אני מבינה לחלוטין למה גברים טובים מתוסכלים מנשים טובות. אנחנו אלופות בלהתלונן על המין הגברי הנבזי, אבל ממש לא ממהרות להעיף מבט שני על ההחלטות שלנו לגבי חיי האהבה המקרטעים שלנו.

לפעמים אני תוהה אם כל הנשים שבורות הלב שמסתובבות ברחבי הגלובוס היו שמות לב לגבר מדהים מולן, או היו מבקשות ממנו שיזוז רגע, כי הוא מסתיר להן את המסך של הסלולארי והן בדיוק מפרסמות פוסט דכאוני על כמה שהן לבד ועל זה שהמניאק מלפני שנתיים עדיין עסוק בלזיין חצי עיר.

הניחוש שלי הוא שלא. ההגדרות שלנו למדהים הן שטחיות מדי בשביל ליהנות מהתאהבות. אנחנו מחפשות מהיר ועצבני, במקום מדהים ורגוע. ועל הדרך אנחנו עושות את הטעות הכי גדולה שאפשר.

לא כואב? לא אמיתי

מישהו לימד אותנו פעם שאם זה לא כואב, מלא מאבקים ודרמה, זה לא אמיתי. אם זה לא שייך לפרק דרמטי במיוחד של סקס והעיר הגדולה, אז זה לא זה. ומיסטר ביג, המתעלל, המזניח, האוהב בעקימות, הוא הגבר האידיאלי. לא יודעת מה איתך, אבל אני מעדיפה לא להכנס לזירת אגרוף-תאילנדי-לבבות עם פרטנר נונשלנטי שלא אכפת לו כל כך. החיים קצרים מדי לשיט הזה.

אחרי עשור הגבר שלה שם לב אליה. זה באמת מה שאנחנו רוצות? קארי בראדשו (צילום: Gettyimages imagebank)
אחרי עשור הגבר שלה שם לב אליה. זה באמת מה שאנחנו רוצות? קארי בראדשו (צילום: Gettyimages imagebank)

מי שאוהב, לא מתאגרף. ואם הוא נלחם בך, סימן שהוא לא אוהב, הוא מחפש ריגושים של ילד בן 17. הכבוד המפוקפק של קארי בראדשו הוא שהיא חיכתה עשר שנים למיסטר ביג ובסוף, אוללה, זכתה בו. וואו. חייך על הולד עד שמישהו יחליט שאכפת לו. ואחר כך אנחנו לא מבינות למה גברים טובים מתוסכלים מאיתנו. במסמך האני מאשים שלי, תסריטאים הרסו לנו את חיי האהבה.

תני צ'אנס, מה אכפת לך

המהירות בה אנחנו דנים את האדם מולינו לתהומות השכחה מפתיעה אותי כל פעם מחדש. בעיקר כשהעובדה שאנחנו לא מושלמים מכה בי כמו אגרוף בכל פעם שאני מביטה במראה, או בוהה בתכנית טלוויזיה עלומה שמדגימה לי שחיים אינטיליגנטיים על מאדים הן אפשרות יותר סבירה מכאלו על כדור הארץ, או קוראת דיונים עילגים אונליין. בדרך כלל הם מכילים כמות בלתי מבוטלת של העיצור ח', על שלל גווניו.

הדייט הראשון שהיה לי עם הגבר של חיי היה מוזר. בסופו קיבלתי מרפק לראש. למרות שהדחף לנגוח בי חזק מאי פעם ברגע שמכירים אותי לעומק, קוראים יקרים, הוא עדיין טוען שזאת הייתה תאונה מצערת. סדקי השלמות שלו התחילו להתגלות עקב העובדה שהוא היה קצת מגושם בסביבתי. לרוב אנשים מגושמים הם אנשים מתרגשים. זה לא סקסי, או נונשלנטי, או אדיש ומרגש. זה אנושי.

מה יש לנו, בעצם, נגד בחורים שממש מתקשרים? (צילום: shutterstock)
מה יש לנו, בעצם, נגד בחורים שממש מתקשרים? (צילום: shutterstock)

כל הזמן ציפיתי לגבר מהפרסומות של דווידוף, שיסחוף אותי אחריו עם עיניו התכולות והמבט המפתה של הגבר המסוכן עם הסקס אפיל של חדר מעושן עם פסנתר כנף וגנגסטרים קשוחים. פחות מג'יימס בונד הוא בגדר הלוזר. אנחנו שוכחות שג'יימס בונד, ברגע שיחליט שהוא מאוהב, יוותר על חיי הזיונים הריקניים בשביל להוריד את הזבל לאישה שהוא אוהב באמת. ואם הוא לא אוהב, הוא ימשיך לברוח.

לימדו אותי גם שאם זאת לא אהבה ממבט ראשון, אז זה לא הדבר האמיתי. אם אין כימייה מיידית ומשיכה מטורפת על המילי-שניה הראשונה בה הוא פצה את פיו, אז אני מתפשרת על חיים נוראיים של חוסר אהבה ובהיות מלנכוליות לתוך חלון ניו יורקי בלילה רווי כוכבים. אם הוא לא מיסטר ביג, בחור רע שמדי פעם מחליט שהוא אוהב אותי, אז כדאי שאגיד לו שלום ולא להתראות. ולטיפשותי, כמעט עשיתי את זה. לא היו לי מספיק דרמות.

מולי היה בחור מבריק ושנון שכל כך רצה להרשים אותי שהוא נאלם דום. ובמקום להתענג על העובדה שיש מולי אדם אמיתי עם תחושות אמיתיות, התבאסתי. אין קליק, אין כימיה, הוא יותר מדי גוד גאי! והקודם שלי היה באד גאי מסעיר שלא ידעתי לעולם מתי הוא יתקשר, והסתכל עלי כמו שצייד מסתכל על טרף. ועם הבחור הזה ממש קיבלתי הודעה חזרה ממש כל פעם שניסיתי להשיג אותו, והוא חייך חיוך גדול בכל פעם שאמרתי משהו שמצא חן בעיניו. גועל נפש.

מחלקיקי שפיות למחשבה קוהרנטית

הוא בחור טוב, ואני בחורה טובה (כך טוענים ההורים), ויש בינינו הבנה מטורפת שרק טלפתיה או מוח משותף מצליחים להסביר. התחלתי להבין לאט לאט שמדובר בגרסה הגברית שלי. והבנתי שכל הדחיות שאי פעם קיבלתי היו בדיוק בגלל הסעיף הזה, שבו אחרי שלב המשחקים המייגע, ביקשתי יציבות ושלווה לאהוב בתוכה, ולא התגוששויות חסרות סוף בבוץ הציניות המעייף של חוש ההומור שלי.

בתמונה: דייט ראשון גרוע. גם אם זה לא נראה ככה (צילום: shutterstock)
בתמונה: דייט ראשון גרוע. גם אם זה לא נראה ככה (צילום: shutterstock)

אני יודעת כמה זה חרא להרגיש דחויה כי אני רוצה משהו אמיתי. החיים לא היו הוגנים כלפי באהבה עד אז, אז כמה לא הוגנת אהיה אני אם אדחה אותו עכשיו. בחור מעניין, מבריק, שנון, טוב לב עם אותן שריטות כמו שלי.

אבל אנשים אמיתיים, מסתבר, הם הרבה פחות מרגשים מרגעי ההתאהבות הסוחפים שאנחנו אמורים ליהנות מהם. חמלה, בה מביטים בזר באהבה בלי לשפוט אותו על איך שהוא אוכל חביתה, היא מצרך נדיר.

למזלי חלקיקי השפיות של אותה תקופה הצליחו להתאסף יחד למחשבה קוהרנטית אחת, ובה חשבתי לעצמי שבכל זאת, הייתי רוצה לראות לאן זה מתפתח. שלוש וחצי שנים מאוחר יותר, אני לא מצליחה לעבור לידו בסלון בלי לנסות להשכיב אותו. גם למפגרות יש מדי פעם רגעים של חסד.