אז כבר הבנתם שטינדר זה נחמד אבל אולי כדאי לשמור אותו כאופציה אחרונה. התחלתם להתאמן בירידה לרחוב כשאתם אטרקטיביים מתמיד, ואתם אפילו מתאמנים על צמצום זמן הבהייה באייפון שלכם והרחבת זמן הקדשת המבט שלכם לאנשים אחרים.
לאט לאט, עם האימונים, אתם אפילו תרגישו נוח גם לחייך קצת, ככה סתם, לאנשים שאתם לא מכירים, ולהתחיל להכיר אותם, עד שזה יהפוך להיות טבעי. אבל - אני יודעת, זה קצת מבלבל, אבל אני מבטיחה שבעוד שלוש דקות אתם תבינו - המטרה האמיתית שלנו היא שזה לא יהפוך להיות טבעי מדי.
למה? כי אף אחד לא נדלק על מי שמרגיש לו נוח וטבעי מדי. והיות ואתם רוצים להיתקע באזור הידידים לנצח, כדאי מאוד שנעשה משהו בקשר לזה.
מוכנים לשחק עם האבולוציה?
בואו נהיה כנים עם עצמנו: אנחנו בדרך כלל לא נשים לב לידידה שלנו שגדלה איתנו, עד שלא נראה אותה "דופקת הופעה" ותלויה על זרועו של בחור שווה. כמו כן, לא נשים לב לבן של החברים של ההורים, שקפצנו איתו בטרמפולינה מגיל ארבע עד שלפתע נראה אותו בגוון אחר.
למה? כי משהו באיזונים הפנימיים שלנו כבני אנוש דורש את המשחק הזה.
הרשו לי לקחת אתכם 30,000 - 40,000 שנה אחורה, לתקופה שבה שהינו במערות (״נו, שימי על עצמך משהו יפה ותצאי כבר מהמערה, אנחנו עוד צריכים לצוד אנטילופה בדרך לארוחת ערב אצל אמא שלך!״), בתור בסיס לצורך הזה שלנו.
לאבולוציה יש אינטרס אחד בלבד: רבייה והרחבת המין האנושי. אבל היא לא מסתפקת סתם במודל כמותי. "הישרדות המתאים ביותר", שהיא הסלוגן של האבולוציה, מבוססת על דבר הרבה יותר מעניין: היא לא רוצה רק להתרבות, אלא גם להשתדרג.
ואיך אפשר להוציא גירסה מוצלחת משני אנשים בינוניים? נכון, בדרך כלל זה פחות מצליח. ולכן, יצרה האבולוציה פיצ'ר מהמם: פרפרים.
ה"פרפרים" בבטן, הם בעצם השדר (שמבוסס כמעט כולו על כימיה גופנית ומינית), הקצת נעים וקצת מאתגר וקצת מלחיץ שלפניך פרטנר שאינו עוד יצור "בינוני". שיש לפניך יצור שהוא טיפטיפונת "יותר" ממך, וה"פרפרים" האלה הם הדרך של האבולוציה להניע אותך לפעולה: פעולת הכיבוש לעבר היעד הנכסף, שנתפס כמרגש בגלל שהוא לא מובן מאליו.
מה שקרה כאן בעצם הוא תחמנות בסיסית של האבולוציה: הרי המטרה היא לשדרג את הגזע כל הזמן, וזה לא יקרה אם אנשים יבחרו רק בבני זוג שמרגישים להם נוח, כי אז האנושות תישאר באותה רמה.
מצד שני, אנשים לא יזרקו את כל מה שבטווח ההישג שלהם רק בשביל איזו תקווה עמומה וממש לא ברורה, לא?
אז איכשהו צריך לגרום להם לרצות להסתכן ולהשקיע את כל המאמצים (הרגשיים, הגופניים, החברתיים, הכלכליים) על קרן הצבי, ולרדוף אחר אותו מושא שדרוג. כי הגיוני זה לא.
היינו חייבים, נו. שיר הפתיחה של "פרפר נחמד"
וככה התחילה האבולוציה להתעסק עם מרכז העונג והכאב במוח, עם כל התוספות הנלוות של פרומונים, הורמונים, אדרנלין, סרוטונין, ואפילו אוקסיטוצין (הורמון ההיקשרות – משוחרר בהנקה ואחרי סקס), והיא משחקת בכם ואתכם. ועכשיו, אחרי שאתם יודעים את זה, הגיע הזמן לשחק איתה בחזרה.
בלי פרפרים?
הפרפרים איתנו כבר עשרות אלפי שנים, אז האם נראה לכם הגיוני לבסס על זה קשרים מודרניים? קשרים בהם בן הזוג שלכם אמור להיות הרבה יותר ממכונת ייצור צאצאים? קשרים שבהם הערכים המשותפים, ההתאמה הרגשית, ההשתלבות במרקם החיים זה של זו – אמורים להיות הבסיס להתקדמות הקשר?
וזו בדיוק המטרה שלי: שתחשבו על זה.
שלא תעופו שוב ושוב יחד עם הפרפרים שלכם, בלי להבין למה שום דבר רציני עוד לא יצא מזה. שתחשבו קצת יותר לעומק על מה הייתם רוצים להשיג ולקבל במערכות היחסים שלכם. והכי חשוב, שההתרגשות הזאת, שאופפת את הכל, בעלת האיפיון הנרקוטי הנעים הזה, תקרה לכם בגלל שהצלחתם לדייק ולקבל את מה שאתם באמת רוצים בחיים שלכם, ופחות בגלל תחמנות ביולוגית. כי למרות מה שגרמו לכם להאמין במשך שנים בטלוויזיה, לא כל הפרפרים תמיד נחמדים.
