הספר "50 גוונים של אפור" הוא סיפור אהבה פורנוגרפי שכתבה מפיקת טלוויזיה משועממת לשעבר בשם אי אל ג'יימס. הסיפור (טרילוגיה בשלושה חלקים, אם אתם מתעקשים על פרטים) נדחה על ידי המוני הוצאות בטענה שהוא זבל, הפך להיות רב מכר מטורף. הכי סינדרלה.

למה אנחנו מנסות לנצח אותם במגרש שלהם? (צילום: shutterstock)
למה אנחנו מנסות לנצח אותם במגרש שלהם? (צילום: shutterstock)

אז על מה הסיפור, בעצם? מדובר על רומן מתמשך בין בחורה כנועה לגבר עם חיבה עזה להצלפות, ולא יודעת למה, אבל תעשיית התרבות העולמית נורא מופתעת שהוא כל כך פופולרי. עד כדי כך שקוראים לזה "תופעה", ו"טרנד" ונכתבים על העניין מאמרים עם כותרות משתאות בסגנון: "השליטה הגברית חוזרת לאופנה", "נשים אוהבות גברים חזקים", "נשים מתוודות ששוטים עושים להן את זה" וכולי.

ואני אומרת, מה נהיה אתכם, אנשים? כאילו, מה חדש?

פמיניזם או לא, להלן העובדות:

1. נשים מעולם לא נמשכו לגברים מהזן הסמרטוטי

2. נשים לעולם לא יימשכו לגברים מהזן הסמרטוטי

3. ביטחון זה משעמם

או שרשעות זה סקסי, תבחרו את הטרמינולוגיה המועדפת עליכם, אבל בכל מקרה זה לא ישנה כלום,

ואתם יכולים להכחיש, לזעוק חמס ולטקבק בזעם עד מחר. גם מחר נשים עדיין ימשיכו להתאהב בילד הרע שלא רוצה לתת ביטחון, שמתייחס אליהן לא משהו, ושלא מתרגש ומרייר כל פעם כשהיא מנסה עליו מניפולציה פולנית.

לא רוצה להיות חזקה

זה פשוט עניין אבולוציוני. פעם, כדי לבחור זכר שיכול להגן עלינו ועל צאצאינו ולדאוג לנו, היינו מחפשות את הזכר הכי חזק בחבורה. זה שרץ הכי מהר, זה שצד את החזיר הכי גדול וזה שכל השאר מפחדים ממנו.

הכוח הפיזי היה הסמן הגברי המובהק. בנתיים השתנינו קצת, והכוח הפיזי התחלף בכרטיסי אשראי, השפעה, פרסום, ורחמנא ליצלן, חמידות וחוש הומור.

אבל אלו קריטריונים שכלתניים, והטבע החייתי שלנו פשוט מסרב לציית.

למעשה, עשרת אלפים שנה זה לא מספיק זמן כדי שזה באמת ישתנה, והתת מודע הקולקטיבי הנשי עדיין מחפש את הזכר שרץ הכי מהר ומרביץ הכי חזק. אבל מה, אנחנו לא יכולות לזהות אותו, כי במקום לרוץ ביערות ולנהום הוא יושב בבזל ומרכל.

כמו אישה.

בואו ניסגר רגע על הנחת יסוד: שוויון בין המינים לא אומר שאין הבדל בין גברים לנשים. יש. צריך להיות. אני אוהבת את ההבדלים האלה. לא בא לי לשחק אותה חזקה כל הזמן. אני רוצה שיסירו מעלי את האיסור להראות רכות וכניעות. זה סקסי. לא בא לי להיות "זורמת" ו"מגניבה". עזבו אותי. תנו לבחורה להזדקק בשקט. לפחות במיטה.

תנו לבחורה להזדקק בשקט. לפחות במיטה (צילום: shutterstock)
תנו לבחורה להזדקק בשקט. לפחות במיטה (צילום: shutterstock)

אבל אסור אפילו להגיד את זה, כי זה לא פוליטיקלי קורקט לרצות להרגיש נשית. משום מה לימדנו את עצמינו שאנחנו צריכות להיות גברים עם שדיים. להזדיין בלי להרגיש, להחליף פרטנרים ולספר לחבר'ה, לנצח אותם במגרש שלהם, ואז אנחנו מתפלאות נורא שהגבר היחיד שאנחנו מצליחות להימשך אליו הוא זה שלא אכפת לו. להלן, הסאדיסט.

והוא לא באמת סאדיסט, האומלל. פשוט אחת הדרכים היחידות שנותרו לו להפגין גבריות היא להיות חזק יחסית לאישה, ובגלל שאין לו איפה לבטא את הכוח הפיזי שלו, הוא נאלץ לבטא אותו מולה, כי מבחינתו היא מייצגת את האחריות לסירוס המטאפורי שלו.

כל הגברים חארות?

זה לא שהגברים נהיו חארות. הם פשוט מדוכאים.

אם הם היו יכולים לבטא את הדומיננטיות הפיזית בחוץ, לא היה להם צורך להפגין אותה מול נשים, והם היו יכולים להרשות לעצמם להיות עדינים ונדיבים רגשית.

אבל לא רק שגברים כבר לא צדים ורצים ביערות, אלא שגם אסור להם להתנהג בצורה "גברית" מדי. חברתית, זה פשוט כבר לא מקובל. זה נחשב קדמוני ומכוער.

נחשב, אבל מה לעשות שאף גבר לא ישתכנע שאישה נמשכת אליו כי הוא "מתוק, אינטליגנטי ומתחשב"? כאילו, כדאי שיהיה, אבל בסקס זה לא רלוונטי.

למה? ככה. זה הטבע, וסקס הוא אולי הדבר היחיד שאותו אנחנו עדיין עושים בצורה טבעית.

ובטבע, הוא צריך להרגיש גבר כדי לתפקד מול אישה. זו הסיבה שכל כך הרבה מאיתנו מתלוננות על יחס רע, ושהבחורים הטובים מקבלים צ'אנס רק כשהתייאשנו מהאופנוען הלא מתחייב והחלטנו להתפשר.

לא הגיע הזמן שנחזיר את הגברים לגודלם הטבעי? (צילום: shutterstock)
לא הגיע הזמן שנחזיר את הגברים לגודלם הטבעי? (צילום: shutterstock)

לא שזה עוזר, כי ביננו, אין כזה דבר "בחורים רעים", יש רק גברים שהיצר הכיבושי שלהם דוכא וחוברת למוות. ואם כבר מדברים, אין דבר כזה "בחורים טובים". כל מי שהיתה עם בחור "טוב" יודעת היטב שגם הוא מרגיש את אותו הצורך להפוך לגבר מתישהו, בשניה שהוא מספיק בטוח שלא תלכי, רק אז הוא ירשה לעצמו להוציא את מה שהיה קבור שם כל הזמן הזה,

וכשזה יצא, זה יהיה לא נעים, כי גבר שלא מבטא את הגבריות שלו בצורה בריאה, הופך להיות אכזרי, נקודה.

הדבר היחיד שחסר

חוסר היכולת של הגבר המודרני לבטא את גבריותו בדרך הטבעית לו, הפיזית, מזיקה לכולנו, בכל הרמות.

לגבר, כי הוא מתוסכל, עצבני ומרגיש חלש ומסורס, והעובדה שהוא כבר לא המפרנס היחיד שהאישה מחכה לו בבית לא עוזרת גם היא. לא מפליא אותי בכלל שבעיות התפקוד הגבריות עלו למספרים מדהימים בשני העשורים האחרונים. הסקס מבטא היטב את העיוות ביחסי הכוח בין גברים לנשים לגברים: הרבה כעס מודחק יוצא החוצה, הרבה ספאנקינג, סקס קשוח ומשחקי תפקידים בהם האישה משחקת את הכנועה (למרבה ההקלה) והגבר את הכובש האכזר,

כי המיטה הוא המקום היחיד שבו "מותר" לבטא את ההבדלים האלו בלי להתבייש.

הספר "50 גוונים של אפור" לא סתם הפך להיות רב מכר, לא סתם "המזכירה" הוא אחד הסרטים האירוטיים של העשור. יש ביצירות הללו פיצוח של מה שחסר לנשים ולגברים כבר שנים.

סקס הוא פשוט מיקרוקוסמוס של כל הבלגן המגדרי שעשינו. את הגוף אי אפשר לרמות. כשמגיעים למיטה, כל מה שהוא רוצה לדעת זה שהוא דומיננטי, גדול וחזק.

ואתם יודעים מה? גם אני. חוש הומור זה אחלה, וכן, אני שמחה לדעת שלגבר שאיתי יש כמה יכולות חברתיות שמאפשרות לו לבוא בין הבריות.

אבל כשהוא מזיין אותי, עם כל הכבוד, אני לא רוצה להרגיש כאילו אני צופה באגם הברבורים.