מתכנן תקוות: ''שינוי עושים בצעדים קטנים''
בגיל 44 החליט עופר בן דור להיפרד מכיסא המנכ"ל ולקשור את עצמו (פיזית) לנער אתיופי עיוור שחלם לייצג את ישראל באולימפיאדה וחיפש מישהו לרוץ איתו, בעיניים עצומות. ומה הוא רוצה עכשיו, אחרי שהיעד הזה נכבש? ''אני עסוק בלתכנן עוד תקוות''
הרגע שהפך את עופר בן דור ממנכ"ל תאגידי מחוספס למרתוניסט אולימפיאדות התרחש בזכות נער אתיופי עיוור, שחיכה לו בארבע וחצי לפנות בוקר על המדרכה בפארק הירקון. "כשיצאתי מהבית ברעננה באותו הבוקר, לא חשבתי שהוא באמת יגיע לשם", אומר בן דור. "איך בחור עיוור מרחובות, שלא יכול להרשות לעצמו מונית, יבוא בכזו שעה לתל אביב רק בשביל לרוץ קצת עם מישהו?"
אותו נער, בזה נבבה, ישב שם בגופיה כתומה שזהרה בחושך והמתין למאמן החדש שהיה אמור להוביל אותו בריצה ולמנוע ממנו למעוד וכך עשה גם בבוקר שלמחרת וגם אחרי שהגיעו יחד למקום החמישי באולימפיאדת הנכים בבייג'ין. "באותו הרגע", מספר בן דור. "כשראיתי שאיכשהו הוא באמת הגיע וחיכה לי, הבנתי עד כמה זה היה חשוב בשבילו. אמרתי לעצמי שאם הבחור הזה בא לכאן בארבע וחצי לפנות בוקר, יש כאן איזה קסם. משהו לא שגרתי. מאז לא יכולתי לעזוב אותו".
15 קמ"ש, בחושך מוחלט
נבבה, עיוור מלידה, החליט שהוא הולך לייצג את ישראל באולימפיאדה. כשפגש את בן דור לראשונה עוד לא היה מספיק מאומן, אבל כן מספיק אופטימי. יחד, כשהם קשורים בגומייה במפרקי ידיהם, והרואה מדריך את זה שלא, עברו חמישה קילומטרים ריצה ואז עשרה ואז 40, עד בייג'ין ומעבר לה. "תחשבי שאת רצה עם מישהו כשהעיניים שלך עצומות, בחושך מוחלט ובמהירות עצומה, 15 קמ"ש. יש המון דברים באמצע, עמודים, מדרכות. צריך אמוּן מטורף".
בן דור, 52, זמן לא רב לפני כן מנכ"ל אחת מחברות הנדל"ן הגדולות במשק, לא תכנן דבר מכל זה. הכל התחיל בעקבות מודעה באינטרנט שהכריזה – "דרוש רץ עם נשמה". "התקשרתי, שאלו בן כמה אני, וכשהשבתי אמרו לי שאני זקן מדי וניתקו. אז התקשרתי שוב, ושוב, עד שהסכימו לספר לי במה מדובר - נער עיוור שזקוק למאמן". במקור כלכלן, בן דור היה באותה התקופה במשבר לאחר שנאלץ לפרוש מהחברה אותה ניהל בעקבות מאבקים פנימיים. "הוצע לי לפרוש הכי יפה, עם בונוסים ענקיים, אבל אני סירבתי. ניהלתי מאבק, אמרתי שאני לא פורש, שיפטרו אותי".
ללא התארים העולם נראה אחרת. "אם יום קודם חצי מדינה מלקקת לי, יום אחרי שיצאתי מהתפקיד אף אחד לא התקשר אלי. המשבר היה גדול, בעיקר כי הרגשתי שאף אחד לא עמד לימיני בשעות הקשות. העולם העסקי הוא עולם עם המון בגידות. אבל כשזה קורה לך באופן אישי את לא מאמינה שזה קורה לך".
לאחר כמה ניסיונות עסקיים בעולם, בן דור בחר לעבור לדבר שעשה הכי טוב כילד: לרוץ מהר. גם אחיו הגדול, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, היה אצן. "די הדחקתי את הזיכרון שלו כל השנים האלה. לא דיברתי עליו ולא עשיתי שום אירוע לזכרו. הריצה חיברה בינינו מחדש". אמו, שהיתה אז בת 45, החליטה להביא אז אחות קטנה לבן דור, שלא יוותר בן יחיד. היום לבן דור יש שלושה ילדים משלו, ואל המשפחה הצטרף לא מזמן אח נוסף – נבבה.
"אם יש שני אנשים שונים בעולם, זה הוא ואני, אבל בפעם הראשונה שנפגשנו הוא סיפר לי שכל החיים אמרו לו שלא יצא ממנו שום דבר והמנגינה נשמעה מאוד מוכרת. ככה אמרו גם לי כילד. הוא דיבר על עצמו וסיפר לי על עצמי, וזה מה שקשר אותנו. נבבה היה רגיל לנטישות. כשנולד, אביו עזב אותו. הוא רצה שילמדו אותו איך רצים ואף אחד לא הצליח להתמיד איתו. הוא היה בטוח שגם אני ארוץ איתו פעם אחת ואז אעזוב אותו".
ללכת עם בחור עיוור זו לא עשייה
העבר, כפי שעבר נוהג לעשות, שולח מדי פעם את תזכורותיו. "בוקר אחד הייתי בבגדי ספורט אחרי ריצה וליוויתי את בזה אל תחנת הרכבת, הופיע מולי מנכ"ל של חברה גדולה, בחליפה ועניבה, ואני רואה שהוא מסתכל עלי ולא מאמין, לא מבין מה אני עושה בתשע וחצי בבוקר עם הבחור הזה שמחזיק אותי. בהמשך היום הוא שלח לי הודעה ושאל למה, במקום לעשות דברים חשובים בחיים, אני הולך ברכבת עם אתיופי שהשד יודע מי הוא.
"הוא זוכר אותי לבוש יפה ומנהל ישיבות. אנשים שואלים אותי מה אני עושה ואני אומר שאני לא עושה כלום. הם לא מסוגלים לשמוע את זה. הם צריכים את הטייטל, ללכת עם בחור עיוור זה לא עשייה. המנכ"ל ההוא לא הבין שאני בדיוק מצאתי את השכינה, את האלוהים שלי. ברגע שאני יודע שאני מתעסק בדבר החשוב באמת, כל העולם יכול לקפוץ לי".
כשהוא לא רץ, הוא מרצה ברחבי הארץ, ממשיך לעשות עסקים וגם כותב ספר בשם (הזמני) "העזה". "כשאדם רוצה לחולל שינוי בחיים שלו הוא לא צריך לעשות את זה בבת אחת. צריך ללכת בצעדים קטנים, לחרוג מגבולות הנוחות הרגילים שלנו. חצי שעה התנדבות בשבוע יכולה לחולל קסמים בחיים שלך".
המשבר ההוא נראה כהיסטוריה. "הייתי שבוי בסטיגמות וחוסר ביטחון. מה שהוביל אותי היה לבנות בסיס כלכלי, לבנות את הדימוי העצמי שלי, אבל אני בחיים לא אהיה יותר בן 25. אם יש משהו שהייתי יכול לשנות, זה לבחור את הבחירות האמיתיות שלי מהלב, יותר מוקדם. למרות שאי אפשר לדעת, יכול להיות שבלי המשבר ההוא לא הייתי מגיע לאן שאני היום. רוב האנושות נמצאת במצב שלא רוצים לנסות כי לא רוצים לחוות כישלון, אבל אם לא ננסה לא נדע".
הדרך עוד ארוכה. גם אחרי הזכייה במקום המכובד באולימפיאדה, נבבה, בן דור ובנו גיא – שהחליט להצטרף אליהם - ממשיכים לשבור שיאים. השלושה טיפסו על האוורסט יחד ומתכננים לנסוע למסע שורשים באתיופיה ולטפס על הקלימנג'רו. "יש לנו הרבה תכניות", אומר בן דור. "אני חושב שמה שעושה אדם מאושר זו התקווה להמשך מעניין אפילו יותר. אני עסוק בלתכנן עוד תקוות".
גם החיזוקים ממשיכים להגיע. "אני מלווה עוד בחור, איל, עיוור מפציעה במלחמת לבנון שהוגדר כלא בר שיקום. יש לו התקפי אפילפסיה, סבל מפגיעת ראש, רסיסים בכל הגוף. רצנו במרתון טבריה האחרון עם בזה קשור ביד אחת ואיל ביד השנייה ושלושתנו יחד ליווינו עוד בחור אחר, רמי, הלום קרב ממלחמת לבנון הראשונה.
"למרות שאנחנו רצים מאוד טובים, הגענו אחרונים במרתון. אחרי שש שעות, כשכבר עמדו לסגור שם. ואני רץ עם איל ובזה, ושניהם יחד, האנשים שלכאורה אמורים להיות הכי מדוכאים, שרים בקולי קולות 'אני ואתה נשנה את העולם' ומעודדים את רמי להמשיך. ואת צריכה לראות באיזו שמחה... זה מה שנותן לי השראה. לראות אותם אופטימיים, מעודדים אדם אחר. סיימנו את המרתון אחרונים והכי מאושרים בעולם".
