את האישה שלי הכרתי בבר המיתולגי "המינרווה", שלימים כבר נסגר ועל חורבותיו נפתחה מסעדה טבעונית. היא הייתה אז קרניבורית – סטייקים והרבה טוסיקים עסיסיים – ואני חיבבתי באותה תקופה חזות עוף חיוורים, וחשבתי שאני מעדיפה חזות קצת שעירים.

אחרי איזו הופעה, בערב שתוי וקצת מדוכדך, ניסתה חברה לשכנע אותי לבוא איתה "לחפש כוסיות". דקות ארוכות עמדנו על המדרכה – היא חיפשה את העיניים שלי שהיו תקועות-מזוגגות על איזה ג'וק מפרפר על הכביש. לא זוכרת על מי ריחמתי יותר – עליו או על עצמי. נראה לי שעל עצמי.

הייתה שגרה נעימה. ואז הגיע המשחק הזה ששינה את הכל (צילום: shutterstock)
הייתה שגרה נעימה. ואז הגיע המשחק הזה ששינה את הכל (צילום: shutterstock)

חוקי המשחק הם פשוטים: בכל יום מחדש אנחנו בוחרות לבחור אחת בשנייה, ומסבירות למה. לפעמים צריך לנבור ולחפש סיבה. כי יש ימים בהם היא כועסת, ולפעמים אני מצוברחת, לפעמים היא במחזור, ואני בדיוק מבייצת. ואין כוח לכלום. וזה בדיוק עניינו של המשחק

כמה שבועות קודם סיימתי קשר שנמשך רק כמה חודשים, אבל היה בועט וסוער. לפעמים הייתי צריכה להחזיק חזק כדי שלא אעוף ברוח – לפעמים נתתי לעצמי לעוף, מסוחררת. כשהיא יצאה את דלתי בפעם האחרונה, לא לפני שלקחה איזו כוס מצויירת למזכרת, חשבתי שתם פרק הבחורות בחיי. בא לי גבר. התגעגעתי. שיהיה שעיר וחסון, כזה שמבין במכוניות, שעושה מדורות, שסוחב דברים כבדים, מחליף מנורות והורג ג'וקים.

אלא שאז, בתנועה מהירה וכמעט בלתי-רציונאלית, בעוז, באומץ ובקור-רוח, דרכתי על הג'וק המפרפר, גאלתי אותו מייסוריו, והבנתי. על מי אני עובדת? אני לא באמת מתגעגעת לגברים. אני שונאת שיער מיותר, אוהבת אותן רזות, הדבר הכי כבד אצלי עכשיו זו המועקה, ואם תישרף לי נורה אדליק מדורה. עם הרבה נייר טואלט. ושמן. וויסקי.

המשחק ששינה את הכל

וככה דילגנו לנו אל סמטת בית השואבה שיוצאת מרחוב אלנבי. דפקתי כניסה אלגנטית וקצת מתנשאת-סריקה מהירה את יושבות הבר-ומצאנו שולחן פנוי. מהר הבנתי שאין שם אף אחת שנראית מעניינת מדי, או יפה מדי, או בכלל מדי. חוץ ממנה. משהו בין שלגייה לקת'רין מוניג, הלוא היא "שיין" מישנן בנות.

הסתכלתי, סימנתי, כחכחתי, התחככתי – וכלום. לא שמה עליי. לא אלאה בסיפור החיזור העיקש שלי, רק אומר שאחרי שבועיים כבר הייתה לי מגירה קטנה בארון שלה, ובה השאירה לי כותנת לבנה, מברשת שיניים – ונורה. הייתה זרוקה שם נורה. בחיי.

והימים סוערים, הלילות לבנים, השקיעות גדולות והאנשים קטנים. אף אחד לא עניין אותנו. יצאנו מהבית ומהמיטה רק כי היינו מוכרחות לצאת לעבודה. כמה שעות בלעדיה, וכבר חשתי געגוע שחדר לי לבטן ודגדג את האולקוס.

כמעט שלוש שנים עברו מאז. והימים עוברים כבייגלה "שטוחים", בלילות ישנים, מי בכלל רואה שקיעות, וכל הזמן מתחשק שיבואו אורחים. שגרה. טובה. מנחמת. מספקת. זורמת. מבינה. אוהבת. אבל שגרה. ואז, חברה סיפרה לי על משחק קטן שהיא ובת-זוגה משחקות כדי להתעורר, להתרגש, כדי לשאול שאלות, כדי לחשוב, וכדי להעלות חיוך על שפתיה אחת של השנייה.

בוחרת בך היום כי שוב שכחת שיש לנו שולחנות בבית. אה, רגע, לא ככה משחקים את זה? (צילום: shutterstock)
בוחרת בך היום כי שוב שכחת שיש לנו שולחנות בבית. אה, רגע, לא ככה משחקים את זה? (צילום: shutterstock)

וכך, לפני כשנה, כתבתי לה לראשונה מדוע אני "בוחרת בך היום". חוקי המשחק הם פשוטים: בכל יום מחדש אנחנו בוחרות לבחור אחת בשנייה, ומסבירות למה. שולחות מייל קצר. לפעמים הסיבות הן קלות וברורות ולא מצריכות מחשבה עמוקה, אך לפעמים צריך לנבור ולחפש סיבה. כי יש ימים בהם היא כועסת, ולפעמים אני מצוברחת, לפעמים היא במחזור, ואני בדיוק מבייצת. ואין כוח לכלום. וזה בדיוק עניינו של המשחק, כשקשה. או אז, צריך להתאמץ באמת, לאסוף את המחשבה ואת הכוחות, לחשוב האם אני באמת בוחרת בה מחדש היום, ואם כן אז למה, ואם כן, אז בואי נסלח ונעבוד על הכל.

לגדל גוזלים, לימונים וטחינה

כאמור, הסיבות הכייפיות גורמות לנו לצחוק, להימס, להתרגש ולהשתעשע ("בוחרת בך היום כי את הרבה פחות ממורמרת ממני כשאין לך מים במקלחת", "בוחרת בך היום כי את סו סקסית כשאת מרכיבה אותי על האופנוע :P", "בוחרת בך היום בגלל שהיה כל-כך כיף אתמול לראות אותך שרה וקופצת ונהנית קצת, ואם נזכה בלוטו נחגוג ככה כל יום", "בוחרת בך היום כדי לגדל ביחד עץ לימון ננסי - בגינה מקדימה או בגינה מאחורה - ולגדל עליו פירות וגוזלים. וגם כדי להכין לך טחינה").

מצליח להפתיע כל פעם מחדש. וזה, בעצם, מה שצריך לעשות בזוגיות, לא? (צילום: shutterstock)
מצליח להפתיע כל פעם מחדש. וזה, בעצם, מה שצריך לעשות בזוגיות, לא? (צילום: shutterstock)

והנושאים הכבדים, החשובים, הם אלה שבעזרתם אנחנו מתפייסות, משלימות, חושפות את הדברים שלפעמים קשה לדבר עליהם, מוותרות אחת לשנייה, ויוצרות חיים משותפים טובים יותר ("בוחרת בך היום כדי לחזק אותך כדי שתחזקי אותי - שנחייך, שנהיה אופטימיות, שנתחזק כל אחת היכן שצריכה. אוהבת אותך ומחייכת חיוך מאולץ כדי להירגע. זה קצת עובד", "אחרי כמה ימים קשים של תחושת חוסר אונים קצת, אני בוחרת בך היום כדי להתגבר על קשיים, כדי להקשיב אחת לשנייה, כדי לבוא אחת לקראת השנייה, כדי להתרגש ביחד", "בוחרת בך היום כדי להתמודד עם הכל ב-י-ח-ד - מבקשת שוב, שתשתפי אותי יותר, גם אם את חושבת שאתבאס, או אכעס, או אתמרמר. בוחרת בך כדי שתמיד תגידי לי אמת - גם אם היא קשה")

וזה נמשך ונמשך, כמעט 365 משפטים (בשבתות ובחגים אנחנו לוקחות חופש) שיכולים למלא ספרון שירותים כזה קטן ומעורר השראה. וכשנהיה סבתות לנכדים נוכל לשבת ולקרוא בו – ובשאר ספרי הסדרה שלנו. איך נקרא לה? "בוחרת בך", כמובן. בכל יום מחדש. תנסו גם אתם, זה ממכר. ומרפא.