לנה דיי ריי היא פרח ענוג עם סטייל של פריחת שיכוני פחונים אמריקאית. השירים שלה לופתים אותך בהפתעה והופכים את הבטן במערבולת נוסטלגיה וקסם מתקופות שאנחנו, וגם היא, אפילו לא שייכים אליהן.
כמו כל זמרת מצליחה היא מקבלת מבול של אהבה ושנאה. רק בת 26 וכבר שנויה במחלוקת. אני אכולת קנאה.
המבט הדרמטי ספוג האייליינר עם השפתיים המשורבבות משווים לה לוק של פליטת סיקסטיז מלנכולית, וגם הופך אותה למושא ללעג, אולי בצדק. לכל מי שלא היה על כדור הארץ בשנה האחרונה אולי שווה לספר שהיא אחת התופעות הכי יפות ומשונות בסצינת המוזיקה האמריקאית העכשווית, וככזאת היא סופגת חיצי ביקורת לא מרוסנים.
נדמה לי שהיא מעצבנת בעיקר כי היא עשתה יו-טרן במשחק השיווק העצמי הגדול והחליטה שהיא מתחכמת איתנו. ובעיניי זה מאוד מוצא חן.
שולפת ציפורניים
יש בה משהו מכשף, מהפנט, ובאלגנטיות מתקתקה היא עושה לכל נסיכות הפופ בית ספר. למרות שגם לה יש כמה שלדים בארון, וגם אליהם נגיע בקרוב, אני מאד אוהבת אותה.
לא על האותנטיות התדמיתית או המוזיקלית היא מקבלת ממני קרדיט, אלא דווקא בגלל שהיא בחרה כיוון מסויים לתדמית שלה: היא פריחה. ועוד בשביל להוסיף חטא על פשע היא ממש פריחה גאה.
יקירותי, רוצו לסלון הציפורניים הקרוב לביתכן. הפריחה חוזרת והיא לגיטימית מתמיד. היא לא לבושה בנצנצים או פלטפורמה אמנם, אבל זאת אותה פריחה נשית ארוכת ציפורניים, עם עגילים גדולים וג'ינס צמוד. היא נוחה, נשית, רגועה. לא מעייפת מהתחכמויות. היא סתמית, ועם זאת מושכת. אולי כי מרוב סתמיות היא משדרת ביטחון.
גרביוני רשת וחצאית מנומרת, היר איי קאם!
מה הקהל מסוגל לעכל?
לא הכל היה תמיד זוהר, מלא בטחון עצמי ומתקתק בקריירה של ארוכת הריסים דל ריי. למעשה היא התחילה כבחורה פשוטת מראה עם אבא עשיר בשם ליזי גראנט שלא הצליחה הרבה בקריירה המוזיקלית האינדית שניסתה לצלוח.
אחרי כמה שנים היא פרצה בתור לנה דל ריי, כנראה דמות מתוכננת היטב באחד מאולפני ההפקה המוזיקליים.
אבל מה, במקום איזו נימפומנית שיקית מורעבת כמו התדמית של רוב הזמרות שמנסות לפרוץ תוך כדי גניחות בקליפים מגוחכים ב-MTV, היא הלכה על תדמית אחרת.
אישה-אישה, נשית. פריחה עם לוק סקסי ומטריף, מוזיקה נגישה ומרגשת שהונדסה או לא, ובעיקר ערימות של מיסתורין. המעריצים כעסו, המבקרים ביקרו, אבל האוהבים נשארו נאמנים.
השלדים הללו ברזומה שלה לא מפריעים לי. אני יודעת שככה העולם עובד, ובעיקר בתעשיית הבידור המזוייפת גם ככה. אם יש לנו כבר מישהו להאשים על שינויי התדמית התכופים של האמנים שלנו זה את עצמנו, קהל קהה חושים בעל הפרעת קשב שכמותנו.
בגלל זה אני גם לחלוטין מבינה את השינוי שעשתה. היא הייתה מוכרחה לבחור תדמית כלשהי מתוך ארסנל התחפושות שהקהל הטיפש, אנחנו, מסוגל לעכל. והיא בחרה את התחפושת הכי ישנה בספר, וגם זאת שעובדת הכי טוב.
מספיק עם התחפושות הגרנדיוזיות, יש תחפושת אחת שתמיד עובדת, ולנה גילתה אותה. היא התחפשה לאישה, וזה מזעזע את התעשייה. החלטה נהדרת לטעמי.
לא צריכה לפצות על כלום
גם בתוכי יש פריחה פנימית קטנה שזועקת לצאת לחופשי, וגם אם יש לכן אומץ להסתכל פנימה, אז יש גם אחת כזאת בתוככן. אני רוצה ללכת עם ציפורניים ארוכות צבועות, עגילים מנצנצים, צחוק משתולל ונשיות מתפרצת, ולא להתנצל על זה לרגע ולהגיד "אבל אני בעצם ממש חכמה". מי אומר שלא?
להתאמץ, לנסות להוכיח, להרשים, להראות ולנסות להיות הטופ של הטופ זה מה שאנשים משעממים עושים (ואני מדברת עליך, מדונה). אנשים מיוחדים לא צריכים את השואו המוגזם. אנשים שיודעים שהם מגניבים ומספיק טובים יודעים לקחת צעד אחורה ולתת את הבמה למי שצריך את אור הזרקורים לאגו הרעב שלו.
ואת? כמו לנה, יכולה להיות סתם פריחול'ה לכמה רגעים ולדעת שאת לא צריכה להוכיח שאת יותר מזה, כי את כבר יודעת שאת יותר. את לא צריכה לפצות על כלום.
אשכרה להסתמך רק על עצמך.
את מרגישה את הצמרמורת כמוני?
העובדה הטחונה עד דק שסקס מוכר לא מרגשת אותי במיוחד, ואינני תמימה לחשוב שלנה דל ריי מוכרת מוזיקה משובחת ורק במקרה היא בחורה מאד יפה. הו לא, לנה דל ריי עושה מה שכולן עושות, רק טיפה אחרת.
לא עוד צעצוע מהמכונות של הקניון סטייל קייטי פרי, לא עוד מפלצת ים מטורללת סטייל ניקי מינאג' הנוראית, ולא עוד סכנות תברואתיות סטייל גאגא (ההורסת). היא עושה את מה שאנחנו צריכות ללמוד לעשות: להפסיק לנסות להוכיח שאנחנו מיוחדות דרך אופנה, סליז ותחפושות, אלא לשבת אחורה ולהסתמך על מה שנבראנו איתו: נשיוּת.
לא עוד מלבושים מכוערים ומיוחדים שנקרא להם "וינטג'", לא עוד קורבנות אופנה מיוסרות שלבושות במיטב כיעור מסלולי האופנה, אלא נשים פשוטות ונשיות שמראות שהחבילה השלמה אינה זקוקה לתוספות חיזוק של צבעיוניות, דיעות מיוחדג'ות ואג'נדה נונ סטופ.
מותר להיות רגילה, לרגע רק אישה-אישה נשית, כי זה לא רק מספיק, זה די והותר.
