התגובות ההורסות שלכם לטור הקודם חייבו אותי להסביר: כן, נשים בהחלט משקרות. אבל כמו בכל דבר עלי אדמות, אצלן זה הרבה יותר מורכב.

שני המינים משקרים מאותה סיבה: מינימום כאב ומקסימום הנאה או הטבות,

אבל שני המינים מפרשים את זה לגמרי אחרת, ומגיעים לזה אחרי מספר שלבים שונה לחלוטין.

בגדול? גברים משקרים פשוט כדי שיהיה להם יותר טוב, ונשים משקרות כדי שיהיה לאחרים יותר טוב, ואז האחרים יאהבו אותן, ואז יהיה להן יותר טוב. מורכב? מניפולטיבי? תיכף נראה.

בנים אלימים, בנות מניפולטיביות

אני מאוד אוהבת להתחיל מהמקור, ולהדגים שוב איך הילדות שלנו היא זו שבדרך כלל מעצבת אותנו, על ידי יצירת הרגלים (חינוך ודוגמה מההורים) שהופכים לדפוסים, שהופכים מאוחר יותר – בגלל כמות הזמן שבילינו בלחזור עליהם – לאישיות שלנו.

כל זה מציב את כל עניין ה"אישיות" שלנו באור קצת פחות מחמיא (בסך הכל כמה הרגלים, לא איזה אות אלוהי שנולדנו איתו) מצד אחד, אבל ממש אופטימי מצד אחר: בעזרת שינוי המחשבה ניתן לשנות את ההרגלים, ואז את הדפוסים, ואז כל מה שלדעתנו לא ממש מקדם אותו באישיות שלנו. בדוק.

''שטויות, מותק, גול עצמי יהיה באופנה עוד כמה שנים, את רק מקדימה את זמנך''. שקרים לבנים בכל מקום (צילום: gettyimages)
''שטויות, מותק, גול עצמי יהיה באופנה עוד כמה שנים, את רק מקדימה את זמנך''. שקרים לבנים בכל מקום (צילום: gettyimages)

בילדות, בנות, שבדרך כלל משחקות במשחקים רגועים יותר, נמצאות בבית, עם אמא, או סבתא, או אשה כלשהי שנשכרה לטפל בה. לרוב זה לא גבר. בזמן הזה היא מתוודעת לעולמן הסודי של הנשים: מורכבויות רגשיות סבוכות ומפותלות, שמלאות בהרגלים שהבסיס שלהן אולי מייצר סדר כלפי חוץ, אך גם מייצר כאוס בעולם רגשי: מוסר, רגשי אשמה, רצון למצוא חן, התבוננות על עצמי מנקודת מבט חיצונית ולא פנימית, ועוד.

בעבר, אנשים חשבו שבנים הם אלימים ובנות הן רגועות. עד למחקר מהפכני שבוצע בבית ספר באנגליה ב-1964, וגילה שהאלימות של בנות היא אכזרית לאין ערוך מזו של הבנים, וגם קשה יותר לגילוי: אלימות הלחשושים, החרמות והפרצופים. מוכר לכן?

החוקרים הבינו שבגלל שבנות בדרך כלל לא נוטות מטבען לאלימות פיזית ושובבות, הן מחקות את מאזן האימה שראו בבית: יצירת כוח הרתעה רגשי (כי אין פיזי) באמצעות מערכת של הענקת אהבה ולקיחתה, מניפולציות רגשיות, הדרה, ועוד.

שוב, כמובן שמדובר בסטטיסטיקה וזה ממש לא נכון לכל הבנות, אבל לכו תתווכחו עם מחקרים.

כל השקרים שבעולם

בחורות, כך קובעת אסופת מחקרים, ישאפו בדרך כלל לרצות, למצוא חן ולהיות אהובות. בהתחלה זה יהיה בעיני החברות שלהן, המהוות את קבוצת ההשתייכות וההתיחסות הראשונה. ואחת השיטות לעשות את זה, היא לשקר. אבל שקרים לבנים.

למשל, נשים ישקרו, ואז עוד יאמינו לעצמן, כשהן מחמיאות לחברה שמנה שרזתה על הופעתה (הסבר מודע: כיף לי או מתאים לי להיות חברה שלה, אז אני לא צריכה שהיא תתבאס עליי וייהרס לי כל הערב, אז עדיף שאני אחמיא לה וארים אותה, ונמשיך משם. זה לא שקר, זה שקר לבן),

כשהן ממציאות תירוצים כמו "מה פתאום יצאתי? בלעדייך? מה פתאום. נשארתי בבית, לא הרגשתי טוב" ההסבר הוא "אין לה איך לדעת, אז עדיף שלא תסבול, ולא תדע. זה שקר לבן".

וגם בהמשך חייהן הן ממשיכות באותו דפוס, כשהן משקרות בסיטואציות אינטימיות וממציאות תירוצים כמו "אני לא יכולה להישאר, אני במחזור" (ההסבר המודע הוא: אני יודעת בדיוק מה יקרה אם אני אשאר, ובגלל שאתה מוצא חן בעיני ליותר מסתם סטוץ, המטרה מקדשת את האמצעים, שקר לבן)

והכי הכי בכיף הן משקרות לעצמן כשהן מאוהבות: "אני יודעת שהוא רציני", תגיד לעצמה כל מי שמחכה לטלפון, "הוא פשוט עסוק. עובדים נורא קשה בשוק ההון, היום עם המצב של הבורסה. איך שהוא ייצא הוא מתקשר. או מחר".

וכהמשך ישיר לזה, הן משקרות למי שיש לו פוטנציאל להיות ההשלמה הרגשית שלה.

לא, מאמי, זה ממש מעניין לשמוע על העבודה שלך במשרד.

מה פתאום מקריח? זה סקסי.

אתה השלישי שלי.

אני אף פעם לא עושה את זה בדייט ראשון.

ברור. לגמרי מאמינים לך.

אז מה עושים?

נו, אז האם זה מועיל, אתן שואלות? ובכן, לא ממש.

בעוד שקרים של גברים למעשה מעלים את שביעות הרצון שלהם מעצמם, ומכך שהם ניהלו - לדידם לפחות - מצוין את הסיטואציה, שביעות הרצון העצמית של הנשים יורדת משקר לשקר. הן מרגישות שלא עשו את הדבר הנכון, והן מתמלאות רגשות אשם. הן מרגישות צורך לפצות את החברה שנשארה בבית, ואז הן יראו אותה או ידברו איתה הרבה יותר ממה שמתאים להן, יעבדו קשה בלמצוא חן בעיני הבחור התורן ויטחנו את כל השיחות שלהם עם כל חברה בנפרד, יעבדו קשה בלהמציא לאמא תירוצים לגבי ארוחת שישי ואז יפצו במשהו או ישארו עם עוד רגשות אשם.

בסוף את מרגישה ככה, אז מה הטעם? (צילום: shutterstock)
בסוף את מרגישה ככה, אז מה הטעם? (צילום: shutterstock)

מעניין לגלות שאפילו ברשתות החברתיות, פייסבוק לדוגמא, נשים עדיין ישקרו בשביל אמפטיה.

הן ימציאו סטטוסים (זוכרים את מקרה אושיית האינטרנט חן טל שהמציאה לעצמה סרטן?), יחמיאו לחברות על תמונות מכוערות, ישאירו סטטוס על מערכת יחסים גם כשהוא כבר קצת לא רלוונטי, אבל בסוף הן יישארו עם תחושה לא נעימה של ריקנות. כי אם מתוך פחד שלא יאהבו אותי אני משקרת, מתאמצת, יוצרת מצג שווא ואז עוד צריכה לתחזק אותו, מה באמת יש לי בחיים? חברות אמיתיות? מערכות יחסים אמיתיות? את מי הם אוהבים? אותי? או את מה שהמצאתי?

אז מה המסקנה?

לא, לא כנות, אמת ויושרה. זה מוגזם, ולא באמת מתאים לאנושות, אחרת לא היינו ממציאים את השקר. אבל מבט מדוייק יותר על עצמי והצרכים שלי, חלוקה מדוייקת יותר למתי ממש הגיוני לשקר (וואו, איזו מתנה מדהימה קנית לי!) ומתי אנחנו אמיצות מספיק לעמוד מול דיון אוהב ומדוייק (חברה אהובה שלי, יצאתי עם חברה אחרת כי זה מה שהתאים לי. וכשאני יוצאת איתך אני לא מזמינה לפעמים חברות אחרות כי זה לא מתאים) או מול דיון חרמן ומדוייק (כיף לי נורא, ונראה לי שעוד מעט ממש ארגיש נוח להישאר)בלי הפחד המצמית הזה לאבד בגלל משפט אחד או מלה אחת את מי שמולנו, כי בדרך כלל שום מלה לא יכולה לגרום לאבדן כזה, אבל הרבה מלים לא נכונות יכולות לגרום לאובדן שלנו.