חותר לגינס: הישראלי שיחצה את צפון אמריקה בקיאק

כל כרוניקה גדולה מתחילה ברגע קטן של תעוזה. אתם יודעים איך זה: נגמר הצבא, עושים שביל ישראל, חוסכים כסף לטיול, שנה וחצי בהודו ונפאל, עושים את הטראקים הכי חזקים בהימלאיה, על הדרך מרביצים קורס טיפוס הרים עם הצבא ההודי, ואז, לילה אחד, בתוך אוהל קפוא אי שם בהרים, עמוק בעלטה, ניצת רעיון – ממנו אין דרך חזרה.

רועי "ג'ינג'י" סדן (32) החליט שאופניים זה הכיוון, ובאמצעותם הוא חצה 5 יבשות, 42 מדינות, 66 אלף קילומטר, גלובוס אחד. "שאלתי את עצמי מה המסע הכי גדול שאני יכול לחשוב עליו. תמיד רציתי את האוורסט, אבל אמרתי שאולי יש דברים יותר גדולים מהאוורסט - חשבתי אולי אני אקיף את העולם באופניים", משחזר ג'ינג'י, הישראלי הראשון והיחיד שעמד באתגר. "חזרתי ארצה, והתחלתי לחשוב מה זה אומר: לא ידעתי לנסוע על אופניים.

"אני זוכר שיום כיפור אחד כשהייתי ילד נפלתי מהאופניים ושברתי את השיניים. היה לי פחד מאופניים, אבל מה שיפה בפחד זה שאם אתה רץ אליו – הוא בורח ממך. אז את זוג האופניים הראשון קניתי מהלוואה על המשכורת הראשונה בעבודה, ולמדתי איך לתקן פנצ'ר. אחר כך עשיתי מסעות קטנים בארץ, לדמות כמה שאפשר את המאמץ שיידרש: אם יש עומס חום אז בכוונה מפדלים לאילת דרך המדבר, ואם יש סופה אז בכוונה מטפסים את החרמון פעמיים בשלג – הכל בשביל להכין את עצמי לדבר האמיתי. חציתי את הארץ לאורכה ולרוחבה. איזו ארץ מדהימה יש לנו".

שוד במקסיקו, פגע וברח בבוליביה

ביולי 2007, בתום שנה וחצי של הכנות, הגיע ג'ינג'י סוף סוף לנקודת ההזנק למסע: פרודהו-ביי, האזור הצפוני ביותר באלסקה. הוא הרכיב את אופניו, רתם אליהם עגלה עם צידה, והחל את דיוושיו הראשונים בהקפת העולם. תחילה פילח את יבשת אמריקה מאלסקה בצפון ועד ארץ האש בדרום, המשיך ליבשת אפריקה אותה חצה מקייפטאון עד צפון אתיופיה, המשיך לספרד ממנה חרך את אירופה לרוחבה, משם חצה את כל אסיה עד הים בסין, וקינח לבסוף בניו-זילנד ובאוסטרליה – אותה עבר ממערב למזרח דרך המדבריות.

"תמיד בדרך הכי מאתגרת. גם אם זה אומר שאני צריך לטפס עוד או שיקח לי הרבה זמן או שיהיה קשה", מדגיש ג'ינג'י. ואכן היה קשה. "אני לא אשכח את הפעם השנייה שנכנסה בי מכונית בבוליביה – תאונת פגע וברח", הוא אומר, "שכבתי על הכביש, אף אחד לא עזר, זה היה רגע מאוד בודד. אולי הכי בודד.

"היו עוד רגעים קשים: שדדו אותי באקדח במקסיקו; בפרו התאהבתי בספרדייה והיינו ביחד שנה בתוך המסע – היינו קובעים להיפגש במקום מסוים וכל הדרך למקום הייתי ב'היי', התרגשתי כמו ילד. הפרידה ממנה הייתה לי קשה מאוד. פרידות בכלל. כל כך הרבה אנשים פתחו בפניי את לבם ואת ביתם, ולדעת שאתה עוזב ולא תראה אותם יותר היה קורע לב; במוזמביק הייתה לי מלאריה שכמעט הרגה אותי, הייתי מושבת כמה שבועות בבית חולים מטורף באמצע הג'ונגל. רכבתי ליד דובים, ליד נחשים. ראיתי הכל.

"הגעתי למקומות באפריקה שהיו באים שבטים שלמים רק כדי לקחת לי דגימות מהשיער בשביל להראות לשכנים שלהם שהם הכירו מישהו עם שיער מזהב. ככה הם קראו לי 'שיער זהב'".

המסע הגדול הבא

אבל ג'ינג'י לא הכין את עצמו לדבר אחד: מימון. ג'ינג'י לא הצליח למצוא ספונסר למסע, העונות בדרום אמריקה התחלפו, ונותרו שתי ברירות: לוותר ולנסות בשנה הבאה או ללכת על אתגר אחר. גדול יותר. בלתי אפשרי יותר. הרבה יותר ג'ינג'י יותר. נחשו במה ג'ינג'י בחר.

"זה הולך להיות מסע היסטורי בקיאק שלא נעשה מעולם על ידי בנאדם, זה גם שיא גינס", חושף ג'ינג'י ולא מצליח להסתיר את התרגשותו, "זה יהיה בצפון אמריקה. זה הולך להיות מאוד מאוד גדול. מאז שחר ההסטוריה מסעות כאלה גילו עולם. לצערנו, הגענו בתקופה שכבר גילו הכל, שכבר היו בכל מקום – היופי זה שעדיין אפשר לגלות את עצמך".

"אין פה, זה לא רועי נגד העולם. זה רועי עם העולם. אין פה נגד. יש פה בעד. אני לא הולך נגד משהו שהוא הרבה יותר גדול ממני. צריך לאמץ את האתגר ולהגיד 'תודה'. כשאתה מטפס את ההר או חוצה את המדבר או חותר באוקייאנוס, זה לא שאתה נגדו – זה לא שאני יכול לאוקייאנוס – האוקייאנוס יותר חזק ממני, אני בסך הכל מבקש אישור לעבור".

"אני חושש, בטח שאני חושש, אז מה? אני לא מתייחס לזה יותר מדי. רוב האנשים מתעסקים בחשש כי זה עוד חסם להגיד למה לא לעשות. כי זה מפחיד, כי זה רחוק מהבית, כי זה געגועים, כי זה אולי מוות, אז אם נסתכל רק על זה – בסוף לא נעשה כלום. תמיד אפשר למצוא תירוצים למה לא לעשות, הרבה יותר קשה לקום ולבצע. חוץ מזה, גם מוות זה סוג של חיים".

"תמיד מסתובבת בראש האפשרות. זה לא מהדברים שאני אגיד למשפחה ולחברים – אבל זה תמיד בראש. אתה מן הסתם מודע לזה שכשאתה יוצא לכזה מסע אתה מתגרה במוות. אבל אני לא אלך להיפרד מהחברים שלי לפני היציאה. אם אני מת – אז אני מת".

"הקושי הכי גדול במסע בצפון אמריקה הולך להיות שילוב בין מזג האוויר לבין זה שאני הולך להיות לגמרי לבד. כשהקפתי את העולם באופניים עוד ראיתי אנשים בדרך, עזים או מכוניות, פה אתה בים – פאקינג לבד. מעבר לזה שזה מאמץ פיזי אדיר, עם רוחות, גשמים, דברים קורים. אבל אתה יודע מה, הכי הכי קשה, קודם כל להשיג את החסות".

בודד בפסגה

ואז מגיחה לתוך השיחה האבן הקטנה הזאת בנעל, אותו עיקצוץ מרגיז, מחיר הנדודים. "קשה לי לקיים מערכות יחסים", מודה ג'ינג'י, "הטייטל 'האדם שהקיף את העולם באופניים' אולי נשמע מגניב – אבל זה גם מאיים.

"נשים רוצות סלע איתן. רוצות מישהו שיהיה שלהן. מישהו שיוכלו לראות כל בוקר. אני לא כזה. להגיד שאני מבסוט מזה? לא. אבל אלו הם חיי. זה סגנון החיים שבחרתי לעצמי. אני לא יכול הכל. לא יכול לצאת למסע של שנים ולחשוב שמישהי צריכה לשבת בבית ולחכות לי. אני גם לא רוצה להיות במסע עם הדברים הקשים שאני עובר ואז אני מדבר איתה בטלפון והיא מתגעגעת - זה עוד יותר יוריד אותי. לכן ברמה הטקטית עדיף להמנע ממערכות יחסים".

אף על פי הישגיו המונומנטליים - שסוקרו בכל העולם והסבו כבוד רב למדינת ישראל (אותה יצג בגאווה) - ג'ינג'י עדיין לא מצא אף גוף שיעמוד מאחוריו ויסכים להשקיע בו כסף, או לפחות אדם שיגייס בשבילו את הסכום. אז בינתיים, ג'ינג'י מממן את האימונים מהרצאותיו, בהן מעודד אנשים להגשמה עצמית.

"אני חושב שכל בנאדם צריך לחשוב איך הוא הופך את עצמו לטוב יותר. אם אתה רוצה להיות עו"ד, רואה חשבון או מורה, אתה צריך לשאוף להיות הכי טוב שיש. אני רציתי להיות הרפתקן, רציתי להיות מגלה. אסור להגביל את עצמך למדיום מסוים: בין אם זה אופניים, קיאק, טיפוס הרים, זה בסך הכל כלי – אמצעי – להעביר את עצמי בצורה ראויה. אני מאמין שכדי לגרום לאנשים לפעול, להגשים, צריך להראות דוגמה. מרבית האנשים פוחדים לחלום בגדול, פוחדים להגשים את עצמם. השליחות שלי היא להראות שהכל אפשרי. שאפשר לחלום בעיניים פקוחות".

____________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים :

• הדוגמנית הסודנית שקוראת לישראל בית חם
• עינת שרוף על ההשראה הגדולה בחייה
• למשה איבגי נמאס מהמצב במדינה
• האם אמן הגרפיטי הגדול בעולם הוא מתחזה?