לאחר שלושה שבועות בנפרד, קבעתי עם יבגני שאני אחכה לו בושישט, כפר מעל מנאלי שבהימלאיה ההודית. בשבועות האלה אני למדתי בודהיזם בדהרמסלה והוא נשאר עוד קצת ברישיקש ואז טייל בכפרים של עמק פרווטי. פקחתי את העיניים בארבע וחצי לפנות בוקר במנאלי הקפואה, לאחר נסיעת לילה מטלטלת. אמרתי לנהג שאני רוצה להגיע לושישט ברגל, אבל הוא אמר שאי אפשר כי זה רחוק והזמין מונית למרות התנגדותי. העיר הייתה ריקה, אפלה וזרה. לקחתי את המונית עם בחורה קנדית. עשר דקות מאוחר יותר הגענו לכפר החשוך והקפוא עוד יותר.
העמסנו את התיקים על הגב ובמשך כמה דקות הסתכלנו מסביב בתימהון מבעד לקורי השינה, לא יודעים מה לעשות. גבר שמנמן, משופם וחביב עם מגבת על הכתף הציע לנו לשהות בינתיים במסעדה שלו. הוכנסנו לחדר גדול עם מזרונים ושולחנות נמוכים, בו ישנו שניים מהעובדים מכורבלים בשמיכות. הוא אמר שהוא הולך להתרחץ במעין החם שליד, ושכדאי לנו לפרוש שקי שינה. התעצלתי והתכסיתי במשהו דק. הרגליים שלי קפאו. קפצתי כשהוא חזר, הזמנתי צ'אי וישבתי לשתות איתו. כמה קרני אור ורעש גלגול תריסי מתכת בישרו את הבוקר החדש. הוא המליץ לי על הגסט האוס של האחיין שלו, ואמרתי בנימוס שאני אבדוק. עוד לא הורדתי את הכוס והאחיין כבר היה לידי. הייתי באפיסת כוחות. אמרתי לו, ובעיקר לעצמי, שאני רק בא להסתכל.
עקבתי אחריו במדרגות האבן בין בתי הכפר. מהמרפסת נשמע שאון הנהר הזורם בעמק, ונראו הכפרים הקטנים הבנויים בשיפולי ההרים בין המפלים ויערות הארז, מתחת לפסגות המושלגות. השתוקקתי למקלחת חמה ולתנומה. לקחתי חדר קטן ואפלולי ב-150 רופי (12 שקל) ללילה והדלקתי את הדוד. הוא לא עבד טוב. התנגבתי רועד והשתחלתי בין השמיכות בתקוה שהרגליים שלי יפשירו. זה לא קרה.
בצהרים ירדתי להסתובב ברחוב הראשי. פגשתי שתי בחורות ישראליות חמודות שהכרתי בדהרמסאלה והן הזמינו אותי להצטרף אליהן. הן אמרו שמשעמם, ושהן לא מבינות מה יש לעשות פה, בעיקר כשכל הזמן יש חורף מסביב. בערב הן נוסעות לרישיקש החמימה, ובינתיים הצטופפו יחד עם כמה בחורים ישראלים ואחד צרפתי באחד החדרים. על הקירות היו שעונות שלוש גיטרות, תנור חשמלי חימם את הרגליים. חלק סרגו תיקים למצתים ולאייפוד, חלק קראו, מוזיקה התנגנה ברקע, שיחה קלה הגיעה והלכה כמו העננים האפורים שבשמיים. הפשרתי, ניגנתי בגיטרה, האצבעות עדיין זוכרות, הבדידות התמוססה והלכה.
מייבשים שמיכות על הגג ביום שמשי
הבוקר למחרת היה שמשי ונעים והלכתי למפל הגדול הסמוך לכפר. השביל הצר התפתל בין טרסות המכוסות עשב רענן ומוריק, עלים ראשונים בצבצו מקצות ענפיהם של עצי התפוח הקירחים. השלג רק נמס. איש חייכן עם מעדר על הכתף, סל נצרים על הגב וכבשה צמרירית במיוחד כיוון אותי. אתמול ראיתי כאן ארבעה ילדים כבני שבע עם רוגטקות מיידים אבנים אל העצים. התקרבתי ואחד הראה לי שבידו הקטנה מונחת ציפור חומה עם פס אדום, שעיניה עצומות. הילדים התגודדו והביטו בה ביראה. שאלתי בתנועות ידיים אם היא מתה, והם אמרו שלא. נגעתי בה בעדינות וחשתי את פעימות ליבה הזעיר מבעד לפלומה הדקה. המשכתי והם התרוצצו ורצו לפני, מצביעים בהתלהבות על העצים ומחקים בכישרון את שריקתן של הציפורים.
