Quarterly) משלמת לה מקדמות המאפשרות לה להתפנות לשנים של עבודה דייקנית ומושקעת על כל ספר, מודן מפתיעה בצניעותה. היא מתגוררת בלב תל אביב, נשואה (כבר 21 שנה) לעופר ברגמן, מרצה למידענות באוניברסיטת תל אביב, ואמם של מיכל ( 18) והלל (11).

היא עובדת מהבית. "אין הפרדה בין החיים לעבודה", היא מבהירה, "וככה טוב לי. זה מאפשר לי לזגזג בקלות בין דברים, בין להכין שניצלים או שיעורים עם הילד לבין עבודה על המחשב. זה לא אידיאלי, אבל זאת הדרך היחידה לעשות את שני הדברים. בזמן שכתבתי את 'הנכס' כמעט לא יצאתי מהחדר,ובני המשפחה היו עולים אליי לרגל, אז הם סבלו. עופר אמר לי שקשה לו, כי הוא מרגיש שהוא חי בסטודיו שלי, ושהוא יודע שאני מרמה, כי גם כשאני איתו פיזית, הראש שלי נמצא כל הזמן בספר שלי".

מי הכבשה השחורה של המשפחה?

הוריה, מיכאלה מודן וברוך מודן (שהיה לימים מנכ"ל משרד הבריאות) היו כהגדרתה "חלק מחבורה של רופאים צעירים ואידיאליסטים שבנו את מערכת הבריאות הישראלית". הם עבדו יחד וגידלו יחד את הבנות, "ורבו את המריבות של זוגות רגילים על כביסה וכסף, אבל גם על השם של מי יופיע ראשון במאמרים מדעיים". היא התייתמה בגיל צעיר. מיכאלה מודן הלכה לעולמה אחרי שחלתה בסרטן כשרותו הייתה בת 27 בלבד, וברוך מודן נפטר כשהייתה בת 35. את האחיות דלית, דנה (כותבת, שחקנית ויוצרת מצליחה) ורותו המציאות הקשה הזו ליכדה ליחידה אחת הדוקה.

"גם קודם היינו קרובות מאוד", אומרת רותו, "ואחרי שההורים נפטרו הפכנו להיות הגרעין המשפחתי שכאילו מחליף את הבית המקורי. יש בינינו אינטימיות גדולה, ויש בה גם היררכיה של גדולה וקטנה - בין כל אחת מאתנו לזו שאחריה יש הבדל של ארבע שנים - ואני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיהן. אנחנו מאוד שונות, אבל באנו מאותו בית גידול, כאילו שיש לנו שפה פרטית, שפה של המשפחה שלנו".

כולכן נורא מצליחות.

"ובכל זאת אנחנו כל הזמן רבות על השאלה מי מאיתנו הכבשה השחורה של המשפחה. כל אחת טוענת שזו היא. אני עדיין חושבת שזו אני, כי באיזשהו מקום אני פשוט לא מאמינה שאני מתפרנסת מזה שאני עושה בדיוק את מה שעשיתי בגיל חמש".

ספרה הקודם של רותו, "קרוב רחוק", הוא זה שלמעשה סימן את פריצת הדרך הגדולה שלה. עד אז הספיקה לערוך עם ירמי פינקוס את הגרסה העברית למגזין MAD , לאייר עשרות ספרים ומאמרים בעיתונות, לכתוב טורי קומיקס ולהקים את חבורת "אקטוסטרגיקוס" עם פינקוס, איציק רנרט, מירה פרידמן ובתיה קולטון.

סיפור שכתבה באחד הפרויקטים של החבורה הוביל להשתתפות באנתולוגיה בינלאומית ולהצעה האמריקאית לעשות ספר. "חצבתי את זה צעד אחר צעד. כש'הניו יורקר' הזמינו ממני איור ראשון צרחתי משמחה ועצרתי אנשים ברחוב כדי לספר להם, אבל אחר כך לא שמעתי מהם שנים ועבר המון זמן עד שנהייתי מוכרת בעולם מחוץ למעגל המשוגעים לקומיקס".

ובכל זאת, התפרסמת די מהר. היית עדיין סטודנטית כשקיבלת טורי קומיקס בעיתון.

"אני פשוט מצוינת בטיימינג. למדתי קומיקס אצל מישל קישקה, שהיה הראשון שלימד את זה בבצלאל, ואני זוכרת שמהרגע הראשון הבנתי שזה בדיוק בשבילי, כי השילוב של סיפור וציור זה בדיוק אני. חודשיים אחר כך כבר ציירתי בעיתונים, ומאחר שאף אחד לא ממש ידע מה זה קומיקס, החלפתי פורמטים ודמויות והכל היה ניסיוני ונהדר.

"בתחילת שנות התשעים הייתה תקופה נהדרת בעיתונות, הייתה פריחה, חיפשו כל הזמן אנשים שיעשו עוד דברים משונים וחדשים, ונתנו לנו יד חופשית. התחלתי לעשות עם אתגר קרת סיפורים קומיקס ב'זמן תל אביב', ונתנו לנו כפולה, לפעמים שתיים, ואם היו שואלים אותי אם אני יכולה לעשות חמישה עמודים לשבוע הבא, תמיד אמרתי כן. היום כבר הייתי מהססת, זה היה לוקח לי חודשים, כי השאיפות שלי גדלו וגם הביקורתיות, ומשהו רענן שהיה לי אז הלך לאיבוד עם השנים".

בבית שלנו הייתה הכחשה

ב"הנכס" מודן מספרת על נכדה שיוצאת עם סבתה לוורשה כדי השיב את הדירה שהייתה בבעלות המשפחה. במהלך המסע מתגלים סודות משפחתיים, ונסדקת המיתולוגיה שציירה את החיים בפולין שלפני המלחמה בצבעים ורודים.

משפחת מודן, לשעבר וווגשול, הגיעה גם היא מוורשה, "וגם אצלנו דיברו איך היינו שם חשובים ועשירים ומשכילים. בהתחלה נורא האמנתי, ורק אחר כך הבנתי שיש הגזמה של העבר". היא נסעה לפולין כדי לערוך תחקיר לספר, בלי סבתא, שכבר לא הייתה בחיים ושמעולם לא סיפרה לה דבר על החיים שם. "היא אמרה שפולין זה בית קברות אחד גדול".

את לא דרשת שיספרו לך?

"אני לא אדם נוסטלגי ויש לי געגועים רק לעתיד, לא לעבר. בבית שלנו הייתה הכחשה. לא דיברו פולנית ולא דיברו יידיש. אבא שלי הגיע ארצה בגיל שמונה וניסה להיות אולטרה ישראלי. שמעתי רק מעט סיפורים, כמו סיפור הגבורה על סבתא גוטה שהצילה את המשפחה מהנאצים ברגע האחרון.

"הם ברחו באפריל 1940, אחרי הכיבוש הנאצי. סבא היה סוחר מצליח, היה להם כסף, וסבתא הייתה בת שלושים ואם לשני פעוטות. היא שכנעה את סבא לברוח לאיטליה, כי למזלם היו להם ויזות יציאה הודות לטיול שתכננו לארה"ב. כדי להשיג ויזות לילדים היא שכרה אמבולנס ונסעה בכל הדרכים המופגזות לקרקוב, שם היא שמעה שיש קצין גסטאפו שאפשר לשחד. היא נכנסה למטה הגסטאפו לבדה, נתנה לו כסף, קיבלה ויזות וחזרה באמבולנס, ואחרי זה עוד מכרה את כל הרכוש, קנתה יהלומים והחביאה אותם בעקבי הנעליים של אבא שלי, כדי שיהיה להם ממה לחיות בארץ. אחר כך היא התפרנסה כל החיים מסיפור הגבורה הזה, שאפשר לה להיות בלתי נסבלת ולשלוט בכולם".

את הסבים, לעומת זאת, לא הכירה. אחד הלך לעולמו אחרי שנים של אכזבה על כך שהוא לא יכול לחזור לפולין, והשני עזב, נדד לפרס, משם לאירופה, וניתק מהמשפחה.

"כמו כל אשכנזייה מהדור שלי ידעתי הרבה על השואה, אבל לא דמיינתי שהיו בפולין חיים מחוץ לזה. ראיתי בפולנים משתפי פעולה עם הנאצים, ורק כשהגעתי לשם הופתעתי לגלות שהם רואים בעצמם קורבנות שנכבשו, שניסו להתמרד ושילמו מחיר כבד".

הסודות המשפחתיים שנחשפים בספר לקוחים מהביוגרפיה הפרטית שלך?

"לא, אם כי גיליתי סודות אחרים שאני מחויבת לא לגלות. הסיפור של הספר נולד כששוחחתי באנגליה עם שכנה שהיגרה מפולין. היא סיפרה לי שמשפחתה גרה בבית שהיה פעם של יהודים ושההורים שלה מפחדים נורא שהיהודים יבואו לקחת אותו בחזרה. כל הכפר בהיסטריה, הם מפחדים שהיהודים או הגרמנים יחזרו לתבוע רכוש. מבחינתי, לשמוע שמישהו מפחד מהיהודים ומהגרמנים זה כמו קצר במוח. זה הדהים אותי, אבל באותו רגע ידעתי שיש לי סיפור".

כשאת רואה את השם שלך ברשימת המומלצים של אמזון, כשאת מקבלת תגובות מקוראים בכל העולם – את אומרת לעצמך "זהו, הצלחתי"?

"זה ממלא אותי שמחה, אבל זה לא עושה לי תחושה של הגעתי או הצלחתי אלא של אוי ואבוי, עכשיו, שהספר נורא מצליח, אני צריכה לעשות עוד אחד, והוא חייב להיות עוד יותר טוב ועוד יותר שווה. אני לא בנאדם שמגיע, אני תמיד ממציאה לעצמי מטרות עוד יותר רחוקות".

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים :