כמעט אף אחד מאיתנו לא יעז להשאיר מאחור ילד בשביל הזדמנות חד פעמית בקריירה. אף אחד מאתנו אפילו לא יחשוב ברצינות שמענק לימודים אוניברסיטאי מדהים ופותח דלתות הוא חשוב יותר מהילד שלך, מהאהבה הגדולה שלך, מהמשפחה שבנית ויצרת במו ידיך. לעזוב אותו או אותה לשנתיים-שלוש? לנהל מערכת יחסים אוהבת דרך הסקייפ? בחיים לא! זאת סך הכל עוד עבודה, או עוד תואר. יש דברים יותר חשובים מזה בחיים.
אבל כשמדובר "רק" בחבר או בבעל, בלעזוב את האדם שאתה אוהב, את בן או בת הזוג, פתאום כולם פותחים עיניים ושואלים את עצמם אם את יודעת כמה פאתטית את נשמעת. תיכף ומיד מתייגים אותך בפרסומת האמריקאיות של שנות החמישים בהן את עקרת בית קטנה וטיפשית שמסתכלת בעיני עגל מעריצות על הגבר שלה ולא מעזה לעזוב את צידו. הרי מה, זאת הזדמנות של פעם בחיים! איך לא תסעי? איך לא תנסי להתקבל? איך תסרבי לבוס שלך?
איך? בפשטות. כי אני את ההזדמנות החד פעמית בחיים שלי כבר מצאתי.
לא צריך, אבל אפשר
כולם - ובעיקר כולן - מדברים על פמיניזם והישגיות, אבל אף אחד לא מדבר על אהבה. זה מביך מדי. לא נכון. לא רלוונטי. נשים חזקות לא צריכות גברים בחיים שלהן. שזה נכון, לא –צריך- אף אחד בשביל להיות מאושר, אפשר פשוט להסתכל על השמיים ולהודות לאל שאנחנו בריאים. לא –צריך- בני אדם אחרים בשביל להיות מאושרת.
אבל אפשר.
להיות מאושרת הרבה פעמים אומר לחיות חיים מלאים, שלמים, עסיסיים. וחלק מהיופי שיש לעולם הזה להציע הוא להיות מאוהבת. נשים חזקות צריכות ויכולות להיות מאושרות. ולאהוב גבר, אגב, זאת אחלה דרך להוסיף טעם לחיי היום יום שלך.
למרות שאני טוענת שאין לנו רק אדם אחד מושלם עבורנו, ויש הרבה אנשים טובים ומעניינים שם בחוץ, עדיין אני לא מכירה אף אחד שיש לו תור מחוץ לדלת של אהבות גדולות לבחור מהן. ולא רק בני זוג פוטנציאליים הם פקטור לחשוב עליו, אלא גם על מה שיכול להיווצר ביניכם. להתאהב, ואחר כך עוד להתמיד באהבה, זה לא תמיד פשוט. הקליק הזה, הקשר הנכון, הכימיה המסוימת הזאת שעושה בני זוג למה שהם, היא תרכובת שקשה להעתיק.
אהבה היא חמקמקה, מורכבת, עם ניואנסים עדינים שיכולים לפרום שמיכה שנארגה בדאגה רבה, פשוט כך. אז לא רק שלמצוא את האדם הנכון יכול להיות מעיק, גם להתחיל מערכת יחסים זה מסובך, וגם להמשיך מערכת יחסים בריאה ואוהבת ואמיתית זה אתגר. אהבה יכולה להגמר סתם כך. אז עד שמצאתי כבר מישהו אחרי שנים של לבד (אפילו אם הייתי ביחד), אני אמורה לזרוק הכל בשביל שאיפות אימפריליסטיות של קריירה ולימודים?
אוהבת לחיות, לא לשרוד
ומה עם אושר? אולי הוא מספיק טוב בשביל להיות מסופקת? אולי להישאר עם הגבר שאני אוהבת ולהתקדם בכיוון פחות זוהר, כמו עבודה באותה מדינה, או תואר בפקולטה פחות נחשבת, זה גם ממש בסדר? בייחוד אם הוא היה עושה את אותן התחשבויות עבורי.
אבל זאת סיבה מטורפת מדי, לא? כי אף אחד לא מדבר על אהבה. זה מביך. זה לא נכון. זה לא רציונלי. מסתבר שבשביל להיות מאושרת ומוצלחת, את צריכה לכייל את הנתונים בלוח האם בראש שלך ולאתחל את מושג האושר. להיות מאושרת זה להיות חרוצה, עובדת, מצליחה ולשים את מערכות היחסים המביכות האלו עם גבר חייך בצד. יהיו אחרים! אבל עבודה כזאת? חוץ מזה, אם האהבה שלכם אמיתית, אז גם קשר מרחוק ישרוד!
נכון, אגב. אני גם אוכל לשרוד על לחם ומים. אבל מה לעשות שאני נורא אוהבת לחיות ולא לשרוד?
הוא מחכה לי כל ערב אחרי העבודה, מובס ועייף, ואין סיכוי שאני אוותר על זה בשביל שום תקופה חלומית בארץ רחוקה. אני מעדיפה להתמודד יחד עם הגרמלין הנרגן שלי מול כל מה שיגיע, וליהנות מהמשפחה הקטנה שלנו (אני, הוא, טלוויזיה) מאשר לנסוע ולהתפתח בכיוונים מסויימים. התפתחות אפשר לעשות גם עם האוניברסיטה שלי, וגם עם העבודה האחרת שמתפנה. אולי זה פחות זוהר, פחות חד פעמי כביכול, פחות מדהים והישגי. אבל כשאני אסתכל אחורה ואבחן את ההזדמנויות שפספסתי ואת אלו שלא, אני מעדיפה לפספס שורה בקורות החיים, מאשר את אהבת חיי.
