דפנה רכטר זזה בחוסר נינוחות על הספה, זכר לניתוח גב קשה שעברה. היא מעשנת מלבורו ("מגיל 11 אני מעשנת אותו סוג, יש לי ריאות מברזל"), ולפתע, משום מקום, עושה חיקוי מדהים של אמה, השחקנית חנה מרון. מקולה של הבת ומנוסח הדברים, מרון נשמעת כמו פארודיה של עצמה. "אני מחקה אותה טוב. עניין של אימון. היא מדברת בקול מרשים, כאילו כל החיים הם משחק, אבל לגדול עם זה, זה לא היה כיף".
>> בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק
אחרי כל הסמים והאלכוהול והבריחות למקומות חשוכים, דפנה רכטר (48) באה חשבון עם עצמה ולראשונה בחייה היא מפויסת עם העולם. נו, טוב, עדיין לא מפויסת עם אמא שלה, אבל הכאוס הגדול כבר מאחוריה.
רגעי האושר הגדולים באמת של חייה קשורים למוזיקה, לקריירה החדשה כנגנית סקסופון וזמרת, ולגבר שלה בארבע השנים האחרונות, המוזיקאי נעמן טל, בן כפר יהושע, הצעיר ממנה ב־14 שנה. לפני כשלושה חודשים יצא האלבום הראשון של השניים "אייר בלון" ("כדור פורח"), שכולו שירים שלה, שלו ושל שניהם יחד, וגם הלחן שלהם, והכל בסגנון רוק רך. ההקשבה למילים מרגשת ונוגעת לא אחת בעצבים החשופים.
בין השירים יש שיר געגוע לאבא, שיר אהבה לבתה היחידה, זואי בת ה־17 ויש גם שיר בשם THANK YOU, שיר תודה לאמה, נוקב וכואב. תודה לאם על כך שאינה נמצאת בחייה ושלימדה אותה מי היא לא רוצה להיות. "לא עוד הזנחה, לא עוד שקרים, הבטחות ריקות", היא שרה.
אמא שלך חוגגת החודש יום הולדת 90. זה לא הזמן להתפייס?
"באמת? החודש היא בת 90? ידעתי שהיא בערך בגיל הזה, אבל לא ידעתי מתי. היא לא נמצאת לי בסיסטם. לא רבתי איתה, אני לא כועסת ולא שונאת, אבל אני לא רוצה אותה בחיי. מה שמוריד אותי למטה, לא עושה לי טוב. אז שחררתי אותה".
זה לא נראה ככה. בשיר לאמך את מודה לה שהיא לא לידך. את אומרת שחוסר הנוכחות שלה הפך את חייך לשלמים. זה נקרא לשחרר? זה נקרא להתחשבן.
"אני לא מתחשבנת. אני אומרת לה תודה על מי שאני לא רוצה להיות. השיר נכתב בעקבות דברים שקרו. היא רואה את עצמה באופן אחר ממה שהסביבה חווה אותה. יש לי רחמים עליה".
פעם הראשונה והאחרונה בריאיון דפנה רכטר בוכה: "שנים ביקשתי ממנה, אל תערבי אותי, אל תדברי עליי ואל תספרי עליי. אצל יוני (יוני רכטר, אחיה מצד האב, האדריכל יעקב רכטר – דב"א) ואצלי יש קווים ברורים. הוא לא מדבר עליי ואני לא מדברת עליו. אני יכולה להשמיע לו שירים, אבל הדברים שבינינו הם בינינו. אני אף פעם לא מבקשת ממנו במה. הגבולות ברורים. משפחה היא משפחה.
"היא לא כיבדה מעולם את המקום הזה שלי, ועד היום אין לה אלוהים. היא לא סופרת אותי ממטר, מעולם לא ספרה ולא תספור. היא יצאה עם כתבה, פרגנה לאחים שלי, אמרה שאמנון הוא כזה וכזה ועפרה היא כזאת וכזאת ודפנה מטומטמת, לא יודעת מה היא עושה עם חייה. אז אמרתי: 'גו פאק יורסלפ'. לזכותה ייאמר שגם היא שחררה אותי, אבל לא מספיק בשביל לכבד אותי. שתיתן לי לחיות את חיי".
יש לי היסטוריה פרועה
היא נולדה לחנה מרון מנישואיה לאדריכל יעקב רכטר. לפניו, מרון הייתה נשואה לשחקן יוסי ידין ולאדריכל יצחק ישר. למרון ולרכטר נולדו שלושה ילדים: אמנון רכטר, אדריכל, ד"ר עפרה רכטר, חוקרת בתחום המתמטיקה של קנט, ודפנה. כשנישאו, יעקב רכטר היה גרוש ואב לשניים: יוני רכטר, מוזיקאי, ומיכל לויט, ציירת.
"יש לי היסטוריה פרועה. לא התאמתי לאף מסגרת. עזבתי את הבית בגיל 14. בגיל הזה הייתה בי השפיות לברוח משם".
וההורים נתנו לך לעזוב את הבית בגיל הזה?
"מי שאל. ישנתי ואכלתי אצל כל מיני חברים. היום אני הרוסה מגעגועים לאבא. במהלך שנות השבעים הוא עבד קשה, הוא היה אז בשיא הפריחה המקצועית שלו, ואחרי שבנה את רוב המדינה היה רוב הזמן בחו"ל".
לא שיתפת אותו במצוקות שלך?
"אבא היה החבר הטוב וקרש ההצלה שלי, אבל אסור היה שיידע. הוא היה צריך להישאר נקי, טהור, אסור היה ללכלך אותו. הוא ידע שמשהו לא בסדר איתי אבל לא ידע בדיוק מה. כילדה הרגשתי שהקשר שלי עם אבא הוא המקום היחיד הטהור בחיי ולא רציתי לפגוע בטוהר היחסים הזה, בעצמי ובו.
"היה לנו קשר מיוחד, הוא לימד אותי לעמוד על רגליי, וכשבגרתי, רק אם הסתבכתי בצורה קיצונית, הוא היה עוזר לי. למדתי ממנו גם איך להתייחס לאנשים, איך להכיל אותם, להקשיב. הייתי מסתכלת עליו נפעמת. אבל מסביב הכל היה נורא".
ואמא שלך?
"לא הייתי בקשר איתה. זה לא חדש שמאז ומעולם לא הסתדרנו. עם כל ההערצה שלי אליה על התפקידים שעשתה ועל הפרסונה הציבורית שלה, שראויה לכבוד גדול, אני הייתי ילדה מוזנחת מאוד. ילד צריך לחיות עם תחושה שיש לו על מי לסמוך. לי לא היה.
"ממרום גילי, וכאמא בעצמי, אני מבינה שכשיש לך ילד בן חמש ואת מאבדת רגל בפיגוע (מרון נפצעה בשנת 1970 בהתקפת מחבלים על מטוס 'אל על' בגרמניה – דב"א) ואת גם הגברת הראשונה של התיאטרון, זה לא פשוט לך. מצד שני, גם עד אז לא קיבלתי ממנה".
הסמים היו הקביים שלי
כשגדלה, הלכה ללמוד משחק בבית צבי.
"בטוח שהבית השפיע, וזה היה הכי קל לי, אבל הלכתי לשם כי לא הייתי מסוגלת להיות בשום מסגרת. הייתי ילדה לא מאובחנת. וכשאתה מין ילד לא מוצלח, שלא מתאים למסגרת ולא מסתדר בשום מקום ורק המופרעות שלך יוצאת החוצה בגלל תסכול, אתה לא מבין מה לא בסדר איתך. יש כאלה שהופכים בגלל זה לאלימים, הולכים לפשע, ויש שהולכים לסמים ולאלכוהול. אצלי בית צבי היה המקום היחיד שבו הרגשתי שאני לא יותר מופרעת מאחרים".
בניגוד לכל הציפיות היא סיימה את הלימודים. הפריצה שלה בתיאטרון הייתה מטאורית. שני תפקידים ראשיים ב"הבימה" ובתיאטרון באר שבע סימנו אותה כהבטחה, אבל בגיל 26 היא שברה את הכלים, עשתה קרחת ונסעה לניו יורק.
כששבה, קיבלה תפקידים ראשיים בתיאטרון ובקולנוע, זכתה פעמיים בפרס אופיר על "מעבר לים" ו"קשר עין", כיכבה בעשרות הצגות, ביניהן "כטוב בעיניכם", "קומדיה של טעויות", "יומנים", "שלוש אחיות", "אותלו" ועוד, ואפילו הגיחה פעם אחת לטלנובלה ב"אהבה מעבר לפינה".
המשחק היה תפור למידותייך.
"נכון. כל הזמן אומרים לי 'היית כל כך טובה בזה', אבל היה פער עצום בין מה שחשבו לאיך שהרגשתי. כבר בתחילת הדרך הרגשתי שמשהו שם לא יושב כמו שצריך. עזבתי את המשחק כמה פעמים. שחקן שעובד באינטנסיביות שבה אני עבדתי, טבעי שירצה פסק זמן, אבל אצלי זה היה הרבה מעבר. רציתי לדבר את עצמי, להיות נאמנה למילים שאני בוחרת, לאנשים שאני רוצה לבלות איתם, וכל זה לא היה פשוט לי.
"האלכוהול נהיה חלק בלתי נפרד מחיי, השתייה נועדה לטשטש אותי, ולא יכולתי לעלות על הבמה בלי לקחת משהו. זה מקצוע אפור, קשה ותובעני עם מעט גלאמור. הסמים היו הקביים שלי כדי שלא אשתגע וכדי שאוכל לתפקד".
לפני ארבע שנים עזבה את התיאטרון בלי לדעת לאן מועדות פניה. בעודה מתחבטת, קנתה לעצמה סקסופון וכל עולמה התהפך. "אם היה לי את הידע שיש היום על הפרעות קשב, ואם היו מאבחנים אותי, ואם הייתי מגלה מזמן את המוזיקאית שבי, כל חיי היו מתחילים במוזיקה והיה לי הרבה יותר קל".
פרויקט "אייר בלון", היא מספרת, התחיל משיר שכתבה באנגלית דווקא. "כנראה שאחרי כל כך הרבה שנים שהתעסקתי עם טקסטים בעברית שלא היו שלי, פתאום השירים יצאו לי באנגלית. אני לא יודעת לנגן אקורדים, כתבתי מנגינה אבל לא יכולתי לסדר אותה, ונעמן עשה את זה. נהיה שיר, אז הצעתי שנעשה הרכב, ולא העלינו בדעתנו שייצא מזה אלבום. היום האלבום בן חודשיים והוא הבייבי שלנו.
"יש לי את הלהקה הכי טובה בעולם. שלומי מנצור בבס, שי ליבוביץ בגיטרה, אחיו גילי בתופים ואייל הלר בקלידים. אני שרה ומנגנת בסקסופון, ונעמן, שבהתחלה היה חלק בלתי נפרד מהלהקה, מגיע רק כשאנחנו שרים את שלושת השירים האחרונים. הבנו שאם אנחנו רוצים להישאר יחד, זה מה שצריך לעשות. הוא הרגיש שאני כבר יכולה לעזוב את היד שלו ולמצוא את דרכי כמוזיקאית ועכשיו אנחנו מתפנים לחיות".
תבחרי את משפט הסיום לכתבה.
"השורה התחתונה של הכל היא שאף פעם לא מאוחר לעשות שינוי".
