"אני מת על הביטחון שלך" הוא אמר. בדיוק היה לי מיץ בפה, אתם בטח מתארים לעצמכם איך זה נגמר עם המלצרית והמפיות וזה. כאילו, אני לא באמת מופתעת מהפער בין מה שאני יודעת על עצמי לבין מה שנראה כלפי חוץ. יש כל כך הרבה מיסקונספציות לגבי שזה לא ייאמן, וחלקן אף גובלות בהזיות, אבל אני יודעת שהדבר האחרון שיש לי זה ביטחון. לגמרי נהפוך הוא.
מגיל 14 ועד גיל 31, שימו לב, הייתי תמיד בזוגיות. למעשה, לא ישנתי לילה אחד לבד.
זה הלך ככה:
בחבר הראשון שלי בגדתי
וגם בשני ובשלישי
ואם אני לא טועה, גם בעשרה שבאו אחריהם. ואם לא בגדתי אז שיקרתי, זייפתי, התעללתי, הסתרתי, הייתי לא נגישה, מבוהלת, רגישה מדי, עצובה ובאופן כללי פשוט סלט. תסכימו איתי שיש משהו מאד עצוב בבחורה שסובלת מפחדי נטישה ומחסור חמור בחום ואהבה משפחתיים, ואי לכך מאד רוצה וצריכה זוגיות, ברמה של עזרה ראשונה, הייתי אומרת (בלי להגזים הרבה).
ועדיין, בשום אופן לא מצליחה לקיים אחת שלא גורמת למפח נפש נורא ואיום לכל הנוגעים בדבר.
יש לי תירוצים מעולים לבוגדנות הזאת, אבל אסתפק בלציין שזה נבע מהגנה עצמית- לא אלאה אתכם בפרטי הפרטים של הילדות הדפוקה שלי ולזיין במוח על אמא שלי ועל אבא שלי, (וקושילאמא של שניהם, דרך אגב), רק אומר בקצרה שעקב ילדות רעועה וחוסר מוחלט בתמיכה, רגשית או אחרת, תמיד היתה לי תחושה שלא אוהבים אותי מספיק והמגננה שלי היתה להקדים תרופה למכה. לפגוע בעצמי לפני שיפגעו בי. רובנו על הספקטרום הזה, ברמות שונות.
אני נמצאת שם ברמות הגבוהות ביותר. זה אשכרה דופק לי את החיים.
כשהפסקתי לבגוד, זה היה כי פחדתי פחות ולמדתי להיות לבד, ואפילו לקבל דחייה בלי להרגיש שסוף העולם הגיע. ואז כמובן צצו כל ההפרעות האחרות שהיו מוסתרות תחת הפעולה הזו שנקראת "בגידה". הדבר השני שהסתתר שם, מתחת לפחד להינטש היה גועל נפש מלהישאר.
תמיד האשמתי את עצמי בהרס מערכות היחסים שלי, אבל בדיעבד אני יודעת שהיה שם עוד משהו. התנגדות פנימית מאד חזקה למה שנהיה מאיתנו כשאנחנו בזוגיות. הנמנום הכרוני, הירידה ביצירתיות, תחושת המחנק. השהיה בפורמט הזה פשוט הורגת לי את שמחת החיים. איך זה מסתדר עם הצורך העצום שלי בבית וביטחון אתם שואלים?
זה לא.
אז הפסקתי לבגוד ולמדתי להיות לבד. אחלה. זה לא עמד למבחן במשך עשר שנים בהן הייתי רוב הזמן לבד. וכשמצאתי את עצמי שוב במערכת יחסים רצינית גיליתי שאמנם אני כבר לא אותה בחורה מבוהלת שהייתי, אבל התהליך לגמרי לא הושלם.
אמנם יודעת להיות לבד אבל אני ממש לא יודעת להיות ביחד, ואת הבגידה פשוט החלפתי בפרידה. נהייתי נפרדת כרונית, בדיוק מאותו מקום שפעם גרם לי לבגוד. זה אפילו קצת מצחיק לראות את זה מלמעלה. כל פעם כשהביטחון שלי מתערער אני שוברת את הכלים והולכת כי צרכי, הלגיטימיים מאד מבחינה חברתית, אבל לחלוטין לא רלוונטיים לאהבה, לא סופקו.
למה? כי עדיף להיות לבד רק כדי לא להיות לבד (כן נו זה משפט אמיתי, פרדוקס שבנוי על הגיון של נטושים כרוניים).
המזל הגדול שלי הוא שהפעם בחרתי, ולא במקרה, בן אדם שבשום פנים ואופן לא היה מוכן אפילו להעמיד פנים שהוא מוכן לתת לי ביטחון. כמובן שלא יכולתי לשאת את זה, וזה נגמר. וטוב שכך. זה היה חייב להיגמר, ולא בגלל שלא התאמנו או לא אהבנו, אלא כי מה שניסינו לעשות כדי להישאר ביחד כבר לא התאים.
ברמת ההתפתחות המסוימת יש דברים שכבר לא מתאפשרים. עברתי את נקודת האל- חזור. כמה שלא בא לי לעזוב את הישן והמוכר ולהתחיל להתמודד עם החדש והמפחיד, מסתבר שאין לי כבר את המסוגלות להיות בזוגיות של פעם, ולמגינת ליבי (ותאמינו לי, ליבי מתגנגן כמו משוגע) השינוי חייב לקרות.
אם זוגיות כמו שאנחנו מכירים אותה היא איזור דמדומים פסיכולוגי שבו אתה מצליח לשכנע את עצמך להתעלם לאורך זמן מעצם מהותך, אז עכשיו אני נמצאת בין המדרגות: כבר לא על התחתונה, ועדיין לא על זו שמעליה.
אני עומדת באיזור המוצל בין שתיהן, בחוסר ודאות מוחלט. דבר אחר אני יודעת: מה שהיה, נגמר. עכשיו חדש.
אחרי שלושים ותשע שנים על הפלנטה הזאת אני יכולה לומר בוודאות שאין לי סיכוי להיות בזוגיות נורמלית. שום סיכוי. כבר שנים יש לי מחשבות על פורמט אחר לזוגיות, או יותר נכון חוסר פורמט, שגם יאפשר לי לאהוב וגם ישאיר אותי חיה, יצירתית ומתלהבת, אבל כרגיל, אני לא עושה שום דבר עד שאני עומדת עם הפנים לקיר בלי שום ברירה אחרת. זה המאני טיים.
זוגיות פתוחה היא היחידה שניסתה לעשות את זה, ואין פלא שהיא לא פופולרית. פשוט אין לנו, בתור אנושות, את הביצים לעשות את מה שדרוש כדי לשחרר מישהו לדרכו בלי לקבוע מראש מה אסור ומה מותר.
הלוואי ויכולתי להיות בכזאת אהבה בלי הצורך הכפייתי להיצמד פשוט כי אין לי פחד לאבד. זו אוטופיה מדהימה. הלוואי והייתי שם. אבל אני לא.
אני מפחדת מזה כזה פחד מוות, שמעולם אפילו לא העזתי לנסות.
בגלל זה נורא הצחיק אותי שמישהו אמר לי היום שהוא "מת על הביטחון שלי". ביטחון בתחת שלי. רק לחשוב על זה גורם לי להתקף פאניקה, אבל רגע לפני שאני מוותרת, נראה לי שאני חייבת לעצמי לפחות לנסות.
ועכשיו, אם לא אכפת לכם, אני הולכת לעבור התמוטטות עצבים.
מיד אשוב.
