"אני אוהבת דברים הפוכים", אומרת כריסטינה, "כי ככה זה אמיתי, כמו בחיים". בפרויקט הגמר של לימודי האמנות בתיכון הציגה כריסטינה ויניקור (18) ציורי אקריליק יפהפיים בהן זכו גיבורות דיסני ל"סיפורים הפוכים". שלגיה ויתרה על הנסיך והפכה להומלסית מקועקעת שזוהרה מאיר רחוב אפרורי. אלאדין, חיוור משהו, שרוע מתחת ליסמין הזקופה, עיניה אדומות-בוערות, ומעשן הנרגילה הנשלח משפתיה מתעוררת לחיים גולגולת של שֶּדה. רפונזל, לבושה במדי גנרל ומזוינת בחרב אימתנית, לא המתינה לנסיך שיציל אותה ונחלצה בכוחות עצמה מהטירה. "עזוב אותך מנסיכים", היא מחייכת, "כדי לשנות את החיים אתה חייב כל הזמן להאמין בעצמך, ורק אתה לבדך יכול לבחור בשינוי ולבצע אותו".
"לפילים יש משמעות"
כריסטינה מציירת מילדות, אבל רק בשנים האחרונות, אחרי שברחה מהבית והצטרפה בגיל 15 לבית השנטי בתל-אביב, משהו נפתח בה. היא מתייחסת בביקורתיות כלפי יצירותיה ולא מרוצה מהעבודה האחרונה שלה, רישום מקסים של פילה שמעיניה נשקף מבט חומל. "יש לי קטע עם פילים, אני אוהבת לצייר אותם כי לפילים יש משמעות, אלו חיות משפחתיות שמפגינות אהבה, אכפת להם זה מזה. מצד אחד הם רגישים, ומצד שני יש להם 'עור של פיל'. אבל את הציור הזה אני לא אוהבת – אין בו משמעות, ודברים בלי משמעות לא מעניינים אותי".
המילה "משמעות" עולה שוב ושוב בשיחה. כריסטינה שואפת ללמוד ולהפוך למורה לאמנות – שאיפה לא טריוויאלית למי שעד לפני כמה שנים מיעטה להגיע לבית-הספר ולפעמים נעדרה ממנו אפילו חודש רצוף. לא מובנת מאליה גם העובדה שבימים אלה סיימה בהצטיינות יתרה 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה בלא פחות מ-35 יחידות לימוד, מתוכן 5 באמנות, 5 באנגלית ו-15 בגרפיקה.
"ברור לי שכבר מחר אוכל למצוא עבודה מכניסה בתור גרפיקאית, אבל אני רוצה להיות מורה, רוצה לעבוד בעבודה עם מקסימום משמעות. בתור מורה אוכל לעזור לילדים ולהקשיב להם. לדעתי מורה צריך להיות הרבה יותר מרק בן-אדם שמלמד מקצוע כזה או אחר. הוא חייב לגלות עניין בילדים שמולו, בחיים וברגשות שלהם. רוב השנים שלמדתי בבית-ספר לא ראו אותי, חודש שלם לא הגעתי לבית-הספר ואף אחד לא התקשר לבדוק שאני בסדר, לדבר איתי. הרבה פעמים המורים מעדיפים להזמין עובדת סוציאלית במקום לדבר עם התלמיד, להביט עליו בגובה העיניים, לחפש בו משהו".
כריסטינה עלתה עם אמה לישראל מאוקראינה כשהייתה בת 8. שנה לפני כן נהרג אביה בתאונת דרכים ומאותו הרגע צללה האם למערבולת קשיים שהלכה והעמיקה. בישראל, ללא משפחה לצדן, החמירו הדיכאון והמצוקה מהם סבלה האם ולוו לעתים בהתקפי זעם קשים.
העובדה שמחלת אמה לא אובחנה וטופלה, לצד המשברים הרבים איתם מתמודדים מהגרים, הפכה את הריחוק וחוסר התקשורת בין השתיים להרסניים. "בתור ילדה לא הבנתי את המצב של אמא שלי, לא ידעתי שהיא חולה, פשוט חשבתי שהיא שונאת אותי. אמא לא קיבלה טיפול מתאים, אבל בעצם גם אני. לא היה לי עם מי לחלוק את המחשבות והלחץ, אף אחד לא הסביר לי את המצב, ובסופו של דבר חשבתי שמשהו לא בסדר בי. לפעמים האשמתי את עצמי ולפעמים פשוט ויתרתי, במיוחד בכל מה שקשור ללימודים. מכיתה ו' הפסקתי כמעט להגיע לבית-הספר. איך אפשר להתמודד בלילה פנים מול פנים עם השדים של אמא ובבוקר להגיע לבית-ספר כאילו כלום לא קרה? הייתי מאד מבולבלת, והיה גם רגע אחד שבו איבדתי לגמרי את הרצון להמשיך לחיות. כולם יודעים כמה קשה לאבד הורה, אבל מעטים מבינים מה זה להפוך ליתום בזמן שההורה שלך עדיין בחיים".
היא עזבה את הבית וחזרה, ניסתה לתקשר ולהתקרב לאמא ונכוותה, ברחה להוסטל, הועברה לפנימיות, ובכל פעם שחזרה הביתה הסתיים הניסיון בהשלכתה או בבריחתה. ערב אחד, סוער וכואב במיוחד, כשכריסטינה הרגישה שהכאוס קרוב להפוך להתרסקות, היא עזבה את הבית מבלי לקחת איתה מאום והגיעה לבדה לבית השנטי בתל-אביב.
בית השנטי מבחינתה של כריסטינה הוא תמצית של "משמעות". "זה לא תחליף לבית", היא אומרת, "זה בית". בפעם הראשונה בחייה, כך הרגישה, מצאה אוזן קשבת ועזרה אמתית בהתמודדות עם מה שהיא חווה כאובדן אמה. כשהיא מדברת על המקום שהפך לביתה היא מחייכת ועיניה זורחות. "מהרגע שהגעתי הרגשתי טוב יותר. אנחנו משפחה אמתית, כמו כל משפחה, אולי רק גדולה יותר. ממלאים פה את כל החורים שמשפחה אמורה לספק ופי אלף יותר. המדריכים הם כמו אבא ואמא והדוד הכי קרוב וטוב. הם שואלים ודואגים, וההתעניינות היא לא סתם כדי לצאת ידי חובה, אלא לגמרי אמתית, ובכנות הזאת יש משהו שממלא אותי בהמון כוח. בכל רגע, ביום ובלילה, אני יודעת שאם ארגיש צורך לדבר עם מישהו, לפרוק משהו שטותי, להתייעץ – תמיד אמצא כאן אוזן קשבת. יש לנו מטלות וחוקים ברורים, כמו במשפחה רגילה, לא חוקים מעיקים אלא כאלה נעימים שנותנים לך ביטחון. המדריכים מלמדים אותנו לכבד אחד את השני, להקשיב, ומבחינתי החברים שנמצאים אתי כאן הם אחים ואחיות, באמת. בחיים לא היו לי לפני זה חברים כאלה שתומכים ואכפת להם ממני, אנחנו עוזרים אחד לשני במה שרק אפשר".
מהתחתית למקום הכי גבוה
לאט-לאט שבה כריסטינה למעגל הלימודים. בתהליך לא פשוט, שדרש ממנה אומץ ותעצומות נפש, היא נשארה כיתה, חזרה על כיתה י', וגילתה שלא רק שהיא מסוגלת ללמוד אלא גם יכולה להצטיין. תעודת הבגרות שלה מלאה בציונים מרשימים, עבודות הגרפיקה שיצרה – בעיקר בנושאים הקשורים לאלימות בילדים – זכו לשבחים רבים, ושניים מציורי הנסיכות מפרויקט הגמר הוצגו בתערוכה במוזיאון אילנה גור. "מאז שאני זוכרת את עצמי חשבתי שאני לא שווה כלום, שהעתיד אבוד, ושאני האדם האחרון שמסוגל לעשות בגרויות. אבל בבית השנטי החזירו לי את האמונה בעצמי. מכל הדברים שקיבלתי כאן, אתה יודע מה היה מבחינתי הכי משמעותי בתהליך של ההתעוררות וההתקדמות? ההרגשה שאוהבים אותי. בבית-השנטי", היא אומרת, "הרימו אותי מהתחתית למקום הכי גבוה".
מתנה לחג מכל הלב
עמותת בית השנטי משמשת כבית לבני-נוער בסיכון בגילאי 21-14. כ-90-80 בני נוער נמצאים דרך קבע בשני הבתים החמים שמפעילה העמותה: בתל-אביב ובהר הנגב (קרוב לשדה בוקר). 25% מתקציב העמותה מגיע מהמדינה, ו-75% מתרומות, עליהן נאבקת העמותה למען המשך פעילותה החשובה.
רוצים לקנות מתנה עם משמעות? מאות מוצרים נפלאים, פרי יצירתם של חברי עמותות ברחבי הארץ, מחכים לכם ביריד העמותות בתל אביב, שיתקיים בבנק הפועלים, רחוב יהודה הלוי 63, בתאריך 23.9 בין השעות 09:00-15:00 ובתאריך 24.9 בין השעות 20:30-23:00.
מחפשים לקנות מתנות עם משמעות לחגים? בואו ליריד העמותות.
