התחלתי לטפס בעליה לדהרמקוט. שעת צהרים. צעד אחד צעד נכנס השביל אל תוך היער. איש זקן בגלימה אפורה התיישב על סלע. חייכנו אחד לשני. לאחר כמה דקות קם, עלה עוד עשרים צעדים וישב על סלע אחר. זמרת הנזירים הטיבטים (chanting) הדהדה ממקדשו של הדלאי לאמה במקלוד גנג’ הפרושה למרגלותיי. עצרתי והאזנתי. שירתם מונוטונית, בקול עבה היוצא מעומק הבטן. הצטערתי שאני לא שם, אך לבטן שלי רצון משלה. דגלי תפילה צבעוניים שנתלו לכבוד חג השנה החדשה הטיבטי, הלוסר, התנופפו מעל גגות הבתים ומעל העצים.

עליתי לאט ובצעדים קטנים, מקשיב למצבי רוחה של הבטן. עצי ארז תמירים וישרים הזדקרו מהמדרונות התלולים, מאפילים את השביל. שתי נערות בית ספר הודיות עקפו אותי תוך התנשפות, מכוסות מכף רגל ועד ראש בכתמי צבע. היום חוגגים ההודים את ה"הולי". כל המערביים החליפו בגדים והלכו לכפר בגסו הסמוך כדי שהודים יזרקו עליהם אבקות צבעוניות. אולי לא כולם. עץ הרודונדרון פרח באדום בוהק. את ענפיו תולשים המקומיים לשימושיהם והם גדלים עבים ומפותלים, בקווים שבורים.


בבוקר נדחקתי בין אלפי נזירים בהרצאתו של הדלאי למה. רובם טיבטים ממסורת המהיאנה העוטים גלימות ארגמן, אחדים תאילנדים ממסורת התהרואדה העוטים גלימות צהובות ומעט נזירות קוריאניות ממסורת הזן העוטות גלימות אפורות. הדלאי לאמה הסביר למה הוא מוותר על סמכויותיו הפוליטיות לטובת דמוקרטיה. אלעד ואני חלקנו זוג אוזניות, אחת חלשה מדי ואחת חזקה מדי, שותים כל מלה. נזיר עבר וחילק אורז מתוק מדלי גדול לכפותיהם של האנשים. לא לקחתי. הבטן שלי הכריזה על מרד לפני יומיים, ומאז אני בהאזנה. משירותי הגברים בקומה השניה נשקף כנראה הנוף הכי יפה באזור. ראיתי שבחוץ מאפירים השמיים ועננים מלטפים את הפסגות המושלגות, המחודדות, של ההימלאיה.

עכשיו ביער משתובבים הקופים הקטנים, קופצים מכאן לשם ומשם לכאן. מאבן לעץ, מגזע לענף, מתהפכים באויר, מושכים זה בזנבו של זה. שלושה קופים גדולים וחמורי סבר חצו את השביל. עופות דורסים שייטו מעל, העורבים שוחחו בשפתם. נזכרתי שאתמול דיברתי בסקייפ עם המשפחה שלי. לכבוד פורים צבע אחי את השיער לכחול, אחותי מרחה אודם על השפתיים ולק על הציפורניים במסגרת תחפושת של שודדת-ים. איך יודעים בכל העולם שזו העת להצטבע? עצרתי להתבונן בשורש עץ שנחשף. .יש רגעים בהם כל דבר המונח .לנגד עיניך נראה מורכב, אינסופי ומופלא.