שלום, קוראים לי אורי רונן, אני עובד בשתי עבודות, ואין לי שקל.
לא שורת הפתיחה הטובה בעולם, אני יודע. ובכל זאת, היי, אני אורי רונן.
חשבון החשמל שלי הכפיל את עצמו בחודש האחרון למרות שהייתי בעבודה כל הזמן, סל הקניות שלי קפץ ועל המחיר של הדלק אני בכלל לא רוצה לדבר.
כפועל יוצא, למרות שאת כל השעות שבהן אני לא נמצא בלימודים אני מקדיש לעבודה, אין לי כסף אפילו להזמין אותך לקפה.
האם בכל זאת את רוצה לצאת איתי?
לא?
ככה חשבתי.
האנרק ריק? אז גם המיטה
בואו נודה כולנו באמת העצובה: גברים צריכים לפרנס. עם כל הכבוד להורות החדשה יש איזו ברית ישנה שקודמת לכל: נשים דואגות לבית, גברים דואגים לכסף. עם השנים, התפקיד של הנשים השתנה והן יכולות לעשות מה שמתחשק להן, מלהיות עקרת בית במשרה מלאה ועד להיות ראש ממשלה במשרה חלקית. תפקיד הגברים, עם זאת, נשאר בדיוק אותו דבר.אני לא בא - לא הפעם לפחות - בטענות כלפי הנשים. חלילה. אני מצדיע וכל הכבוד ותו לא. זה בכלל לא העניין.
העניין הוא שאני, גבר רגע אחרי גיל 30 (אבל בסיום תואר שני, ואם את פולניה אני יודע שזה עושה לך את זה! או לפחות לאמא שלך!), כבר לא מסוגל להסתכל בעיניים ולשאול בחורה: סליחה, אולי תרצי לשבת איתי לבירה?
אני כבר יודע מראש שכל עוד הארנק שלי ריק, גם המקום במיטה שלידי ישאר ריק.
בניגוד למה שרציתן לחשוב (יום האישה היום, אם לא ניתן לכן הפסקה עכשיו, אז מתי כן?), זה לא טור שנכנס חזיתית בנשים ובעובדה שאני צריך לשלוף את הארנק בדייט הראשון. כן, יש לי בעייה עם זה, אבל היא רחוקה מלהיות עקרונית. אני רק מציג את העובדות הקרות: אם הייתי בחורה ענייה לא הייתה לי בעיה למצוא גבר.
לבחור עני, כך אני חושש, כבר אין סיכוי.
אבל למה לי לחשוש כשאני יכול פשוט לשאול: האם תצאי איתי לא בגלל שאני לא רוצה לשלם עלייך, אלא כרגע פשוט לא יכול?
לא?
ככה חשבתי.
אפילו לא 20 שקל
מה, בטח תשאלי אותי, אפילו אין לך 20 שקל לבירה בשבילי? לא. אין לי. בחיי.
שכר הדירה שלי קפץ ב-850 שקל בשנה (היה נחמד עם המחאה החברתית בקיץ, אבל אז בא החורף), על השאר כבר קיטרתי, והדבר היחיד שלא עלה בשנתיים האחרונות זו המשכורת שלי. בגלל שכפי שהבוס שלי טרח להבהיר לי, יש מיליון כמוני שם בחוץ, על העלאה אין על מה לדבר.
והמשכורת שלי, כמו הכנרת, כמו הכבוד העצמי של ניקול ראידמן, ירדה מתחת לקו האדום הנמוך ביותר.
לא נשארו לי יותר שעות לעבוד בהן. אני עובד בלימודים, אני לומד בעבודה, הפעם האחרונה שישנתי הייתה אי שם ב-2008, לפי דעתי. ובכל זאת, יש עובדה אחת קרה וברורה: לא נשאר לי יותר שקל.
האם עדיין תצאי איתי?
לא?
ככה חשבתי.
בלי אייפד ליומולדת
כבר כמה חודשים שאני כמעט ולא יוצא. הולך רק לימי הולדת של חברים וגם אז, לרוב, מזמין רק קפה, או קולה. או את הדבר הכי זול בתפריט.
אני לא מסכן ולא רוצה להצטייר כאחד כזה: יש לי גג, יש לי אוכל בבית, יש לי טלפון סלולרי (ישן, אבל עושה שיחות), יש לי אוטו (ישן, אבל לפעמים הוא גם נוסע) ואני באמת בסדר גמור. אני רק לא יכול להזמין אותך לדייט.
את יודעת מה, עזבי את הדייט. נגיד והצלחתי לגייס את החמישים שקל הנדרשים. מה הלאה? אני לא אוכל לקחת אותך למסעדות יקרות (למעשה, אני גם לא אוכל לקחת את עצמי), לא נטוס לחו"ל וגם אייפד כנראה לא תקבלי ממני ליומולדת.
כל מה שאני יכול להציע לך זה ארוחה אצלי בבית, סרט בכבלים (טוב, גם את הכבלים ניתקתי, אבל נוריד משהו באינטרנט), הרבה טיולים בטבע ושקיעות מדהימות בחוף שליד הבית שלי.
האם זה יספיק לך? באמת?
אל תמהרי לענות, בבקשה.
קל נורא לצעוק "כן" ו"בטח" ולהכריז שנהיה עניים אך מאושרים. רק שאחר כך יבוא איזה בחור עם רכב חברה שיכול לקחת אותך לרפאל בלי להניד עפעף, ואני מפחד שהוא יקח לי גם אותך.
אני לא יודע אם אני אהיה עשיר אי פעם. יש לי כוונות כאלה (שתדעי שבגילי, גם רומן אברומביץ' היה עני מרוד), אבל לכי תדעי. מצד שני, מתישהו כל הלימודים הללו אמורים להשתלם, לא?
אבל כרגע אין לי. הייתי רוצה, בחיי שהייתי רוצה, מה אכפת היה לי לנפנף בכסף שלי כמו איזה גביר בשם משולם-ריקליס, אבל אין לי.
חשבון הבנק שלי ריק וכל מה שיש לי להציע הם חשבונות חשמל ודלק מנופחים.
האם עדיין תצאי איתי, עכשיו כשאת יודעת את כל זה?
לא?
ככה חשבתי.
