יונתן שיריזלי היה אחד מגיבורי ילדותי. נתקלתי בו לראשונה באחד מקבצי הסיפורים נוסח "מקראות ישראל" שחולקו לנו בתיכון. בגלל שקריאתי מהירה, נהגתי לקרוא במהירות את הסיפור שעליו עברה המורה עם שאר הילדים, לקלוט אותו ואז להמשיך לסיפור אחר בספר. כך נתקלתי בדמותו הכריזמטית של הנער הירושלמי ההוא, גיבור ספריו של משה בן שאול, “ילדי הבית המוזר" ו"רודפים אחריך יונתן", מנהיגה של חבורת "בני עוולה". בהשראתו עקבו נומי ואדי וצרויה וחיים השמן ואביה ואפרים הגדול ואפרים הקטן ואחרים אחר רפאלו אלבנז המסתורי, אותו אדם מוזר שנהג לשוטט בבית המוזר שבחורשה היוונית.
יונתן הוא ה"אשם" העיקרי בכך שבמשך תקופה מסוימת בילדותי האמנתי שהתבגרות בירושלים של תקופת המנדט היא אחד הדברים היפים והמרתקים ביותר שניתן להעלות על הדעת. מי שגדל על ספריהם של ירושלמים מובהקים וחי את סיפוריהם של טיפוסים כמו אברם סורמלו ויוסי בנאי ויהורם גאון ואברהם בן שחר ומערבב בכל אלה גם את סיפוריה של משפחתו, שחלק ממנה מוצאה מחברון ומהעיר העתיקה, לא יכול להימנע לחלוטין מכיסופים אל העולם הנמוג ההוא של פעם. ובמהלך כל אותם כיסופים כמעט חמקה ממני העובדה שבמובן מסוים העברתי את ילדותי שלי במקום מרתק לא פחות.
מתאמנים בבילוש
כשהייתי בן ארבע עברנו מהקריות לכרמליה. שכונה סטנדרטית של בני המעמד הבינוני: בתים בני שתיים-שלוש קומות עם רחבות-על-עמודים, דירות של ארבעה-חמישה חדרים, גינות מוריקות עם גדרות אבן התוחמות אותן מהמדרכה הסמוכה, כבישים המתפתלים מעלה-מטה במדרונות הכרמל, חורשות אורנים קטנות שניקדו את המיתחם, מרכז מסחרי צנוע (עד כמה שאפשר לקרוא לשתי חנויות ולספורמרקט קטן מרכז מסחרי) ולא הרבה יותר מזה.
אבל היתרון העיקרי של כרמליה היה המיקום המצוין שלה, על שפת ואדי שיח, נחל שרק חיפאים מכירים. אפשר היה לרדת אליו כמעט מכל מקום, והיו בו מכל טוב - עצים בעלי צמרות רחבות, שרידים של מנזר כרמליתי, מערות חצובות בסלע, שקתות מים השקועות בסלע הגיר הרך, מעיין שמימיו קרירים וצלולים וכפר ערבי קטן, בוסתן כיאט שמו, שהייתה בו בריכה קטנה שאליה היטו התושבים את מי אחד המעיינות ועץ תות ענק שמתחתיו אפשר היה להשתרע בניחותא וליהנות מזמזום הצרצרים ומהשמש השוקעת וגם בוסתן קטן וציורי שרימונים ותאנים שימשו בו בערבוביה ושתמיד ניתן היה לקטוף ממנו משהו טעים. למטה מהכפר השתפלה הדרך הקצרה בואכה בית העלמין הישן של חיפה והלאה משם, לכיוון הים. לא היה ילד בכרמליה שלא הכיר את המקומות הללו, בין אם נקלע לשם בפעולה הצופים ובין אם בטיול משפחתי שליו.
בשיפולים היורדים אל עבר הוואדי אפשר היה למצוא פינות חמד נסתרות. כך גיליתי שם עץ שלא נראה גבוה במיוחד. כבר בשלב מוקדם מאוד של צמיחתו התפצל גזע העץ לכמה גזעי משנה ומשם צימח ענפים. בנקודת ההתפצלות הצטברה מעט אדמה שיצרה מעין משטח ישר בין גזעי המשנה. על המשטח הזה, שיכול היה להכיל בקלות את ישבנו ואת רגליו המשוכלות של ילד בן תשע, ביליתי לא מעט שעות, כשאני בולע ספרים ומכרסם את הלחם-עם-שוקולד שהבאתי מהבית בשקית ניילון קטנה. צמרתו הרחבה השרתה צל וקרירות גם בימים היותר חמים של הקיץ והגנה מפני אורה הזוהר והמסנוור של השמש. ונהגתי לפקוד את המקום הזה בקביעות עד שיום אחד גיליתי שם שני ילדים מהבית שממול והללו גירשו אותי בטענה שרק מי ששמו חרות על הגזע יכול "להשתמש" בעץ הזה. בפעם הבאה שביקרתי שם הבאתי את אבי, שחרת את שמי בגאון ובאותיות ישרות וזקופות ליד שמם. וכך, חשבתי לי, נוכל שלושתנו לחלוק בעץ הזה. אלא שבפעם הבאה בה נתקלתי בהם, ולאחר שהחוויתי בגאווה על שמי, נטלו הללו אולרים, וכיסו את שמי בחריטות מקושקשות ומכוערות כשהם לא משאירים לו שריד וזכר. כשאני על סף דמעות, ברחתי משם כל עוד רוחי בי וחיפשתי לי פינה אחרת.
מצאתי אותה בלבו של שדה קטן שהשתרע במרווח שבין כמה בתי מגורים. שם, בין קוצים גדולים, מצאתי פיסת עשב מוריקה, מנוקדת ברקפות ורודות. הצלחתי לארגן לי שם מקום קטן משלי ולהשתרע בנוחיות מבלי לפגוע בפרחים העדינים. והייתה החורשה שליד גן הילדים שעל אחד מעציה נוטפי השרף הדביק מיסמר מישהו שני קרשים ואליהם אפשר היה לטפס על גבי ענפים שעלו בסיבוב מתעגל אל חלקו המרכזי של העץ - ומשם אל נקודת התצפית. משם אפשר היה לראות את העוברים והשבים, לנסות לזכור את תיאורם ולהאמין שכך אנו מתאמנים בבילוש.
שכונה במדרון
זה היה צד אחד של השכונה. צידה האחר השתרע על מדרונות אחד ההרים הצופים אל הים, איזור התעשייה שלידו ו"הכביש הישן", הלא הוא כביש מס' 4, המחבר בין חיפה לתל אביב גם כיום. ממש מתחתיו שכן מגרש הכדורגל "קצף", שפעם הסבירו לי שנקרא כך משום שבעבר עמד עליו בית חרושת לסבון, ובימים כתיקונם שימש כמגרש האימונים של מכבי חיפה. ומכיוון ש"קצף" היה תמיד פתוח לרווחה היינו גולשים מדי פעם במורדות, משחקים בין שעריו ומתבשמים מהאשליה שאנחנו "כמו הגדולים". לא עוד משחק עם שערים מאולתרים הבנויים משתי אבנים, אלא מגרש של ממש, "כמו מכבי חיפה". הדשא היה קשה ודוקרני, וככל שזכור לי מעולם לא היה נמוך ממחצית הדרך שבין הקרסול לברך, אבל למי היה אכפת. הברז הקרוב ביותר למגרש היה בתוככי בית העלמין של כפר סמיר ולשם היינו נכנסים כדי להתרענן. חלק מהילדים סירבו לשתות מהם. "אלה 'מים של מתים"', אמרו בחשש. ואנחנו גיחכנו ושתינו. הן אחר כך צריך שנהיה רעננים מספיק כדי לטפס במעלה ההר התלול בדרך הביתה.
רחוב אלכסנדר ינאי, בו התגוררתי, ירד ישירות מערבה. כשהסתיים, פנה דרומה והפך לרחוב שלומציון המלכה. מי שהתגורר ברחוב שלי לא יכול היה לראות את הים, משום שבתי הרחוב האחר הסתירו אותם לחלוטין. רחוב שלומציון המלכה (או סתם "שלומציון", בפי הילדים) הסתיים באחת בבית או שניים שעמדו ממש באמצע המורד והשקיפו אל נוף נהדר שלא הופרע על ידי שם בית, עמוד או עץ. הוא גם לא התחבר לשום רחוב אחר. למקום הזה קראו הילדים "סוף העולם".
סוף כל התחרויות
"סוף העולם" היה אתר הסיום של כל תחרויות האופניים, בעיקר בתקופה התלת-גלגלית שלהם. מי שהיה מגיע לשם היה מנצח בתחרות. אחר כך, כשגדלנו מעט, הפכה התחרות ל"עד סוף העולם וחזרה". לא היה מבוגר אחד בכל הרחוב (וכנראה גם בכל השכונה) שלא ידע "סוף העולם" מהו ואיך מגיעים אליו. רק יותר מאוחר למדנו שעבור חלק מהמבוגרים היה זה שם נרדף לאפוקליפסה מזעזעת; לילדים, לעומת זאת, היה זה יעד נכסף. "מתחרה איתי עד סוף העולם"? היה ילד אחד מתגרה בחברו. והלה היה מעמיד את אופניו בתנוחת היכון, פולט "יאללה" והמירוץ היה יוצא לדרכו.
בדרך אל "סוף העולם" היינו חולפים על פני מיפגש הרחובות הרחב של המשולש אלכסנדר ינאי-שלומציון המלכה-ויצ"ו. על המגרש הזה היינו משחקים כדורגל, ילדים מגיל שש ועד גיל ארבע עשרה, יחדיו. אחר כך היינו פונים שמאלה ודוהרים. הנה אני מעיף מבט שמאלה, אל שדה הבור שהיה סמוך לביתי ושבינתיים נבנו עליו שלושה בניינים, וקולט את נצנוצן של "אבני אליהו הנביא", אותם סלעים שבהם מוכמנים מרבצי קוורץ עשירים. הנה אני חולף באופני האדומות על פני ביתו של יאיר, הלפלף הגאון של הכיתה ומי שהיה חברי הטוב ביותר באותן שנים. והנה, מייד לאחריו, ביתו של דורון, גם הוא בן כיתתי, שבגינת ביתו תלה אביו ערסל אמיתי, כזה שלא היה לאף אחד מאיתנו. ובמירווח שבין הבתים אפשר כבר להבחין במרחב הכחול של הים. והנה אני דוהר בואכה העיקול והישורת האחרונה של הרחוב ובא עד לאותה נקודה הקרויה "סוף העולם" – נקודת ה"אין מוצא" של הכביש שמתחתיו נוף מרהיב עין של ים וכבישים ושדות ובריכות דגים ומחנה צבאי ומכוניות חולפות והרבה הרבה שקט.
דברים שרואים מסוף העולם
מה אפשר לראות מסוף העולם? מה לא, בעצם? את מרכז הספורט שבמבואות הדרומיים של העיר; את קניון קסטרא המעוצב לתלפיות; את בית העלמין הצבא הבריטי המוריק, על צלביו הסדורים שורת שורות כבמסדר; את אחיו הרחב ממנו, בית העלמין היהודי; את המכוניות המתרוצצות על הכבישים; את בית החולים "כרמל", השוכן על אחת משלוחות הרכס; את טירת הכרמל, קיבוץ החותרים ועוד כמה יישובים; וכמובן - את החוף הארוך ואת הגלים הכחולים התנפצם אל שובר הגלים. ואם תציצו טוב טוב ימינה, תוכלו לראות גם את המינרט הכפול של המסגד האחמדי בכבאביר - אחד היפים מסוגו בארץ (ואתר ששווה ביקור בפני עצמו).
לפני מספר חודשים, כשטיילתי בכרמל עם מורה דרך שבעברו למעלה מארבעים שנות ניסיון, הצעתי לו לבוא ולראות את התצפית היפה הזו, שמעטות יש כמוה אפילו בהר הירוק כל ימות השנה. הוא פיקפק בקיומה של תצפית שלא הכיר. בסוף אתו יום טפח על שכמי ואמר: "שמע, אתה חייב להביא לכאן עוד אנשים, זה פשוט מראה נפלא". וכפי שאתם רואים, שמעתי לעצתו. אתם מוזמנים להצטרף. ואם תגיעו לשכונת כרמליה ותתקשו במציאת המקום, שאלו נא את העוברים והשבים. זהו המקום היחיד בארץ שבו הדיירים יודעים במדויק היכן נמצא קצה כדור הארץ.
איך מגיעים?
עולים לכרמל בכביש פרויד, ומשם פונים שמאלה. נוסעים ישר, עוברים דרך כמה וכמהצמתים, ממשיכים ישר, עוברים את הפנייה ימינה לרחוב שמשון (לא לפנות בה) ופונים שמאלה (פנייה מרומזרת) לרחוב צפרירים. נוסעים במורד רחוב צפרירים, פונים שמאלה לרחוב בועז, ימינה בסוף הרחוב ומייד שוב ימינה לרחוב אלכסנדר ינאי. נוסעים במורד הרחוב ובסופו פונים שמאלה לרחוב שלומציון המלכה. תצפית סוף העולם המרהיבה שוכנת בדיוק בסוף הרחוב.
אורי קציר הוא עורך בלוג האקטואליה והתרבות אפלטון
